הלכתי הביתה, ממזמן

רינה בן שחר | 07 בדצמבר 2014

פרופ' רינה בן שחר מסבירה איך נוצרו בלשון הדיבור צורות שיש בהן כפילות מיותרת כמו "ממזמן" ו"הזאתי", ומה הקשר בינן לבין "תבלינים" ו"ממני"; וגם על גלגולה של המילה המוזרה הזו, "פוחלץ"

בעברית המדוברת נפוצים שימושי לשון שיש בהם כפילות מיותרת, כגון "ממזמן", "ממקודם". במילים אלה משמשות שתי מ', שהן הכפלה של מלת היחס "מן". תחילה הצטרפה רק מ' אחת אל שמות העצם "זמן", "קודם", והצירוף שימש ומשמש כתואר הפועל במשפט. לדוגמה: "פגשתי אותו מזמן". במשך הזמן, עם השימוש המרובה בתוארי הפועל הללו, נתפסה מלת היחס המקדימה לא כתוספת אלא כחלק משם העצם, ונשחקה משמעותה המקורית. הדוברים לא עוד חשו שמדובר בשני יסודות: מן+זמן, מן+קודם (=מאז זמן מסוים), אלא ביסוד אחד – "מזמן". ניתן לומר שמילת היחס התרוקנה ממשמעות, נשחקה מבחינה סמנטית, והורגש צורך להוסיפה מחדש, להשגת המשמעות הנדרשת. כך התקבלה כפילות לשונית, בתהליך טבעי של התפתחות צורות דקדוקיות.

הכפילות הלשונית הזאת, הנקראת בחקר הלשון ייתור לשוני או רדונדנציה, היא תופעה  ידועה בכל השפות, פרי תהליך התפתחות טבעי של התרוקנות יסודות לשוניים ממשמעות,  ותוספת יסודות חדשים במילה לצד אלה שנשחקו. ניתן להבחין בפעולתו של תהליך זה בתבניות מגוונות, ולא רק כאלה מסוג "ממזמן". לדוגמה, בצורות כמו "לְשָמָה", "לְהֵנָה", הרווחות בלשון הדיבור, יש שני יסודות במילה אחת המציינים כיוון – מילת היחס ל' (+אל) וסיומת הכיוון בקמץ שאחריו ה'. אמנם די ביסוד אחד להראות על הכיוון, כגון: שָם>לְשָם, או שם>שָמָה, אך נראה שבתודעת חלק מהדוברים אין בצורה "שמה" משמעות של כיוון, כלומר, יסוד הכיוון המקורי נשחק, ולכן הוסיפו למילה את ל' היחס, הנותנת את משמעות הכיוון. להמחשת הכפילות ניתן להביא את השימוש העממי "הלכתי לביתה", הרווח בלשון ילדים או בפי דוברים לא משכילים, שבו משמשים שני יסודות להראות על הכיוון. צורות אלה נחשבות לא תקניות, אך המעניין הוא שמילים אחרות בתבנית זו, שיש גם בהן ייתור (כפילות) לשונית, נחשבות לתקניות, משום שהן מתועדות בשכבות היסטוריות קודמות של העברית, לדוגמה: "למעלה", "למטה".

ומה תאמרו על צורות כמו "ממני", "ממנו"? גם בהן מופיעה מ' כפולה, מיותרת. אם "ממני" פירושו מן+אני, הייתה הצורה הממוזגת אמורה להיבנות כך: "מִנִּי". ואמנם קיימת בצד "ממני" הצורה העתיקה "מֶנִּי", שפירושה "ממני" (מן+אני). הצורות בעלות ה – מ' הכפולה נוצרו אפוא באותו התהליך שתואר לעיל – יסוד אחד נשחק במשך הזמן, ולכן נוסף למילה עוד יסוד למסירת המשמעות הנדרשת. ושימו לב: בנטיית מילת היחס הנ"ל אין כפילות בצורות "מִכֶּם", "מִכֶּן", "מֵהֶם", "מֵהֶן", שבהן יש רק מ' אחת, אבל יש כפילות בצורות "ממני", "ממנו", ואלה גם אלה נחשבות לתקניות, בעוד ש"אחיותיהן" שנוצרו באותו התהליך בעברית הישראלית (כגון "ממזמן") לא התקבלו עדין בשערי העברית התקנית.

והנה דוגמאות נוספות לייתור (כפילות) לשוני בעברית: כינוי הרמז "זאתי" או "הזאתי", הנפוץ בלשון הדיבור, הוא למעשה צירוף של שני כינויים - "זאת" ו"היא", שהתמזגו ל"זאתי". במשפט כגון "התמונה הזאתי שלי" יש כפילות מיותרת, והמהדרין יסתפקו בכינוי רמז אחד: "התמונה הזאת שלי", או "התמונה ההיא שלי".

מעניינת התפתחותה של המילה העברית "תבלינים". במילה זו יש שני יסודות ריבוי: סיומת Xין (תבלין), על דרך הריבוי של לשון המשנה, וסיומת Xים. צורת היחיד המקורית של המילה היא "תֶבֶל". הנה לדוגמה משפט מבראשית רבא, שבו מופיעה המילה "תֶבֶל" ביחיד (ולא תבלין): "והביאו לפניו תבשילין...אמר לו: תֶבֶל אחד הן חסרין". צורת הריבוי המקורית של "תבל" היתה "תבלין" (וראו את סיומת הריבוי האופיינית ללשון המשנה במילים "תבשילין" ו"חסרין" במשפט המצוטט). במשך הזמן נתפסה בטעות סיומת הריבוי Xין במילה "תבלין" כחלק מהמילה ולא כתוספת ריבוי, כלומר סיומת הריבוי המקורית נשחקה או התאבנה וכבר לא מילאה תפקיד של סימון רבים, כך שהמילה "תבלין" נתפסה בטעות כלשון יחיד, וכשרצו לבנות ממנה צורת רבים, הוסיפו לה יסוד ריבוי, וכך התקבלה צורת הרבים "תבלינים" שיש בה ייתור לשוני.

עד כה ראינו תופעות של ייתור לשוני המיוצג על ידי כפילות של שני יסודות, הממלאים שניהם אותו תפקיד, יסוד אחד מרוקן ממשמעות ויסוד אחד "חי", אך יש שמתגבבים במילה או בַּצירוף שלושה או יותר יסודות בעלי תפקיד זהה. כך הוא בתוארי הפועל "מלכתחילה", שיש בו שלוש מילות יחס הנצמדות לשם העצם "תחילה". יש לשער שבשלב הראשון הסתפקו במילת יחס אחת ("כתחילה"), זו נשחקה במשך הזמן ונוספה לה עוד מילת יחס ("לכתחילה"), ולבסוף הצטרפה מילת היחס השלישית באותו התפקיד ("מלכתחילה"). בלשון המקרא יש לא מעט כפילויות לשוניות כאלה. לדוגמה: "לְמַבָּרִאשונָה", דברי הימים ט"ו, 13.

כפילות של שלושה יסודות קיימת במילת התנאי "אפילו": זו מורכבת משלוש מילות תנאי – "אף" (מילת תנאי מקראית), "אִם" ו"לו" (אף+אם+לו. העיצור מ' במילת התנאי "אם" התמזג עם העיצור שאחריו והתקבלה התבנית "אֲפִלּוּ"). בעברית המדוברת, כך נראה, ממשיכה השחיקה וגְדֵלה הכפילות. יש דוברים המוסיפים ל"אפילו" עוד מילת תנאי, במשפטים כגון: "אפילואם תגיעי בזמן...". בצירוף "אפילו אם" יש אפוא ארבעה יסודות תנאי!

לסיכום: בתהליך התפתחות טבעית של הלשון מתרוקנים יסודות דקדוקיים ממשמעות, מפסיקים לתַפקד בתפקידם המקורי, ויסודות חדשים מצטרפים לצדם במילה אחת לשם מילוי אותו תפקיד דקדוקי, בתבנית של כפילות לשונית. התבנית בעלת הכפילות עשויה להיות מורכבת משני יסודות, שלושה ואף יותר. חלק מתוצרי התהליך הזה מתקבלים במשך הזמן בלשון ונחשבים לבסוף לתקניים, וחלק נתפסים בתקופה מסוימת כלא תקניים, וימים יגידו אם יאומצו במשך הזמן ללשון התקנית.

פוחלץ – מה זו המילה הזו?

המילה העברית פֻּחְלָץ צלילה וצורתה מוזרים מאוד. היא אינה גזורה משורש שֵמי קיים, ואף אינה בנויה במשקל עברי ידוע. כיצד אפוא התגלגלה מילה זו לעברית? המילה פוחלץ המופיעה במשנה נוצרה כנראה מטעותבקריאה, כלומר: סימני הכתב ודרך רישום המילה יצרו מציאות פונטית חדשה. המילה המקורית היא פֻּחְלין, מילה משנאית בצורן רבים Xין (צורן הריבוי הנהוג בלשון חז"ל), צורת רבים של פּׂחַל.   פירוש המילה המשנאית פֻּחְלין הוא שק כפול שנותנים על גב החמור או הגמל לשים בו מטען. התבוננו במילה פֻּחְלין: כשהיוד צמודה לנון הסופית – ין, אפשר לטעות ולראות בצירוף אותיות זה את סימן ה- ץ (צ' סופית). קריאה שגויה של צורן הריבוי יצרה מילה חדשה: פֻּחלץ. הטעות השתגרה והפכה למילה קיימת "חיה ובועטת".

בדרך כלל מילים משתנות בשפה כתוצאה של תהליכי היגוי בדיבור, ושינויים בדיבור משפיעים במרוצת הזמן גם על הלשון הכתובה. ואילו כאן אנו עדים לתהליך הפוך – צורת הכתב משפיעה על הדיבור. דוגמה נוספת לתהליך זה היא המילה "ליסטים" במשמעות שודד, אף היא מילה מלשון חז"ל, שמוצאה יווני. המילה המקורית הייתה "ליסטיס" (סופית Xיס היא אחת מסופיות שם העצם ביוונית, כמו במילים תריס, בסיס, ועוד). סימן ה – ס' דומה בכתב לסימן ם (מ' סופית), כך שבטעות קריאה הגו הדוברים "ליסטים" במקום "ליסטיס". הטעות השתגרה והמילה "ליסטים" (בלשון יחיד) הייתה לעובדה קיימת.

פרופ' רינה בן-שחר היא חוקרת לשון ותרבות מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים


1
תגיות :
תמונה ראשית