אני ואפסי בעיר רבתי עם

רינה בן-שחר | 07 באפריל 2015
הרשימה הופיעה לראשונה בעיתון הארץ

פרופ' רינה בן שחר מסבירה איך צצות י' וו' בסופי מילים תנכיות עתיקות, ומה הן מספרות לנו על העברית

בשבוע הראשון של חודש ינואר 2012 זעקו כותרות הידיעות הראשיות בעיתונים הארציים בישראל על הגשת כתבי אישום נגד בכירים בירושלים בפרוייקט הנדל"ן הולילנד, במה שכינו שחיתות הנדל"ן הגדולה בישראל. הזעזוע שמעוררת שחיתות בקנה מידה כזה ראויה לקינה על ירושלים, כזו שקונן הנביא ישעיה:

איכה היתה לזונה קריה נאמנה, מְלֵאֲתִי משפט צדק יָלִין בה, ועתה מְרַצְּחִים.   (ישעיה א', 21).

הנביא תוהה איך העיר הנאמנה ירושלים, שהיתה בעבר מלאת משפט וצדק, הפכה למושחתת (זונה), עיר של פושעים ורוצחים. בפסוק זה מופיע צירוף מליצי ארכאי - "מְלֵאֲתִי משפט", שבו נוספת למילה 'מְלֵאַת' תנועת Xי סופית> 'מְלֵאֲתִי'. לפני שאסביר צורה זו אצטט פסוק קינה נוסף על ירושלים, הפעם של הנביא ירמיה, שקונן על ירושלים שלאחר חורבן הבית. גם בפסוק זה מופיעים שמות עצם או תואר שנוספה להם תנועת Xי סופית (צירופים אלה הודגשו כאן):

איכה ישבה בדד העיר רַבָּתִי עָם, היתה כאלמנה רַבָּתִי בגויים, שָרָתִי במדינות היתה למס. (איכה א', 1)

העיר ירושלים, שהיתה רבת עם – גדולה בעמים, גדולה בגויים, שרה בין המדינות, הפכה חרבה ובודדה, תחת שלטון זרים (נתונה למס). צירופים כמו 'מלאתי משפט', 'רבתי עם', 'שרתי בגויים' ודומיהם, תנועת Xי הסופית בהם אינה סימן נטייה של כינוי השייכות בגוף ראשון (שלי), אלא סיומת תחבירית עתיקה שהראתה במקורה על תפקידו של שם העצם במשפט.

בלשון העברית העתיקה  שלפני תקופת המקרא, וכך גם בלשונות נוספות, עתיקות או מודרניות, כגון בלטינית, בערבית הקלאסית, בגרמנית ועוד, היתה או ישנה שיטה דקדוקית המאפשרת זיהוי תפקידו התחבירי של שם העצם במשפט, לפי סיומות צליליות שונות. אם שם העצם ממלא את תפקיד של הנושא במשפט (התפקיד המרכזי, כגון תפקיד יוזם הפעולה), הוא יסתיים בצליל מסוים, שונה מהצליל הסופי של שם עצם בתפקיד אחר, כגון מושא (המושפע מהפעולה), או של תיאור הפועל (אדוורב) או תיאור השם (לוואי). שיטה דקדוקית זו, הנקראת שיטת היְחָסוֹת הדקדוקיות (באנגלית: cases), מסמנת, על פי סיומות שמות העצם, את היחסים הלוגיים במשפט, ועוזרת לשומע/קורא לפענח מי עשה מה למי, אם להתבטא בלשון עממית.

בעברית שלפני המקרא התקיימה שיטת היחסות הדקדוקיות, בדומה למצוי בערבית הספרותית, ובה הבחינו בין שלושה תפקידים תחביריים מרכזיים, שצוינו בשלוש תנועות סופיות, אחת מהן תנועת Xי. מאוחר יותר, בעברית המקראית, כבר התרופפה לגמרי שיטה דקדוקית זו, וסיומות התנועות נשארו פה ושם "דבוקות" לשמות העצם, כשריד לשיטה הישנה, אך לא שימשו עוד בתפקידיהן  התחביריים המקוריים. כך הדבר בצורות שצוטטו לעיל. אם "נקלף" מצורות עתיקות כאלה את הסופית ה"מיותרת", נקבל ברוב המקרים מילים או צירופים ברורים ומוּכָּרים. נתבונן בביטוי 'אני ואפסי עוד', המשמש כותרת לרשימה זו. משמעותו של הביטוי ידועה: הוא מבטא את עמדתו של אדם הסבור שאין לאחרים חשיבות מלבדו; אך מבנהו הדקדוקי של הניב מוזר. האם ב'אפסי' הכוונה ל – 'האפס שלי'? לא ולא. אין שחר לצירוף  'אני והאפס שלי', אם הוא בא למסור את המשמעות המקובלת של הניב. אך אם "נקלף" את הסופית Xי משם העצם 'אפסי', נקבל משפט ברור יותר: 'אני ואפס עוד', כלומר, מה שמלבדי, כל היתר, הוא אפס. גם כאן הסופית Xי היא שריד לצליל של אחת היחסות הדקדוקיות.

אבי הפסיכואנליזה ואבו אלבנאת

הצלילים בסוף המילה, שציינו את התפקיד התחבירי של שם העצם במשפט – האם הם קיימים גם בעברית המודרנית, או שהם מופיעות רק בצירופים מליציים של העברית העתיקה? לסופית Xי יש המשך במילים אחדות בעברית של ימינו, ולתנועת Xוּ, שציינה שם עצם בתפקיד נושא במשפט, יש שרידים בשמות פרטיים אחדים. התבוננו בשמות הפרטיים 'פנואל' ו'פניאל', שניהם מופיעים במקרא, אחד בתנועה Xוּ, ואחד בתנועה Xי. שם זה משמעו פני האל, ולפי שיטת היחסות הדקודקיות, ניתן היה לבטא את המילה 'פָּנים' בסופית Xוּ – פנוּ, או בסופית Xי, כמו צורתה בשם הפרטי פניאל, הכול לפי התפקיד התחבירי של השם. כך החילוף גם בשם הפרטי 'חמוטל', המיוצג במקרא גם כ'חמיטל'. נראה שפעולת פירוק המרכיבים של השם פשוטה: חם (האב של בן/בת הזוג)+טל, פעם בסופית יחסה תחבירית אחת (שריד צלילי בלבד), ופעם בסופית של יחסה אחרת. שמות פרטיים רבים בעברית משמרים את אחת מתנועות היחסות העתיקות: 'בתואל' (=בת אל)), 'מתושלח' (איש שלח), 'מלכיצדק' (=מלך צדק), 'אבימלך', ועוד.

וכיצד אנו מטים כיום את שמות העצם 'אב', 'אח', 'חם' (האב של הבעל או של האישה הנשואה)? ''אביך' אבינו', 'אחיך', 'חָמִיו' (ולא 'חמו'). היוד הנוספת מציינת את הסופית העתיקה, וכך גם בצירופי סמיכות כמו: 'אבי הפסיכואנליזה', 'אחי אִמּו', וכדומה. בלי הסופית Xי, היתה נטיית המילה 'אב', לדוגמה, צריכה להיות 'אָבְךָ', 'אָבוֹ', כמו 'ידך', 'ידו'. שמות העצם בעברית העתיקה יכלו לקבל גם סופית Xוּ, אך זו לא שרדה בעברית החדשה (מלבד בשמות פרטיים אחדים, כמוסבר לעיל). אפשר להקשיב לשימוש מילים אלה בשפה הערבית כדי לשמוע גם את האופציה של ההטייה בתנועת Xוּ: 'אבוּ אלבנאת' (=אבי הבנות), 'אחוּק' (בעצם 'אָחוּך' =   אחיך), המשמשת בסלנג הישראלי, וגם צירוף הסלנג 'אבוּ ארבע', שהוא שילוב ערבית-עברית, בייצוג סופית Xוּ  בשם העצם 'אב', כנהוג בערבית, וכפי שהיה גם בעברית העתיקה.

פרופ' רינה בן-שחר היא חוקרת לשון ותרבות מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים