איפה הוא? הלך לסבול

רינה בן-שחר | 28 באוקטובר 2015
הרשימה פורסם לראשונה בעיתון הארץ, תרבות וספרות, 17.8.2001

לקראת פסטיבל חנוך לוין הבינלאומי בנובמבר, מציגה פרופ' רינה בן שחר אמצעים לשוניים-רטוריים במחזות חנוך לוין

 

"למות אף אחד לא רוצה, אבל מישהו מוכרח לעשות את המלאכה", כך אומר שוקרא במחזה 'חפץ' לחנוך לוין. לוין מעמיד את המוות, כמו גם את החיים, כמלאכה – מטלה כבדה לעייפה שנגזר על האדם לעשותה-לשאתה.

ברשימה זו אעמוד על אמצעים לשוניים- סגנוניים- סמאנטיים אחדים במחזותיו של לוין, המעצבים בין השאר את עולם האבסורד והגרוטסקה בדראמה שלו.

את רק תמותי לך בשקט

נפתח בתחבולה לשונית-סמאנטית מרכזית במחזותיו של לוין, המודגמת כבר בציטוט שבראש רשימה  זו: "למות...מישהו מוכרח לעשות את המלאכה". האם מוות אפשר לעשות? אביא דוגמאות נוספות לפני הסבר:

- אתה מסוגל למות בשקט – תמות בשקט, אתה לא מסוגל – אל תמות. (חפץ)

- נדאג לכול, את רק תמותי לך בשקט, שלא תהיה לך דאגה בלב. (כולם רוצים לחיות)

בדוגמאות אלה נעשה שימוש בפועַל 'למות' בהקשר ההופך אותו מפועַל בלתי רצוני לפועַל רצוני, המציין מעשה הניתן לשליטה על-ידי המשתתף בפעולה. רק על פעולה יזומה, רצונית, כגול לאכול, לרוץ, לדַבֵּר, אפשר לומר שהאדם עושה אותה ושולט באופן ביצועה ("תמותי לך בשקט"). על-ידי סטייה זו, המשתתף בפעולה או במצב הופך כביכול ממקבל הפעולה ליוזם הפעולה. הפועַל 'למות', במיוחד, שכיח אצל לוין בסוג זה של סטייה לשונית-סמאנטית. פעלים נוספים, ההופכים אצל לוין לרצוניים כביכול, הם לדוגמה 'לבכות', 'להשתעמם', 'להתאהב', 'להתבייש', 'להזדקן', ועוד.

       סטייה כזאת מאופן השימוש במילה בהכנסתה להקשר בלתי מתאים מבחינה סמאנטית היא סטייה מכּללי הצטרפות המילים בלשון. לכל ערך מילוני בלשון יש אוסף של פריטים מילוניים העשויים להצטרף אליו. פריטים אלה הם בעלי תפקיד תחבירי זהה ובעל מכַנה משותף סמאנטי. כללי הצטרפות המילים בלשון מבוססים במידה רבה על טבע התופעות במציאות החוץ-לשונית. לפיכך, כל סטייה מהם תורמת לעיצוב עולם חסר היגיון ומעוותת את היחסים המקובלים והצפויים שבין התופעות. אין פלא שבעולם האבסורדי והמעוות שבונה חנוך לוין במחזותיו משמשת הסטייה מכללי הצטרפות המילים טכניקה מרכזית. והנה דוגמאות נוספות להפיכת פועַל לא רצוני לרצוני:

- כבר לא נעים לי לרצות שום דבר.  (סולומון גריפ)

- קומם אותך? תיגש להתייפח.   (נעורי ורדה'לה)

אולי אפשר להזמין אותך לבכות קצת?   (חפץ)

- פוי, הזדקנת. איך אתה נותן שזה יקרה?  (חפץ)

- מה השטח שלי? השתעממות. ראית אותי לא פעם משתעמם, נכון? באיזה חן, באיזו טבעיות! (פופר)

- אני דוחה כל הצעה להתבייש. (חפץ)

- אני לא מעיז אפילו להתחיל לקנא. (קרום)   

בצד ההומור והאבסורד שבדוגמאות מסוג זה עולה ניסיונן הפתטי של הדמויות לשלוט במצבים ובפעולות. פעולות רצוניות ופעולות לא רצוניות מוצבות בדרמה של לווין כשוות-ערך – אמצעי המעצב את הדמויות במחזה כיצורים שאין ביכולתם לנווט בעולם חתחתים זה, שבו שולטות האקראיות והשרירותיות.

העולם מלא ישבנים זזים

איברים בגוף האדם, שברגיל אינם ניתנים להפרדה מהגוף, מקבלים בדרמה של חנוך לוין עצמאות וחיים משלהם. לוין מפיח חיים בעיקר באיברי המין וההפרשה, ואלה מנהלים לעתים קרובות דיאלוגים עם בעליהם. ישבן, חזה האישה, איבר המין הגברי ועוד – חשיבותם מתנפחת והם מתַפקדים כמטונימיות לאדם. האדם אינו יותר מסכום איבריו, מחלקי בשרו. זהו אחד האמצעים העיקריים לדיהומניזציה של הדמויות במחזות לוין. לדוגמה:

- הנה הבשר שלי, רואה?! רך וחם ומוכן, מריח?! לא תקבל אותו. (נעורי ורדה'לה)

- סלחו לי אבל אני צריכה את הרגלים שלי עכשיו. (שם)

- איך הקיבה? - נהדר, לצלם ולתלות בסלון, נהדר. (פופר)

- העולם מלא ישבנים זזים וכולם רומזים לי: פוזנא! (כולם רוצים לחיות)

- ולמטה מזדקר לו כל פעם לחינם, כבר לא נעים לי להטריח אותו [את אבר המין]. (נעורי ורדה'לה)

לא רק אמצעי להנמכת האדם ננְקָט כאן, אלא סוג של הזרה. עניינים מוכָּרים וטריוויאליים חדלים להיראות מובנים מאליהם ואוטומאטיים ומתארגנים אצל לוין באופן חדש. לדוגמה, פעולה פשוטה של אדם המנסה לקום על רגליו מוצגת כפעולה מייגעת של איסוף איברים ש"התבלגנו":

- לקום, עכשיו להתחיל לקום, להרים את כל הגוף הזה למעלה, את כל הגוף עד למעלה, הבטן על הרגליים והראש על הבטן, לסדר את הכול מחדש, איזו עבודה, אה!  (חפץ)

ומה חושב גבר על אשתו, במחזה שיץ?

- היא מלאת שאריות. הראש, למשל. מה אני צריך את הראש שלה? זה אוכל כל הזמן, מסתכל עלי, בודק אותי, רוצה ממני. וגם הידיים, לוקחות, מחטטות – בזבוז...  שני שליש מהאישה הזאת פסולת. לקצץ ולזרוק. שיישאר התחת, בתור בסיס, ועליו ישר השדיים. שַדַחַת. קציצת אישה של שלושה כדורי בשר, רך שימושי, דקוראטיבי, וגם מתגלגל לבד לצדך.

גם אמצעי זה הוא סוג של סטייה מכללי הצטרפות המילים – סטייה סמאנטית שבה יוצר המחזאי שוויון-ערך בין אברים (או בשר) ובין אדם (או נפש/רוח), או בין חלקים לבין השָלם.  בדוגמה האחרונה ניתן לראות שתחבולת שוויון-הערך פועלת בשני הכיוונים: מאדם לאיבר ומאיבר לאדם (הראש, המייצג את האדם או את הרוח, מקבל כאן את הכינוי 'זה', בדומה לכינוי 'it' האנגלי, המשמש לדומם; ואילו אותו ראש, אותו איבר, "מתנהג" כאדם ("אוכל כל הזמן, מסתכל עלי, בודק אותי"). כך גם הידיים ("הידיים לוקחות, מחטטות...").

אמצא את האושר שלי מוכן על הכסא

הדוגמה האחרונה לעיל משלבת שתי סטיות סמאנטיות – ניתוק האיברים מהשלם, והפיכת דומם לחי וחי לדומם. המעתק ממופשט למוחשי ומדומם לחי (וההפך) משמש במחזותיו של לוין בסוגים מגוונים של הקשרים. אין המדובר רק בפיגורה לשונית מקומית כגון המטאפורה, אלא בשילוב תוצר המעתק הסמאנטי בתוך הסיטואציה הדרמאטית. דוגמאות של הפיכת מופשט לחי או למוחשי:

- חשק! חשק! תראה אני לא אמשיך לעמוד כאן ולקרוא לך כמו אידיוט. (יעקובי ולידנטל)

- המחלה הזאת! הרי זה פלא! מנקודת מבט מדעית אני מוכרח להצדיע לה! יש אויב אמיתי! יש עם מי לגשת לשולחן. (סולומון גריפ)

- כשאקום מהשינה אמצא את האושר שלי מוכן על הכסא עם הבגדים הנקיים המגוהצים.     (נעורי ורדה'לה)

 והנה דוגמה להפיכת חי לדומם, המנמיכה את האדם, בלא רחמים, לדרגת חפץ:

- אני כבר חוזה את הרגע בו אכנס לחדר ואראה את החולצות והמכנסיים של אביך מבלי שאביך עצמו נראה בתוכם. (שיץ)

במחזה שיץ, כשהחתן צ'רכס רוצה לסחוט נדוניה שמֵנה מחותנו לעתיד, הוא דורש מכונית בנוסח זה:

- החתן לא ידבר אלא בנוכחות מכונית.

ההומור בדוגמה זו נוצר מהצמדת שתי מילים דומות צליל אך בלתי מתיישבות זו עם זו: המילה 'בנוכחות', הדורשת (לפי כללי ההצטרפות של המילים בעברית) השלמה של שם עצם המציין יצור חי, והמילה 'מכונית', המציינת דומֵם.

האוכל, החביב כל כך על הדמויות במחזותיו של לוין, "עולה" בתחבולה מסוג זה למדרגת אהוב או אהובה (ובה בעת, מנמיך את האדם לדרגת חֵפץ או מזון). לדוגמה:

- אני לא מכיר בכם... מכיר בנקניק. יש לי אהובה ושמה סאלאמי. סאלאמי אוהבת את פפכץ. היא שוכבת לפניי שקטה, נכנעת, עדינה, לא דורשת כלום.   (שיץ)

- הייתי רוצה להתחתן עם צ'יפס. צ'יפס קשה ושזוף וחם. (שיץ)

- רציתי שתנשק אותי ולא יכולתי לסבול שהסנדוויץ' יתחרה אתי על הפה שלך.  (חפץ)

אקבור ילדים, גם נכד!

תחבולה מקורית וייחודית לחנוך לוין היא מטונימיה, שאכַנֶּה אותה כאן, מֵאֵין בנמצא מונח אחר, מטונימיה שלילית.  אקדים דוגמה להסבר. במחזה 'יעקובי ולידנטל' מתַכננת רות שחש בסיפוק את חיי הנישואים שלה:

- אצלי – מקרר חשמלי גדול ומלא ופועל כשורה, ועוד מעט יבכה פה גם תינוק ואחריו עוד תינוק... תינוקות בריאים יבכו פה!

מכל האספקטים העשויים לבטא אושר, בוחר לוין דווקא את זה הנראה כשלילי – בכי. האספקט השלילי מקבל משקל יתר כשהוא חותם את הרפליקה. כך, גם במצב של שמחה (מצב כזה, אצל חנוך לוין, ייגמר תמיד במפח נפש), נוטָה הכַּף לכיוון השלילי. דוגמאות נוספות:

- רוצים בי. יש מי שיבכה אחרי הארון שלי. יש. יש בכי, רבותי. (יעקובי ולידנטל)

במחזה 'כולם רוצים לחיות', כשהנידון למוות מתבשר שגזר דינו נדחה, הוא צוהל:

- אהה, אלוהים! השמים מתבהרים! אקבור ילדים, גם נכד! אקבור, אקבור!

אכן, דרך לוינית מקורית לבטא את הסיכוי המרנין לאריכות ימים.

הקאה נעימה ולהתראות

הדראמה של לוין גדושה סטיות לשוניות-סמאנטיות-לוגיות מסוגים נוספים. חלקן מתממשות במישור הלשוני, כגון סתירה בין הנאמר בחלק הראשון של המשפט לבין הנאמר בחלקו השני, או ניגוד בין מבנהו התחבירי-לוגי של המשפט לבין היסודות המילוניים-הסמאנטיים המוצבים בו. חלקן נובעות מהנחות יסוד ומתפיסות מוסכמות על העולם, המתנגשות עם היגדים שונים בטקסט.

דוגמאות לסתירות לוגיות בין חלקי המשפט השונים:

-  עליתָ על דרך המוות. תצליח. (פופר)

-  הקאה נעימה ולהתראות. (קרום)

-  אני כבר ממש חסרת סבלנות להתחיל לרחם עליו. (חפץ)

דוגמאות להיגדים הסותרים הנחות יסוד ותפיסות מוסכמות על העולם:

- אני שואל את עצמי באיזו נקודה נהוג בדרך כלל להתייאש, ואם עוד לא איחרתי את היאוש. (סולומון גריפ)

- אם אני אקיא עכשיו, מה יישאר לי לאחר כך? (שיץ)

- אפילו לסבול לא סבלתי כמו שצריך. (יעקובי ולידנטל)

אכן, דוגמה אחרונה זו מגלמת היטב את דרכו של לוין לעצב את החיים, כולל מצבים טריוויאליים ופשוטים בהם, כמטלת סבל אקטיבי שיש לשאתו ולעשותו מהלידה עד המוות. "איפה הוא?", שואלת אחת הדמויות במחזה 'חפץ', והתשובה היא: "הלך לסבול".

פרופ' רינה בן-שחר היא חוקרת לשון ותרבות מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020