ארבעה סיפורים על מילים ומשמעותן

גידי יהלום | 01 באפריל 2015

גידי יהלום על הקשר בין בית למעגל, בין עמים וזקנים, בין שמש וזמן, ומה עושה אות אחת למילה

העיגול והמדורה

 העיגול והמעגל הן מן הצורות הבסיסיות ביותר, שהאדם יצר. גם הבתים הראשונים, או חלק מהם, היו מעוגלים. לצורת המעגל כמה מילים: עוּגה – שצורתה המקורית עגולה. חוג, שממנו הפועל לחוג – לרקוד במעגל,  חוּג – שהוא מעגל של מתעניינים, וגם חג – משורש חָגַ"ג, שגם מקורו, כנראה, במעגל הרוקדים,  ודוּר –שבתנ"ך פירושו מעגל: "וְחָנִיתִי כַדּוּר עָלָיִךְ", כלומר כמו דור, אומר ישעיהו – אחנה סביבך במעגל. ומן הדור נגזרו מדוֹר ודירה למגורים. ומִדוּר נגזרה גם מדוּרָה. היום מדורה היא אש, שהוצתה בכוונה תחילה, לחימום ומאור. אבל קרוב לוודאי שהמדורה הקדמונית הייתה הישיבה במעגל, מסביב לאש. ישיבת המשפחה, השבט, החברותא, הסעודה. לישיבת מעגל זו, לא היה צורך בהכנות, חוץ מֵהתקנת האש במרכז. וכך קיבלה המדורה את המשמעות של האש שבמרכז המעגל. מן השורש דור נגזר גם הפועל לדוּר, שפירושו – לסדר במעגל, כמו בדברי יחזקאל הנביא: מִבְחַר הַצֹּאן לָקוֹחַ וְגַם דּוּר הָעֲצָמִים תַּחְתֶּיהָ רַתַּח רְתָחֶיהָ גַּם-בָּשְׁלוּ עֲצָמֶיהָ בְּתוֹכָהּ". דור העצמים – סדר את העצמות במעגל. אצל יחזקאל יש עצמות – נקבות, ויש עצמים – זכרים "וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ", הוא אומר בַּחזון העצמות היבשות.

זקנים וכלי גילוח

שאלתי את עצמי: האם אבותינו, בימי קדם, גידלו זקנים? נראֶה שכן, משום שכך ציוותה התורה. אבל אם התורה ציוותה לגדל זָקָן, סימן הוא שהאפשרות השנייה, לגלח את הזקן, גם היא הייתה מוכרת להם. המצרים הקדמונים היטיבו לתאר את הָעמים והשבטים שמִסביבם ואפיינו אותם בַלבוש וּבַמראה. את הכנענים, ציירו המצרים עוטים "זְקן תיש" קטן. כך צוירו גם הלובים. לעומתם, לפלישתים וּלגויי ים אחרים, מעולם לא צויר זקן. אפילו לא זקן קטן. לא נמצאו ציורים המתארים את בני ישראל ולכן אין לנו עדות מצוירת על מנהגי הזקן שלהם. אבל יש לנו עדות עקיפה, עדות לשונית. בצד הזָקָן, יש בעברית זָקֵן וברור שיש קשר הדוק בין המלים, כלומר, הזָקֵן מתאפיין בזָקָן. ומכאן המסקנה, שלפחות חלק מן הגברים הצעירים גילחו את זקנם. הגילוח בסכיני הימים ההם, לא היה כל כך קל ונעים, כמו בסכיני הגילוח של ימינו. נראה שהזקֵנים שעייפו ונחלשו, ויתרו על הגילוח ולכן התאפיינו בַּזקנים הארוכים שלהם. הנה, חיטוט ארכיאולוגי בנבכי השפה, יכול ללמדנו על מנהגים קדומים.

רוחות הזמן

הצפון הוא "הכיוון הראשי"  רק מאז הוכנס המצפֵּן לשימוש, לפני כשש מאות שנה. בעולם הָעתיק התייחסו רוחות השמים אל המזרח, כי משם עולה השמש. השמש היא השעון של העולם הָעתיק. האדם עומד - פניו אל השמש, והוא צופה קדימה. הצפון משמאלו והדרום מימינו. מאחור - הים. אברהם הגיבור רודף אחרי המלכים ששדדו את סדום וַעמורה וגם את בן אחיו, לוט – "וַיַּכֵּם וַיִּרְדְּפֵם עַד חוֹבָה אֲשֶׁר מִשְּׂמֹאל לְדַמָּשֶׂק", כתוב שם, כלומר עד העיר חובה, אשר מצפון לדמשק. ואת הדרום מוצאים בשיר השירים: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן. כי תימן היא האָרץ הדרומית. ושבט בנימין, הוא השבט הדרומי מבין השבטים בני רחל. הים נמצא מאחורי האיש, הצופה קֵדְמָה, מזרחה,  ועל כן, הוא נקרא הים האחרון – "וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם", נאמר בספר דברים. השמש זורחת מקדם, חוצה את השמים ושוקעת בים האחרון. השמש יצאה מן העבר והיא תגיע אל העתיד. היא באה מפניו של הצופה ועוברת אל אחוריו. לשון התנ"ך אינה מותירה ספק, שבימים ההם, היה הֶעבר לפנים והֶעתיד מאחור. ברצותם לומר בעבר אמרו לפנים, למשל: "וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע". היום העבר והעתיד מתייחסים אל האדם, ובימי התנ"ך התייחסו העבר והעתיד אל השמש.

בין עקרבים לגלבוע

לפעמים אנחנו משבשים מילה, כדי להביע משהו מיוחד. בן גוריון, ברצותו להביע את יחסו השלילי להחלטות האו"ם, קרא לו אום-שמום. שיבוש זה, מקורו בשפת היידיש, אבל גם יוצאי גלויות אחרות, יכלו להבין את כוונתו.

גשם זלעפות הוא ביטוי ספרותי, המוכר לרבים וקל לזהות בו את המילה זעף. לזעף הוספנו למד ושינינו את צורת המילה ובכל זאת, ברור לכל שהכוונה לגשם חזק וזועף במיוחד.

הוספת האות היא דרך מקובלת בעברית וברוב המקרים אנו מוסיפים למד או ריש. לשם דוגמא, ניקח שני אתרים גיאוגרפיים וננתח את שמותיהם – הר הגלבוע ומעלה העקרבים. שניהם נצבים זקופים, בשוליו של מישור שטוח – עמק חרוד לגלבוע ומדבר צין למעלה העקרבים. במבט מלמטה שניהם נראים גבוהים מאוד מסביבתם.

קדמונינו, שהתפעלו מהגבע הרם, הוסיפו לשמו למד והתקבל הגלבוע.

ובנגב, אם נוציא את הריש מהעקרבים, נקבל עקוב, שהוא היפוכו של המישור, כמאמר הפסוק בישעיהו: וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. כאן העקוב מקביל לרכס, כלומר – הר או גבעה.

הנה כי כן, לשני ההרים שמות בעלי תוכן דומה, שהושג על ידי תחיבת אות זרה לתוך השם.

גידי יהלום הוא לשונאי אוהב שפה, חבר קיבוץ בית אלפא


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים