מ'זתומרת? בטח ש'ני אוהבתותו

רינה בן-שחר | 09 ביוני 2015

פרופ' רינה בן שחר מספרת לנו שכבר בתנ"ך בלעו מילים, וכי הבלעות פונטיות הן תהליך טבעי בהתפתחות השפה

כידוע לכול, כשאנו מדברים, אין אנו טורחים להשמיע כל צליל וצליל מצלילי המילים. הדיבור הספונטאני מתאפיין בנינוחות וברפיון פונטי, ובכלל, בעת הדיבור אנו משקיעים את המאמץ המינימאלי הדרוש למסירת דברים שיהיו מובנים לשומע. עיקרון זה, של חיסכון במאמץ, בא לידי ביטוי לא רק בהיגוי, אלא בהיבטים אחרים של הלשון, כגון במבנה המשפטים ובדרך מסירת הרעיונות. ברשימה זו אתמקד בהיבט הפונטי, באחד התהליכים הראשיים בשינוי השפה – הבלעות פונטיות (קיצורים פונטיים), המשנות תדיר את תבניות המילים, מעצבות תבניות חדשות בלשון ולמעשה מניעות את כללי הלשון.

התפיסה העממית המקובלת היא שהבלעות פונטיות, כגון 'יומולדת', 'תן ת'ספר' (תן את הספר), 'מזתומרת' (מה זאת אומרת), 'סתכל' (תסתכל, הִסתכל), 'אַנְצָך' (אני צריך), 'לוידע' (לא יודע), 'היא אוהבְתותו' (היא אוהבת אותו) וכד' – מעידות על רישול, ומקומן לא יכירן בשפה תקנית. אולם מחקר הלשון מלמד אותנו, שחלק גדול מהמילים התקניות בעברית (ובשפות אחרות) הן תוצאה של קיצורים פונטיים, שנעשו בעבר בדיבור תחילה, וחדרו במשך הזמן גם ללשון הכתובה. במילים אחרות: חלק מההצורות המקוצרות הפכו לצורות תקניות, ודווקא בצורתן המקוצרת עלינו לבטאן כיום. מכאן אפשר לשער שחלק גדול מההבלעות הפונטיות שאנו מבליעים בלשוננו כיום, ייקלטו אף הן במשך הזמן בכתב ויוכשרו למהדרין. עדיף אפוא להתבונן במילים בשפה כמילים הנתונות בתהליך דינאמי של שינוי.

למרות מחר

הנה לדוגמה מילים תקניות בעברית, שכבר בלשון המקרא הן מיוצגות בצורתן המקוצרת, כלומר, כתוצאה של הבלעה פונטית:

מָחָר, השורש המקורי של מילה זו הוא א.ח.ר, במשמעות מאוחר יותר, כלומר: היום המאוחר. צורה מקורית משוערת: 'מְאַחָר'. העיצור החלש א' נבלע. כך גם במילים מחרת, למחרת.

מָאתַים, העיצור א' במילה זו אינו הגוי כלל, אך לפחות נשאר לו שריד בכתיב המילה. והשוו למאה, מאות, שם העיצור א' כתוב ואמור להיות הגוי, אך בדיבור הוא לרוב לא נשמע (להזכירכם – עקרון החיסכון במאמץ).

לַמְרות, צורת המקור של הפועל משורש מ.ר.ה בבניין הפעיל, קיצור פונטי של להמרות (להתנגד), צורה שהפכה למילת ניגוד שימושית בעברית, בהשמטת העיצור החלש ה'.

לַשְמִיע, קיצור של להשמיע, המופיע בתהילים כ"ו, 7: "לַשמיע בקול תודה".

דוגמאות של הבלעות פונטיות כאלה יש במקרא למכביר. אולם ההבלעות הפונטיות אינן נחלתן רק של מילים בודדות. הן עשויות לפעול בתבניות מסוימות באופן קבוע, ובעצם לשנות את כללי הדקדוק. נתבונן לדוגמה ברצף הזה: הַבַּיִת, וְהַבַּיִת, לַבַּיִת, בַּבַּיִת, כַּבַּית. ה' הידיעה נבלעת באופן קבוע אחרי מילות היחס בכ"ל. הצורה המקורית המשוערת: "בְּהַבּית", "לְהַבַּית", "כְּהַבַּית". היגוי מהיר של המילה שבה מופיעה ה' הידיעה לאחר מילת היחס (כלומר, במיקום של אמצע המילה) מביא להבלעה שלה, כיוון שה' הוא עיצור חלש, כמוהו כא'. שריד לשימוש המקורי בה' הידיעה, בלא הבלעתה, אפשר לראות לדוגמה בפסוק המקראי הזה: "ה' בְּהַשָּמַיִם חסדֶךָ", תהילים ל"ו, 6.

ולאן נעלם העיצור ה' בנטיית הצורות של בניין הפעיל והופעל? האם מישהו הרגיש בחסרונה? בכל צורות העבר של הפעיל והופעל, כגון הִרְגִּיש, הִדְבִּיר, הֻמְלַך וכד', מופיעה ה' ההפעיל או ההופעל, שהיא הסממן הצורני הבולט המאפיין את הבניינים האלה. אבל בהווה ובעתיד נכתוב או נאמר: מרגיש, מדביר, מורגש וכד', בהבלעת ה' הבניין שאמורה הייתה להופיע באמצע המילה. בעצם היינו אמורים להטות צורות של בניין הפעיל כך: הרגיש, הרגישה, "מְהַרגיש", "מְהַרְגישה", "יְהַרגיש", "תְהַרגיש" וכו', תוך שמירה על ה' ההפעיל. ובהופעל: הורגש, הורגשה, "מְהורגש", "יהורגש", "תהורגש". אך בדיבור השוטף נבלע העיצור החלש ה' באמצע המילה, ותבניות הבניינים הפעיל והופעל השתנו לאורך כל המערכת. פה ושם נשמרה ה' ההפעיל או ההופעל, כשרידים להיגוי המלא יותר בעבר, לפני ההבלעה הפונטית. בַּפועל להודות, לדוגמה, ה-ה' אינה שורשית, אלא שייכת לבניין הפעיל. בתחילת המילה אנו מבטאים אותה: הודיתי, הודית וכד'. אך באמצע המילה היא נבלעת: מודֶה, מודים, אודֶה, תודי. כך בכל נטיית הִפעיל או הופעל, כאמור. אך בכמה פסוקים מקראיים ה' זו נשמרה. לדוגמה: "עַמִּים יְהוֹדוּךָ" (=יודו לך), תהילים מ"ה, 18.

טובתם המהוקצעת

ומה דעתכם על צורת המילה מְהוקצָע (במשמעות משויף)? המילה מהוקצע היא בעצם צורת הופעל השומרת על ה' ההופעל, במצב שלפני הבלעת העיצור ה'. בשונה מרוב צורות הפעיל והופעל שבהן נבלעת ה' הבניין בהווה ובעתיד, במילה בודדת זו נשמרה ה-ה': "מידה אחת לארבעתם מְהֻקְצָעות", יחזקאל מ"ו, 22. לפי נטיית כלל המערכת, היינו צריכים לומר "מוקצע", "מוקצעות", כמו מורגש, מורגשות. והנה, שמרנו עד היום במילה זו על ההיגוי המלא, כפי שהוא מיוצג במילה יוצאת דופן זו במקרא.

כדוגמה אחרונה להבלעה פונטית (מתוך סוגים רבים של הבלעות) אביא את שמות העצם בנטייה מסוג: בֵּיתָם, דַּרְכָּם, טובָתָם וכד' – שם עצם בנטיית כינוי השייכות בגוף שלישי רבים (הם; במשמעות: הבית שלהם, הדרך שלהם, הטובה שלהם). דרך נטייה זו היא דרך המלך בנטיית השמות, הן בלשון המקרא והן בלשון ימינו. אך השוו שמות נטויים אלה לשמות ברבים: בתיהם, דרכיהם, טובותיהם. בנטיית הרבים אנו מבטאים את כינוי הגוף הם במלואו: דרכיהם. ברור הוא שבעבר היה כלול כינוי זה – הם, גם בנטייה ביחיד, כגון: "בֵּיתַהֶם", "דַּרְכַּהֶם", "טובָתַהֶם", אך עיצור זה נשחק ואין לו זכר עוד. תוצאת השחיקה הפונטית הפכה לצורה התקנית המקובלת, גם אם אין היא הצורה ה"מקורית".

בתוך הטקסט המקראי ניתן לראות אפוא "התנדנדות" בין צורות מלאות לפני ההבלעה הפונטית, לבין הצורות המקוצרות לאחר ההבלעה הפונטית. הגיוון בהיגוי מראה שבכל תקופה בתולדות הלשון, כשבצד הלשון הכתובה התקיימה גם לשון מדוברת, היה קונפליקט מתמיד בין ההיגוי בשפה המדוברת לבין הצורות הכתובות, שייצגו את המילים התקניות במלואן. תהליך טבעי זה של שחיקה פונטית פועל את פעולתו בכל הזמנים ובכל השפות.

פרופ' רינה בן-שחר היא חוקרת לשון ותרבות מאוניברסיטת חיפה וממכללת אורנים


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים