זה לא עגור, זו כרוכייה

יוסף חרמוני | 25 בפברואר 2015

יוסף חרמוני בולש אחר המקורות והשפה הערבית וטוען כי ציפור הענק המציפה את שמי הארץ כל שנה וקרויה עגור, אינה כלל וכלל העגור התנכי, שהיה ציפור קטנה ועדינה

הצהרה לעיתונות: העגורים, רבותי, אינם העופות הענקיים הממלאים כעת את שָמֵינוּ בצלליותיהם המרהיבות, ואת קיבותיהם בַּתירס שמעניקים להם חקלאי הגליל. העגור הוא ציפור קטנה, הדומה לסיס ולסנונית. ייתכן שהוא תת-מין של אחד מהם. קביעה משונה-לכאורה זו אני מבסס על עיון בתנ"ך, ועל היכרות עם הערבית. להלן טיעוניי.

בערבית מכונה העגור כּוּרְכִּי. הארמית והעברית המשנאית מְכָנוֹת את ה'עגור' בשם דומה: כְּרוּכִיָה: "מְצווחַ כִּכְּרוּכִיָה" הוא מי שקולו רם ונישא למרחק, כקול הכרוכייה, שהיא 'עגור' בפינו.

עגור

אנחנו קוראים לו עגור. האמנם? צילום: koshy koshy; Flickr

גם התנ"ך לא מייחס את השם עגור לעוף הענקי הקרוי כך כיום. שני אזכורי עגור בתנ"ך מעידים כי העגור התנכי הוא ציפור קטנה, דמויַת סנונית או סיס. האזכור הראשון: "גם חסידה בשמיים ידעה מועדיה, ְותוֹר וסוּס [קרי: סִיס] ועגור שמרו עֵת בֹּאָנָה" (ירמיהו ח 7). זהו פסוק הבנוי כתקבולת מאוזנת. שני חלקיו מקבילים זה לזה, בכעין משוואה שירית. בצידה האחד של התקבולת - החסידה הענקית; ובצידה השני - שלוש ציפורים קטנות: תור, סיס, עגור. אם העגור הוא עוף אדיר-מידות (כפי שגורסת העברית כיום), הרי בתקבולת זו היה הוא מופיע יחיד, כמשקל נגדי לחסידה. הצמדתו לַתור ולַסיס מֵעִידָה על היותו קטן-מידות כמותם. וכך, שלושה בעלי-כנף קטנים, בשמאל התקבולת, 'מְאַזְנִים את החסידה הגדולה, שבימין התקבולת.

ומניין לנו כי העגור התנ"כי הוא דמוי-סנונית ולא דמוי-יונה? כאן בא ישעיהו (לח 14), בפסוק-תקבולת מִשֶלוֹ: "כְּסוס [סִיס] עגור אצפצף, אהגה כיונה". כלומר, על פי ישעיהו, העגור הוא שם נרדף לסיס ('סוס'), או שְמָה של ציפור הדומה מאוד לסיס. כאן, בתקבולת זו, מוצבים שני התאומים הסיאמיים, סיס ועגור, כנגד היונה, הגדולה מהם פי כמה. והנה תקבולת מאוזנת. ייתכן, אגב, כי ה"בחור הזעצער" בתנ"ך שכח להעתיק ו"ו החיבור, ועל כן יש לקרוא את הפסוק כך: "כסוס (סיס) ועגור אצפצף". מהשערה זו עולה כי ייתכן והעגור הוא מין קרוב לסנונית, או אחד ממיני הסנונית.

עדות מובהקת לא פחות לטיבו הסנוניתי-זעיר של העגור התנכי הוא תיאור קריאתו: צפצוף ("כסוס עגור אצפצף"). כי זאת יש לדעת: הצפצוף התנ"כי הוא צליל חלש, רפה: "דרשו אל האובות והידעונים, המצפצפים והמהגים", אומר ישעיהו (ח 19). האובות המצפצפים או מהגים, הם רוחות מתים המצויים בשאול, וקולותיהם חלשים ודורשים רוב קשב, שאותו מספקים המעלים באוב, כדוגמת הגברת מעין-דור. מכאן שצפצוף העגור שמתאר ישעיהו הוא קול חלוש, מצטנע. כציוציהם החרישיים של הסנוניות והסיסים, וכהמייתה והגייתה של היונה ("אהגה כיונה..").

סנונית

ואולי נראה העגור המקראי כמו סיס או סנונית? צילום: Dragan Todorović; Flickr

ישנם הגורסים כי קריאתו הרמה של העגור (הענק הזה, זולל התירס הגלילי) היא-היא מקור שמו. עוזי פז, ציפורולוג בכיר, קובע כי "במעופו הוא (העגור) משמיע קולות עמוקים הנשמעים למרחוק - מעין גוּר גוּר...". ניתוח מצלוֹל המילה עגוּר, יַראה כי לא מינֵיה ולא מקצתֵיה. קריאתו הרמה של העגור לכאורה נשמעת "אַא" או "אַרְרְ". תנועת פַּתַח שבקריאתו היא אכן רמה, פתוחה ובוטחת, אך אין היא דומה כלל לתנועת הקובוץ/שורוק (U) שבשם עגוּר, שהיא צנועה, חבויה ואינטימית. מצלול השם עגור מתאר בדייקנות רבה הרבה יותר דווקא את הלחש הציפורי של הסיסים והסנוניות, כלומר, של העגור התנ"כי.

ומה היה שמה התנכי של הכרוכייה, המכונה בפינו עגור? ייתכן שהעוף הענק הזה היה משויַך בתנ"ך לקבוצת האנפות, עופות בעלי מקור דמוי אף (אָנְף בערבית, כלומר גם בשמית הקדומה): "והחסידה והאנפה למיניה" (דברים, י"ד 18). ייתכן שהתנ"ך התייחס לכרוכייה כאל מין של אנפה.

נחזור ונסכם: העוף המכונה עגור בפינו הוא כרוכייה בלשון חז"ל. בתנ"ך, עוף גדול זה נחשב, אולי, לחלק מקבוצת האנפות. העגור האמיתי הוא ציפור קטנה, דמויַת סיס או סנונית. 


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020