העברית, אחת אלוהינו

גתית הולצמן | 17 במאי 2016

ד"ר גתית הולצמן מצביעה על כך שדוברי העברית והממסד האקדמי מסרבים לקבל את הטענה שהשפה המדוברת בישראל אינה עברית אלא ישראלית. הסיבות לכך נעוצות לדבריה בכך שלאמונה במיתוס השפה האחת יש מאפיינים של דת*

פרק יא בספר בראשית מתאר את אופן היווצרותן של מגוון שפות אנושיות. הפרק מספר על מגדל בבל וקושר בין התפזרות בני האדם ברחבי העולם לבין העובדה שהם דוברים שפות שונות. המקרא רומז לכך כי קיום שפה אחת קשור לישיבה בטריטוריה משותפת. על פי הסיפור האל חש מאוים על ידי בני אדם הדוברים "שָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם" (בראשית יא 6), והדרך היחידה בה יכול היה לפרק אותם מן העוצמה הנובעת משפתם המשותפת היתה פיזורם ברחבי העולם. על פי הסיפור המקראי ופירושיו המקובלים האל בלל את שפת בני בבל ולאחר מכן פיזר את תושביה. בפועל התהליך מתרחש בסדר הפוך, כלומר, כאשר דוברי אותה שפה נפוצים לארבע כנפות תבל חל תהליך של התפצלות השפה הראשונית והבסיסית לשפות שונות, אשר הולכות ונבדלות זו מזו במהלך הזמן.

שפה מרובת הורים

בסוף המאה התשע-עשרה ובראשית המאה העשרים החל להתרחש בזעיר אנפין תהליך הפוך לזה המתואר בספר בראשית. חזונותיהם של ישעיהו ויחזקאל החלו לקרום עור וגידים עם התכנסותם בארץ ישראל של מתי מעט משרידי עם ישראל. תהליך זה לווה בניסיון הֶרואי לחזור ולהפוך את לשון הקודש העברית לשפת דיבור חיה ותוססת. הצלחתו המרשימה של המפעל הציוני לוותה בהצלחה חלקית בלבד של חזון החייאת העברית המקראית. בניגוד לסברה הרווחת בציבור הרחב וכן בקרב מלומדים רבים, על פי השקפתי השפה אותה דיברו מחיי השפה וצאצאיהם, מאז ועד היום, איננה עברית כי אם ישראלית, לשון כלאיים שהינה שפה הודו-אירופית ושפה שמית גם יחד. תיזה זו הוצגה לראשונה על ידי גלעד צוקרמן אשר הסביר כי השפה הישראלית נוצרה בתהליך שניתן לכנותו 'הכלאה לשונית'.

על פי תפיסה זו הישראלית היא מרובת הורים. התורמות העיקריות לשפה הישראלית הן העברית (הקלאסית) והיידיש, ואליהן מתלוות תורמות רבות נוספות: רוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, לדינו, ערבית, טורקית. הישראלית איננה רק מרובת רבדים ומשלבים, אלא גם מרובת מקורות, יונקת מלשונות רבות ומגוונות. המפעל הציוני השיב לחיים במודע שפה עתיקה אשר מותה כשפת אם נקבע במאה השנייה לספירה, אך התעוררותה לחיים נעשתה תוך כדי הכלאה עם שפות האם של מחיי השפה.

סקירת ספרות המחקר מגלה כי רבים מן הנתונים עליהם הסתמך צוקרמן היו מונחים לנגד עיני החוקרים. הם היטיבו להבחין בשונות הקיצונית בין שפת המקרא לשפה המדוברת כיום בישראל, ואף הורו בכישרון על ההבדלים הניכרים בין לשון חז"ל, הלשון האשכנזית של ימי הביניים, לשון הפילוסופים היהודים בימי הביניים, ועוד. עם כל זאת העדיפו החוקרים לכנות את כל השפות השונות הללו בשם אחד: עברית. החוקרים נימקו זאת בדרך כלל בנימוקים שאינם בלשניים כי אם חברתיים או פסיכולוגיים, וקבעו כי על אף העובדה שמדובר למעשה בשפות שונות עדיף לכנות את כולן באותו שם מחמת העובדה שהן היו בשימושו של אותו עם, או בגלל שבני העם מאמינים באחדות לשונם.

כך כתב למשל הפרופסור ללשון העברית חיים רבין: "על אף הניתוק המבני בין הלשון המוחיֵית ולשון המקורות קיימת העובדה החברתית של קשר פסיכולוגי ביניהן. הקהל רוצה להאמין שהוא ממשיך לדבר בלשון המקורות". חיים רוזן, חתן פרס ישראל לבלשנות, קבע מפורשות כי המלומדים חוששים להודות בפער בין השפה המדוברת כיום בישראל אותה כינה 'עברית ישראלית' לבין לשון המקרא, שכן הדבר יאלץ אותם להודות כי לשון המקרא אינה מובנת כיום: "חוששים שעל ידי מתן הכרה לעובדות הקיימות של העברית ישראלית... יהפכו את אוצר הלשון המקראית ואת דרכיה לדבר המצריך לימוד, ויהפכו את הגישה לתכניו של המקרא לדבר הדורש הכשרה לשונית מוקדמת".

השפה רוכשת מעמד מטפיזי

אני טוענת כי הסיבות העיקריות לכך שהממסד האקדמי והחינוכי דוחה את הממצאים המראים כי השפה המדוברת בישראל מראשית המאה העשרים שונה באופן מהותי מן העברית התנכית אינן רציונליות, מדעיות ובלשניות. במאמרו "תקופותיה של הלשון העברית" חיים רבין הבחין בין מדע הבלשנות אשר לפי כלליו לשון המקרא והלשון המודרנית הן שפות שונות, לבין המוסכמה החברתית אשר מסיבות אידיאולוגיות רשאית לנקוט עמדה שונה: ״לשאלה, אם תקופה מסוימת כל כך שונה מן התקופות האחרות, שצריך לראותה כלשון נפרדת גם מבחינה חברתית, אין תשובה בלשנית כלשהיא. רק החברה יכולה להחליט על כך ... הנימוקים הם אידיאולוגיים״.

הוויכוח בין המצדדים בקביעה שהשפה הישראלית המודרנית זרה לשפת התנ"ך ובין המתנגדים לטענה זאת איננו אם כן ויכוח בלשני גרידא. לדעתי הסיבה העיקרית להתנגדות להכרה בקיום השפה הישראלית איננה בלשנית, ואף לא פוליטית או אידיאולוגית, כי אם סיבה דתית, היינו דבקות במיתוס השפה האחת, אשר במהלך המאה העשרים החליפה בקרב ציבורים נרחבים את האמונה באל האחד. דוברי הישראלית העכשווית לא באמת מסוגלים לקרוא בתנ"ך ולהבינו, אולם הם התחנכו להחזיק באמונה שהם יודעים את העברית המקראית, ואמונה זאת מבוססת על ההנחה השגויה כי עברית זאת זהה לישראלית. כך, בבלי דעת, רוכשת השפה העברית מעמד מטפיזי, שכן הזיקה המשותפת אליה מהווה תחליף לאמונה באל, אשר הלכה ונחלשה במהלך המאה העשרים.

ישעיהו ליבוביץ התריע על המרת פולחן האל האחד בסגידה לישויות רבות וכתב: ״המונותאיזם הבסיסי של היהדות נהרס: את אמונת הייחוד מחליפה אמונת השילוש: "קדושת השם, קדושת העם, וקדושת הארץ", האלהת מה שאיננו אלוהים. אין אנלוגיה בתולדות ישראל לתופעה זו מלבד פרשת העגל, שגם היא הייתה פנומן דתי אדיר: העם ביקש שיעשה לו אל. עגל אינו בהכרח זהב;  הוא יכול להיות גם ארץ, גם אומה, גם מדינה גם החזון המשיחי״. ליבוביץ גינה הענקת משמעות דתית לכל דבר שאינו האל עצמו, ובמובן זה ראה בהאצלת קדושה לעם ולארץ עבודת אלילים לכל דבר. דומה כי אף השפה העברית עצמה נכללת במניין אותן ישויות אשר הפכו מושא לפולחן. בניגוד לקידוש האומה, המדינה והארץ אשר בדורנו רווחים בקרב מגזרים מסוימים בציבור הרחב, הרי האלהת השפה העברית מאפיינת את הממסד האקדמי, העוטף אמונה זאת במסווה רציונלי ומדעי.

נס התחייה ושורת ההיגיון

להלן נמנה את היסודות הדתיים המאפיינים את יחס הממסד האקדמי לשפה:

  1. אחדות השפה. החוקרים מדגישים את אחדות השפה בכל תקופותיה למן העברית המקראית ועד ימינו, וזאת על אף העובדה שהם עצמם מכירים בהבדלים התהומיים בין לשונות התקופות השונות. לדעתי המניע הנסתר לכך הוא השפעת מיתוס אחדות האל, המונח בבסיס האמונה היהודית.
  2. מערכת מצוות. בדומה לאמונה היהודית האורתודוכסית, גם לאמונה בשפה העברית נלווית מערכת מצוות עשה ואל תעשה, הניתנות להסבר רציונלי באופן חלקי בלבד, ואשר הציות להן מושתת על עצם קדמותן. במקרה של העברית נכללים החוקים בספרים כגון "וְדַיֵּק: תיקוני לשון ושיפור הסגנון", מאת יעקב בהט ואברהם רון.
  3. ממסד סמכותי היררכי. קיום ממסד היררכי המנסה לכפות את קיום מצוות הדת על הציבור הרחב. בכל הנוגע לשפה העברית ממלאים האקדמיה ללשון העברית והלשונאים החוסים בצילה את תפקיד הממסד הרבני. הממסד מנסה לכפות את שיטתו על הציבור הרחב אך נוחל הצלחה חלקית בלבד, ואז נקלע לעימותים עם הציבור, ממש כמו אנשי הדת המתוסכלים מנטייתו הפגאנית הבסיסית ותאבת החיים של העם, אשר מסרב בצדק לוותר על שימוש במגוון מקורות האנרגיה הזמינים בסביבתו.
  4. כתבי קודש. המסורת היהודית מסתמכת על כתבים עתיקים ומייחסת להם קדושה יתרה. חידושים במסגרת הדת אפשריים כאשר נמצאת להם, ולו בדוחק, אסמכתא בכתובים. גם האקדמיה ללשון נוהגת ברוח זאת. כאשר היא מתייאשת מכפיית התקן הלשוני על הציבור היא מחפשת אסמכתא בכתובים לאופן הדיבור העכשווי, ואז פוסקת כי הוא מותר לשימוש. דוגמא מובהקת לכך נמצאת בהיתר שניתן לאחרונה לשימוש בפועל היכיתי כשהוא נהגה hikéti – כפי שמקובל בציבור, ולא hikíti כפי שדרשה האקדמיה מלכתחילה. היתר זה ניתן לאחר שלמרבית המזל נמצאה צורה זאת במקרא: "לַשָּׁוְא הִכֵּיתִי אֶת בְּנֵיכֶם" (ירמיהו ב 3).
  5. נס. המסורת הדתית מתארת שורת תופעות על טבעיות המלוות את היווצרותה ואת קורותיה בימי קדם. בכך היא משווה לעצמה נופך סמכותי ובלתי ניתן לערעור מחמת מקורה העל-טבעי. גם אנשי האקדמיה ללשון מרבים להתייחס לתחיית הלשון העברית כאל דבר נס או פלא. בספרו עם אחד ושפה אחת קבע שלמה כרמי: "סקירה מעמיקה של ספרות-המחקר מגלה שרבים מתייחסים ל'נס' – קטגוריה מטאפיסית וגם מטא-היסטורית – משמעות מרכזית בתהליך ההחייאה של העברית". עם זאת, חבר האקדמיה ללשון העברית מרדכי מישור קבע כי השימוש במונח "נס" בהקשר זה הוא בלתי הולם וציין: "אנחנו, שחונכנו על ברכי המדע, אין דעתנו סובלת דברים שאין להם הסבר הגיוני." הוא שם לו למטרה "לקרב את "'נס התחייה' לשורת ההגיון" אך בסופו של דבר קבע: "אי אפשר להסביר את הצלחת הניסוי הזה במושגים של מדע. איזה סממן מיוחד היה מעורב בו, איזה כוח נסתר, שכל ההסברים ההגיוניים שטרחתי לפרט למעלה מתגמדים כנגדו".

כלומר, גם אם בפועל נערכים מחקרים שונים המנסים לספק הסברים לתחייה הלשונית, המלומדים אינם מרפים מן השימוש בקטגוריות על-טבעיות שונות בהקשר זה. לדעתי הדבר נובע הן מרצונם להאציל קדושה יתרה לתחום עיסוקם, והן מן העובדה שלו השפה המדוברת כיום בישראל היתה המשכה של העברית המקראית, אכן היה זה בגדר נֵּס לְהִתְנוֹסֵס בו. אולם היות וניסים אינם קורים באמת, יש להסביר את מהות השפה הישראלית בדרך אחרת, היינו כלשון כלאיים שהינה הודו-אירופית ושפה שמית גם יחד. מאחר שהמלומדים מסרבים להכיר בכך, הם נגררים לשימוש בסגנון אי רציונלי, ולעירוב פסול של מדע, מיתוס ופאתוס. כאשר אמונה דתית מתלבשת בכסות מדעית זה הוא עירוב מזיק של מין בשאינו מינו המוליד יציר כלאיים בלתי לגיטימי.

עירוב מעין זה אירע במחשבתו של אריסטו אשר סבר כי בניגוד להשתנות המתמדת המאפיינת את עולמנו, הרי עולם הכוכבים מתמיד ונצחי. אריסטו הסביר כי הגיע למסקנה זאת על סמך תצפיותיו, אולם שמואל סמבורסקי הראה כי לאמיתו של דבר היה נתון להשפעת המיתולוגיה אשר הורתה את קיומו של פער מהותי בין תושבי ארץ לדרי מעלה. סמבורסקי הסביר כי למעשה אריסטו ערך סובלימציה מדעית של פולחן הכוכבים, וכך ארע כי "אותו פירוד שבין השמים לארץ נעשה חלק מגופם של הפיסיקה העתיקה ושל קוסמוס היוונים". הדומיננטיות של תורה זאת עיכבה את התפתחות המדע במשך מאות רבות בשנים, והקשתה על קבלת חידושי גליליאו גליליי על אף העובדה שהללו היו מבוססים על תצפיות מהימנות. תצפיותיו של גליליי הורו כי חוקי הטבע החלים בארץ תקפים גם על פני הכוכבים, וקפיצה מדעית נחשונית ארעה בעת שהובן כי אותה מערכת חוקים פיזיקלית חלה גם בשמים וגם בארץ. בכל הנוגע לחקר הלשון יש להכיר בכך כי העברית והישראלית הן שתי מערכות לשוניות נפרדות, וכך אין לכפות את חוקי האחת על האחרת.

 

ד"ר גתית הולצמן היא חוקרת ומרצה בתחום מחשבת ישראל, ומלמדת בחוג ליהדות במכללת לוינסקי לחינוך.

*למען הסר ספק, הדברים הנכתבים אינם משקפים את עמדת "הזירה הלשונית"


1
עוד בנושא
מאמרים קודמים