גבולות לשוני – גבולות עולמי

שולמית הראבן | 28 בדצמבר 2016
המאמר הופיע באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש". הוא מיוסד על הרצאה שנישאה במוסד ון-ליר בכנס "שלושים ועוד שלושים", מאי 1977.

אם פעם יכול היה יהודי מכתריאליבקה לומר ליהודי מבגדד "ברח דודי", והצופן השבטי בן אלפי השנים היה ברור – הרי היום אין יהודי ישראלי יכול לומר ליהודי אמריקני "יש עצה, טגן ביצה"

 

שני תפקידים ללשונות: תפקיד של תקשורת בין אנשים ותפקיד של שימור הידע.

הלשון שירשנו עמדה בצורה יוצאת מן הכלל בתפקיד השימור התרבותי והערכי במשך אלפיים שנה. היא עמדה פחות בתפקיד השני, הוא התפקיד התקשורתי, עד לפני כמחצית המאה.

ייתכן שתאריך התמורה ללשון קומוניקאטיבית היה בשנת 1889, כאשר ייסדו בן-יהודה וחבריו את "חברת שפה ברורה, ליצור אחדות ואחווה בישראל"; כלומר, מייסדיה הועידו לה תפקיד תקשורתי בחיי היומיום אולי בפעם הראשונה מאז הגלות. מה טיבה של לשון שהיא רק משמרת? אפשר לומר שבדומה ללטינית מימי הרנסאנס ואילך, היתה העברית לשון הגברים, הלשון החוץ ביתית. הנשים למדו פחות תורה, ולא עליהן הוטל לשמר את השפה ואת ערכיה. "צאנה וראינה" באירופה היה מלא וגדוש אידיש; האשה הספרדייה התפללה בבית הכנסת בעברית, אבל תפילה אישית, פרטית, בבית, נלחשה בלשון לאדינו.

מהותה של שפת גברים טקסית שהיא משמשת בעיקר לפולמוס ולרטוריקה – שני שטחים שנשים ממעטות לעסוק בהם. מבחינה היסטורית, אגב, פסקו לימודי הרטוריקה בבתי הספר של אירופה עם הפסקת לימוד הלטינית, ועם כניסת בנות לכיתה, כך שהקשר אינו מקרי. בוודאי שלשון משמרת משמשת גם צופן שבטי. כאשר מוטל בן פייסי החזן נתפס לרשות, אומר לו עובר ושב בלשון הקודש: "מוטל, קח ידך מן היוון וברח דודי" – והילד מבין; הוא היה מבין לא רק בכתריאליבקה, אלא גם בבגדד ובסלוניקי. כאשר יעקב ספיר, האשכנזי מפולין שישב בצפת, הגיע באמצע המאה שעברה לצנעא שבתימן, לא היו לו כל בעיות לשון עם היהודים התימנים: אותה שפה היתה שמורה בפי זה ובפי אלה; וכאשר יצא יעקב ספיר – ברגל, כמובן – מעיר שלא היתה אהובה עליו, הוא סיפר שיצא ממנה הולך ורוקד, "כמכה בחליל לפני השיירה", והכל הבינו אותו.

גברת, בובה ופרובלמה

אבל עד לפני כחצי מאה שנה, אם כי היו בעברית כל המבנים הדרושים לתקשורת, חסרו בה כל-כך הרבה מילים עד שהתקשורת היומיומית היתה כידוע קשה. ייתכן בהחלט שהדור שנולד בארץ לפני שלושים וארבעים שנה הוא הדור הראשון מאז הגלות שבו גם אביו גם אמו של הילד דיברו עברית כשפת יומיום, ולראשונה מזה אלפי שנים לא היתה עוד ההפרדה בין ה"מאמה-לושן" ובין לשון הגברים הלימודית והטקסית. ואל יהא הדבר קל בעינינו; כי הפירוש הפסיכולוגי המיידי המתבקש מכך הוא שהעברית נעשתה לפני שלושים וארבעים שנה לא רק שפה לימודית ומושגית, אלא גם שפה ריגושית. אל נשכח שאנו מדברים על דור שחלק גדול ממנו גדל בלי סבים, שהרי הרבה סבים נשארו בארצות המוצא של העליות. נשאלה אפוא השאלה אם הלשון התמציתית והמשמרת יכלה להכיל את אלפי הגוונים של לשון ריגושית, לשון-אם ולשון סבים, ולא רק בשל חוסר מילים מרוככות בשפת תינוק.

הדבר הקל ביותר היה חידושן של מילים על סמך מילים, משקלות ומבנים ששימשו לפני הגלות לצורכי תקשורת. ויש בכך לא מעט קוריוזים. עוד בראשית המאה היו סופרינו אומרים ביבלייה וביבלי ולא תנ"ך ותנ"כי, ואפילו ביאליק נהג כך. המילים "גברת" היא מחידושי בן-יהודה על-פי רש"י; המילים "בובה" היא המצאה של בן-יהודה יחד עם בנו; "עגבנייה" היא מילים של יחיאל מיכל פינס; "מברשת" היא חידוש של בן-יהודה. עוד לפני שלושים שנה אמרנו פרובלמה ולא בעיה, פרויקציה ולא השלכה, איניציאטיבה ולא יוזמה, טקסי ולא מונית. היום קשה לזכור שהמילים אתגר נוצרה רק בשנות השישים – כמו מודע ומודעות, שלא לדבר על תחכום ותסכול, דו-ערכיות, מעורבות, מחויבות ואילוצים, מכ"ם מתביית על היעד, כל המנכ"לים והמזכ"לים, היזמים והקניינים, כל הדרגות בצבא שהן מילים מחודשות ממקור עברי, להוציא דווקא המילים טירון שהיא מילים רומית. אם היה ללגיון העשירי בסיס-טירונים בארץ, הוא ודאי נקרא בלשונם באסיס טירונום.

היום נדמה לנו כאילו חיינו עם מילים אלה כל חיינו, אבל בתחילת המאה לא היתה הסברה אלא רק ביאור, ולפני שלושים שנה לא היתה לנו לא הצמדה, לא פיחות ולא ייסוף, לא מהפך ולא מחדל, ואפילו לא כביש עביר לרכב כבד, ולא מחלק, שלא לדבר על מפלג-הנוער ועל פער. כל החידושים האלה נקראים כמעט כמו פרקים בתולדות המדינה – עדות נוספת לכך שלשון מתעדת תהליכים חברתיים. נשארו לנו לפליטה כמה מילים לא כל-כך זריזות מלפני שלושים שנה, כגון "הסתדרות" – מה זה הסתדרות? אנשים מסתדרים יחד; מסדרים תהלוכה, מסדרים לוויה, להבדיל. או, למשל, "מאורעות", כאשר הכוונה למרד הערבי של שנות השלושים.

במידה ותגיע מחר לתל-אביב

ואם כן, מילים מתחדשות בקצב מהיר, וחידוש המילים הוא אולי הבעיה הקטנה ביותר, כי יש מי שעומד על משמר חידושן הנכון. כמצופה, כאשר נוצרת הצפה כל-כך גדולה של מילים חדשות שהצורך יצר אותן, מתגנבות לא מעט מילים שהן בבחינת צורך מדומה, וכלל לא ברור מדוע אנחנו זקוקים למילים מלאכותיות ומאולתרות רק מפני שהן קיימות באנגלית, ולא באנגלית תקינה, אלא באנגלית העילגת של מדעי החברה והביורוקרטיה. אבל כשנוצר ריבוי כזה של מילים חדשות, הפלא אינו בכך שהתגנבו כמה מילים גרועות ולפעמים טיפשיות, אלא בכך שהתגנבו כל-כך מעט מילים כאלה.

לא המילים החדשות הן הבעיה. הבעיה היא מה שנועם חומסקי מכנה בשם "המבנה העמוק" של הלשון, של המשפט הנאמר בלשון, שהוא חלק מהתפתחות אינטלקטואלית כללית. וכאן נשאלת השאלה הקשה באמת: מה קרה לא למילים בודדות בתוך הלשון, אלא האם קרה משהו, טוב או רע, במבנה העמוק של הלשון בשלושים השנים האחרונות? שכן לשון יכולה לשאת מטען של מילים בלתי-מתאימות; היא קולטת ופולטת הרבה מאוד מילים; אבל לשון אינה יכולה לשאת פגיעות אנטומיות עמוקות.

וכאן המאזן שלילי. קרו כמה דברים רעים מאוד, חלק מהם בתחום הצורני וחלק בשינוי גמור של מושגים; ואנו ננסה כאן לבחון את הדברים בחינה ראשונה.

קודם-כל – הלשון מתארכת, שלא בטובתה, ובניגוד גמור לאופייה. דומה שאיש אינו משתמש עוד במילים הקצרה אם הוא יכול להאריך. מעתה אין לנו "אם" אלא "באם", או "במידה ו...", והדברים מגיעים לאבסורד גמור: "במידה ותגיע מחר לתל-אביב" (יש בכך מידה? עד חצי הדרך?) או "במידה ויש לך ילדים, אזי...". כך יבוא יום ונקרא את שירו של ביאליק: "במידה ויש את נפשך לדעת את המעיין"; או את שירו של קיפלינג: "במידה ויש ביכולתך לשמור על קור ואומץ-רוח".

איש לא יאמר היום משפט עברי פשוט כמו "גדול עווני מנשוא". בשנת השלושים למדינה יאמר קין: "העוון שאני מודה בו הוא יותר מדי גדול מכפי שיהיה ביכולתי לשאת אותו", או, לפי פירוש אחר של המילים "נשוא": "העוון שלי הוא גדול מדי מכדי שיוכל אי-מי לסלוח לי עליו". האם מישהו, ברצינות, רואה בכך שיפור? או פשוט טיפוש הלשון, שהיתה לשון חכמה ואנו עושים אותה למטופשת? ... מורי ורבי יעקב רבי מעיר שכבר אין אומרים "עלה" או "רד" אלא "עלֵה למעלה" ו"רד למטה", "התקדם קדימה", ו"העניין צפוי מראש". צפוי מכיל בתוכו צפוי מראש, כגון: "הכל צפוי והרשות נתונה". אלא מאי? מאריכים. גם זו אינפלאציה. רק השבוע קראתי: "העניין הזה הוא משהו שהוא בתחום האוטופיה".

פתרונות דיור לידועה בציבור

ולא די בכך.

אחד הדברים הגרועים ביותר שגרמנו ללשוננו בשלושים השנים האחרונות הוא הלשון הנקייה המדומה; מין ויקטוריאניזם לשוני כזה, כביכול. ככל שהחברה נעשית מתירנית יותר, כך נעשית הלשון ביישנית יותר. כבר אין לנו פילגש, יש לנו רק הידועה בציבור. במודעות של יום שישי כבר אין לנו נשוי המחפש ניאוף ומוכן לשלם אתנן, יש לנו לא פנוי המחפש ידידות אינטימית ומוכן לתת תמיכה כספית. יש לשער שאותו לא פנוי בעת הידידות האינטימית מביט ברגע מסוים בשעונו ונוכח לדעת שיש לו לא חובה, חלילה, לחזור הביתה, אלא אילוצים. זה מה שמרדכי הורוביץ מכנה בשם סקסואל-ביורוקרטיה. סרסור הוא בעצם מילים נקייה למדי; לפני שלושים שנה היה הסרסור סתם מתווך, אפילו לענייני קרקעות. היום באומרנו סרסור אנו מתכוונים לרועה-זונות. מה שאנו קוראים מדאם קרויה במקורות בשם קלונית, על כל המשמעות הרגשית של המילים קלון. ויש לכך השלכים ברורים. קלוני אתה חייב לדון בחומרה מפני הקלון; סרסור ניטראלי כזה, אנמי כזה, אפשר לפטור בכמה חודשי מאסר.

עם עיקור הלשון אנחנו מעקרים את מידותיה. כך, להבדיל, אין לנו עוד מורים, אלא עובדי הוראה, וכבר כתב שלום רוזנפלד שבמעלות נעזבו הילדים לנפשם מפני שלא היו שם מורים, אלא רק עובדי הוראה. אין לנו עניים, יש לנו רק שכבות נחשלות, וזה איכשהו פחות מחייב, כי בתורה אנו מצווים על עניי עמנו, אבל אין שום חיוב מדאורייתא ביחס לשכבות הנחשלות של אוכלוסייתנו. אין לנו עשירים, יש לנו רק עשירון עליון; אין לנו מותרות, יש לנו רק רמת-חיים גבוהה; אין לנו דירות אלא פתרונות דיור, ואין לנו בית אלא שיכון.

טועה מי שסבור שאין משמעות רגשית ומעשית לשינוי הזה. לא זו בלבד שיש הבדל תהומי בין מושג של בית ובין המושג שיכון, אלא שיש הבדל בין נוער שאינו לומד ואינו עובד, ובין נוער בטל. יש הבדל בין מותרות, שפירושם דברים מיותרים לאדם, ובין רמת-חיים גבוהה, שהיא עניין מושך. עידון מדומה זה, שהוא למעשה עניין גס מאוד, מעקר את הלשון ומכתיב לנו דיבור רחוק מן הלב, עד שבימינו איש אינו מת, כולם נפטרים, איש אינו חושב אלא כולם בדעה, איש אינו מניח כי כולם יוצאים מן ההנחה, ואף אשה אינה הרה או מתעברת, אלא כולן נכנסות להריון, וכנראה אף פעם לא יוצאות ממנו. אין פלא שאשה בהריון אצלנו אינה יולדת עוד בנים, אלא גילאים. אם התהליך יימשך, הרי שבשלושים השנים הבאות לא יהיו לנו עוד בתי-חולים, אלא מעונות זמניים ללא מרגישים טוב. רוב בתי החולים כבר קרויים בשם היופמי "מרכז רפואי". יצרנו נורמה לשונית שקרית.

בצעו אהבה ולא מלחמה

ויש גם עברית של פוליטיקאים. ארבעה סימנים אתה מוצא בפוליטיקאי השאפתן: הפאראמטרים; האילוצים; הוא בדרך-כלל מוצא את עצמו מנוע; ומן הרגע שבו נתבשר על מינויו, חזקה עליו שיחדל לומר "אני מקווה" ויתחיל לומר "אני תקווה". לעיתונאי המראיין אותו הוא אומר – וזה ציטוט – "בצעו אהבה ולא מלחמה".

חלה עלייה מובהקת – שגם לה ודאי משמעות פסיכולוגית משלה – בשימוש בהפעיל ובנפעל. כבר אין לנו ריקוד, יש לנו הרקדה; אין קריאה אלא הקראה; אין שתילה אלא השתלה. באמת, כדאי לבדוק פעם מה קורה לו לאדם לאורך ימים כאשר אין הוא רוקד אלא מורקד. אולי כרוך הדבר בכך שאיש אינו יורה עוד יריות, אלא תמיד מסתבר שהיריות נורו; השובתים לעולם לא יפעילו אמצעים אלא תמיד אמצעים יופעלו על ידי השובתים, ואיש אינו עושה מעשים, אלא שכל מיני מעשים ננקטים על-ידו. אומה שלמה נפעלת.

קוריוז אחד – לאו דווקא שגיאה – הוא בבריחה שלנו בשנים האחרונות מן הצליל הנשי אל הצליל הגברי כביכול. כבר אין לנו פגישה, יש לנו פֶגֶש – והמשוררת רחל היתה כותבת בימינו: "פגש, חצי פגש". הישיבה הפכה לדיון, אולי בצדק, אבל לדיון הזה אין אנו מגיעים עוד במכונית, אלא ברכב, ומי שאין לו רכב, זו כבר לא דפיקה אלא דֶפֶק. אולי היתה כאן איזו התערבות של התנועה לשחרור האשה, כי לשם איזון יש לנו חמש-עשרה אלף לירות, כלומר האלף הפך לנקבה, אולי זֵכֶר לאלף נשי שלמה. נכון שהיה בלבול מסוים בין המינים גם בספרות הרבנית, אבל שם היה זה בלבול מכוון, מטעמים של צניעות. בספרות הרבנית מוצא אתה "הנשים הולכים", כדי לא להבליט את נשיותן. מכל מקום אף דור לא הגיע לבלבול בין המינים כדורנו שלנו. למען האמת, איני יודעת עדיין מה משמעותה של העובדה. הפסיכולינגוויסטים שלנו יראו בכך אולי תופעה נוספת של יוניסקס. כיוון שאנחנו מצווים על האופטימיות, נשתדל בדוחק לקבל פירוש זה.

העגלה הפוליטית שזה עתה נולדה

חמורה לא פחות היא המליצה המודרנית. בתחילת שנות המדינה היתה כאילו איזו רתיעה משימוש במליצה המקראית או המשנאית; אנשים ביקשו לכתוב בדיוק את מה שהם חשים, בלי להיעזר בצירוף מילים משומש. אלא שבעשר השנים האחרונות חזרה המליצה בדרך האחורית, ולא המליצה המקראית, המעידה לפחות שהכותב למד משהו, אלא מליצה מודרנית. וכיוון שמליצה אין בה דיוק, או שהיא מעידה על עצלות הכותב, מעתה אין לנו אזהרה או אתראה או חשש, על דרגותיהם השונות, אלא אצל כולנו נדלק אור אדום. אין לנו חילופי דברים שבכעס, אלא כולנו מדברים בטונים גבוהים – אגב, ביטוי מוטעה ומטעה, כי מבחינה אקוסטית אין כל קשר בין גובה הטון ובין עוצמת הצליל. איש אינו מנצל את ההזדמנות שבאה בדרכו, וכולנו ממהרים לעלות על העגלה.

הגרוע בדברים האלה אינו רק חוסר הדיוק וחוסר הדמיון, אלא שקיים כנראה איזה חוק-טבע שלפיו מליצה גוררת מליצה, ומטאפורה מעורבת גוררת מטאפורה מעורבת. וכך, משעולה הוויכוח לטונים גבוהים, נדלק אצל חלק הארי של האנשים אור אדום, והם עולים על העגלה הפוליטית שזה עתה נולדה, נכנסים לתמונה, ובכך משמיעים צליל חדש בנוף הפוליטי היבש שלנו. על כגון דא נאמר רחמנא ליצלן. זאת ודאי שאיננה לשון הראויה להישמר.

ייתכן בהחלט שאנו נכנסים עתה לתקופה האוראלית החדשה, כיוון שבידינו אמצעים לשימור הידע שלא היו לאף דור קודם: יש לנו הרבה מאוד ספריות, מחשבים ובנקים של זיכרון, והרבה דברים מוקלטים ורשומים. התקשורת המיידית ממלאה עתה את עולמנו יותר מעניין השימור; הבה נשאל את עצמנו מי בימינו כותב מכתב אם הוא יכול לטלפן. עולמנו מלא צלילים כדרך שלא היה מעולם לפני כן, מכל הטרנזיסטורים והקאסטות והטלוויזיה. העולם מלא מוסיקה ופזמונים ותקשורת אוראלית בעלת מכנה משותף נמוך למדי. נכון שהאפשרות הטכנית להעביר את כל הצלילים האלה יצרה גבולות חדשים; השכנים האמיתיים שלנו הם אותם אנשים שאנו נוהגים לדבר אתם בטלפון, עד שלמעשה יש לנו שכונה טלפונית בהישג-יד בתוך הבית; ואנו בקיאים בפרשת-חייו של מדינאי ובדרן מעבר לים יותר משאנו בקיאים בפרשת-חייו של אדם הגר מעבר לכביש.

ראש פירמידה בלי פירמידה

לכל האוראליות החדשה הזו צפנים וחוקים משלה, והשפעתה על הלשון – על כל הלשונות שבעולם – עצומה. אבל יחד עם ההרחבה המדומה הזאת של גבולות התקשורת שלנו, קרה באורח פרדוקסאלי דבר הפוך: הצרת הגבול התרבותי ואפילו התרבותי-הגיאוגראפי שלנו. החלפנו את הצופן ארוך-המועד בצופן קצר-מועד. אם פעם יכול היה יהודי מכתריאליבקה לומר ליהודי מבגדד "ברח דודי", והצופן השבטי בן אלפי השנים היה ברור – הרי היום אין יהודי ישראלי יכול לומר ליהודי אמריקני "יש עצה, טגן ביצה" – כי הצופן השבטי הזה מצומצם וקצר-מועד. לא האוראליות עצמה יש בה כדי להפחיד, אלא איזה שימוש אנחנו עושים בה ולמה היא תהפוך אותנו.

מה שיקרה ללשון העברית בשלושים השנים הבאות לא יהיה שונה ממה שצפוי לכלל התרבויות הכתובות המפותחות, שחלק מהן כבר שח לעפר תחת משא האוראליות החדשה. ברגע כלשהו, במקום כלשהו, נצטרך להחליט אם הלשון העברית בשלושים השנים הבאות, או בשלוש-מאות השנים הבאות, תשמש אותנו לתקשורת מיידית ובסיסית בלבד, כלשון שהיא ראש הפירמידה שאין פירמידה תחתיה, לשון רדודה וקלאוסטרופובית, ואינה שונה הרבה מן האספרנטו – או שאנו רואים בשפה תרבות שלמה הראויה להישאר בחיים, ומי בעצם אחראי לחייה. וכיוון שיותר משאנחנו מעצבים את הלשון, הלשון מעצבת אותנו, תהיה זו בעצם החלטה על זהותנו. יותר ויותר נראה שלא יהיה מנוס מהחלטה מודעת.


1
עוד בנושא