השפה היא מאהבת מכשפת

סמי מיכאל | 12 ביוני 2016
המאמר הופיע לראשונה בשנת 2005 באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש", מדור העברית ולשונות היהודים

הסופר סמי מיכאל כותב על דרכו בעברית, על הפרידה מהכתיבה בערבית, על שמחת הרכישה ועל חרדת האובדן

 

 

בשנת 1949 הגעתי מעיראק לישראל בהיותי בן 23. בעיראק שפת הכתיבה והדיבור שלי היתה ערבית, ואילו שפת הקריאה היתה אנגלית. דרכה התוודעתי לאוצרות הרוחניים האוניברסאליים. בניגוד לרוב הסופרים והמשוררים שהגיעו לארץ-ישראל לפני קום המדינה, לא הכרתי את השפה העברית החילונית בארץ מוצאי. בבגדאד למדתי שיעורי תנ"ך אחת לשבוע, עד כיתה ו' בלבד. במרוצת השנים מה שקלטתי בילדותי הלך והיטשטש, כיוון שצמחתי, כמו מרבית בני מעמדי, בבית חילוני. רק פעמים ספורות ביקרתי בבית-כנסת מתוך סקרנות. לא זכור לי שראיתי אי פעם את אבי או יהודי אחר ברחוב שגרתי בו מניח תפילין או מתפלל. כבן לדור השייך לתקופה שבין שתי מלחמות העולם, אשר השקפת עולמו עוצבה תוך מהומה זוועתית, אלוהים נראה לי כעריק שנטש את משמרתו. ההיאחזות בדת דמתה בעיני לשימוש בקמיע לשם הדברת מלריה. בימים ההם, בעיראק, בהעדר תודעה ציונית רחבה, השפה העברית היתה לדידי כלי אמונה שהנחילה לבני דורי אכזבה בשל קוצר ידה. רק מאוחר יותר גיליתי שבארץ-ישראל נוצרה עברית אחרת, שפה מודרנית וחיה, המשמשת תרבות חדשה.

שיבה וירטואלית לארץ מוצאי

מכל מקום, הגעתי לישראל כחרש-אילם מבחינת השפה העברית. ישראל היתה כה ענייה ומצוקותיה כה רבות, עד כי לא טרחו להנחיל את השפה למהגרים החדשים, שכבר עברו את גיל ההתבגרות. בחלוף כמה חודשים גויסתי לצה"ל מבלי ללמוד שיעור אחד בשפה העברית. היו פקודות צבאיות שהבנתי את פשרן רק בעת ביצוען. בתום השירות הצבאי הצטרפתי למערכת העיתון הערבי "אל-איתיחאד", וחזרתי לכתוב בשפה ששלטתי בה. היתה זו מעין שיבה וירטואלית לארץ מוצאי, עיראק.

ברגע שקלטתי כי אין דרך שיבה, וכי בין אם ארצה בין אם לאו, ישראל היא מולדתי החדשה, הגעתי למסקנה כי אין טעם בהקדשת חיי להגשמת החלום להיות סופר בשפה הערבית, בארץ שהעברית היא שפתה הדומיננטית. ומצד אחר, לא העליתי בדעתי כי אצליח לשלוט בשפה העברית עד כדי כך שאוכל ליצור בה. בזמנו כתבתי מאמר בביטאון הספרותי הערבי של המפלגה הקומוניסטית "אל-ג'דיד", ובו פניתי לסופרים העיראקים המתחילים, שהיו צעירים ממני, ויעצתי להם לעשות כל מאמץ ללמוד את השפה החדשה ולכתוב בה. במפלגה הקומוניסטית רעדו אמות הסִפּים. הואשמתי בהטפה ציונית בתוך מבצרה הערבי של המפלגה. ננזפתי קשות, גם על-ידי עמיתיי העיראקים הקומוניסטים הנלהבים. לא חזרתי בי, מה גם שאותם עמיתים נרשמו בצנעה למוסדות ההשכלה הגבוהה, ושם שקדו בכל מאודם על למידת השפה העברית. נבצר ממני ללכת בדרכם, לפי שמצבי הכלכלי היה בכי רע, וחָסַר לי גוף כלשהו שיתמוך בי.

הנחתי לשפה לחלחל דרך עורי

ב-1955 גנזתי את חלום הכתיבה והתמסרתי לעבודת שדה במשרד החקלאות כהידרולוג. נרתעתי מגורלו המר של סופר מתוסכל הכותב בשפה הערבית. מצד אחד היהודים מתעלמים ממנו, מצד אחר הקהל הערבי מתנכר לו בתור סופר יהודי ישראלי. היו כמה דמויות שהמשיכו לכתוב בשפה הערבית, כי נכשלו במאמץ לרכוש את השפה העברית, ולפיכך הם חיו במרירות ונפטרו בבדידות. הואיל ואני אדם תאב חיים, הקדשתי את שעות הפנאי לטובה שבהנאות: הקריאה. קראתי רק בשפה העברית, הן ספרות מקור והן ספרות מתורגמת. חדלתי לקרוא בשתי השפות הראשונות שלי, הערבית והאנגלית. כיוונתי את מכשיר הרדיו רק לערוץ "קול ישראל" בעברית. גרתי בקיבוץ במעמד של שכיר משך ארבע שנים, שבמהלכן לא הזדמן לי לנהל שיחות רבות בשפה הערבית. את ילדיי, שנולדו שם, לימדתי לדבר עברית של מבוגרים ומהם למדתי את העברית של גן הילדים ושל בית-הספר.

עד היום לא קיבלתי ולו שיעור אחד בשפה העברית. קפצתי אל ים השפה החדשה מבלי לדעת לשחות. לא שאלתי הרבה לפירוש מילים קשות, ואף לא השתמשתי במצוף המילונים. קראתי הרבה מאוד, הקשבתי, האזנתי ודיברתי עברית. הנחתי לשפה לחלחל דרך עורי. כיוון שהייתי משוחרר מהלחץ להיות זמר בכל מחיר, התמסרתי למוסיקה של השפה כנהנתן, המוקיר כל צליל בה. דיכאתי את שֵדון הכתיבה, אך הוא לא שבק חיים. מפעם לפעם ריציתי ופייסתי אותו בכתיבת דפים, שבחלוף הזמן השלכתי לפח. כאשר נפתחה אוניברסיטה בחיפה וכבר היה ביכולתי, בתום שעות העבודה בשדה, להגשים את חלום ההשכלה הגבוהה, נרשמתי לחוגים לפסיכולוגיה ולשפה הערבית. נמנעתי מלמידת הספרות העברית בגלל סיבה מוזרה. התאהבתי בשפה העברית ובספרות המתורגמת לשפה העברית. היתה זו מעין אהבה בהתכתבות. אך אהבה לא לומדים. אהבתי כל-כך ספרות, עד כי לא היו נחוצים לי מורים לספרות, שרבים מהם נשאו בליבם מאהב שנכשל.

השדון שרד, כאמור. ברגע שהתחלתי לחלום בשפה העברית, הבנתי כי הגיעה העת. אולם השפה היא מאהבת מכשפת. בעת ובעונה אחת היא גם כלי צייתן ביד הסופר וגם גולם שעלול לשעבדו. כאשר גמלה בלבי ההחלטה להתמסר כל כולי לכתיבה, עמדה לנגד עיני השאלה, באיזו שפה לבחור: שפה שהיא כלי שרת או שפה שהיא אדון שליט. ניסיוני הוא אשר הכתיב לי את דרכי. שפת הקריאה העיקרית שלי עד גיל 30 היתה האנגלית, לא העברית ואף לא הערבית, למרות שנולדתי וצמחתי בארץ ערבית ושפת האם שלי היתה ערבית. באמצעות השפה האנגלית התוודעתי ליצירותיהם של ענקי הספרות לדורותיהם בארצות העולם.

טה חוסין וש"י עגנון

השפה האנגלית והתכנים של יצירות המופת האוניברסאליות שימשו לי מורה דרך כאשר התחלתי את גלגולי הראשון בשפה הערבית. בעיראק לא פניתי אל אשפי השפה הערבית ולא ראיתי ביצירתם דגם לחיקוי. השפה הערבית הדשנה שהשתמשו בה היתה אותה השפה הדשנה והגדושה של הקוראן הקדוש. המכובדות המנופחת שהיתה בה, לא הניחה לה לרדת לרחוב ולמשש את דופק החיים. שפה זו שיקפה מורשת של משוררי חצר שהיו מנותקים מהמציאות הרוחשת מעבר לחומות של הארמונות. על כן לא הלכתי אל טָהְ חוסיין המצרי ולא אל אַל-גַ'אחֵז, שקדם לו ביותר מאלף שנים, כדי להמשיך מסורת ספרותית כלשהי. פניתי אל ענקים אחרים, כמו תומס מאן, צ'כוב, בלזאק ועוד, שהיו לי למורי דרך בהתייחסותי לשפה. 

את השיעורים שרכשתי בעיראק יישמתי בישראל. אחד מחוקרי הספרות העברית אמר לי שעלי לשבת וללמוד את ש"י עגנון. זו היתה יותר מאשר סתם עצה. זה היה מעין שער שהציב לי, ושרק דרכו אהיה רשאי להיכנס לספרות העברית. לא שעיתי לו. בעיני, ש"י עגנון היה אחיהם הרוחני של טה חוסיין ואל-ג'אחז. בשפתם הם שאבו בעיקר מהקוראן ובאותה מידה, עגנון שאב מהתנ"ך. טה חוסיין למד באל-אזהר וש"י עגנון היה דתי ובעל מצוות. השפה בשביל שניהם היתה שפה קדושה של תפילה. על-פי מה שלמדתי מהקריאה באנגלית, הבנתי כי ספרות מופת סותרת את הקדושה, כשם שהתנ"ך והקוראן ניפצו את הקדושה שקדמה להם.

בגד גוף שאינו שקוף

אני מלא התפעמות מסופרים ששפתם היא זיקוקין דינור וירטואוזיים של מלים קסומות. ברם ספרות, כפי שמאז ומתמיד אהבתי אותה, עוסקת בעיקר בתוכן. הספרות משעבדת את גלגלי השפה כדי לשרת את המטען היקר של התוכן. שלטתי בנבכי השפה הערבית, הכרתי את רבדיה העמוקים, על כל מילותיה הנשגבות. גם אז, כשהערבית היתה שפת הכתיבה שלי, נמנעתי משימוש במילים הללו, לפי שחששתי שהמכובדות וההצטעצעות שלהן ישלטו בכתיבתי, ויחצצו ביני לבין הקורא. שפה גבוהה מדי לא מותירה מקום לספק, להתלבטות ולקריאת תגר. טולסטוי סבר כי הספרות אינה מוסרית, ובתור אדם מוסרי הוא נרתע אפילו מהספרות שיצר בעצמו. קפקא ציווה לשרוף את כתביו. זה אשר עשה משה רבנו כאשר ניפץ את לוחות הברית. אנשי השפה המנופחת סוגדים ליצירתם. דוסטוייבסקי מתאר בסרקזם סופר כזה, שהיה מעתיק את כתביו כמה פעמים ושומר על עותק אחד בכספת. תמיד נרתעתי ממעמד יוצרים המתמוגגים בשעת קריאה של יצירתם בפני ציבור רחב.

חשבתי שכתיבה היא מעין תפילה חילונית פרטית, אינטימית ואישית מאוד. לתפילה שכזו יאה שפה מיוחדת, לא מנופחת ולא זולה, כי אם צנועה, קולעת למטרה, קולחת ונוגעת. עם זאת, אינני טוען שזו שפה שמחייבת כל יוצר. בסופו של דבר, סופר אמיתי מפתח שפה ההולמת את אישיותו, את ניסיון החיים שלו ואת היושרה שלו. השפה, כפי שהבחנתי אצל יוצרים שהערכתי, משמשת מעין בגד גוף שאינו שקוף, אך הוא משקף כל חמוק בנשמתו של היוצר. מרחוק, אם מתבוננים באנשים לבושים בגדי גוף, מתקבל הרושם כי בגדים מתנועעים כבובות ממולאות. רק כאשר מתקרבים רואים כי חיים רוחשים בתוך הבגד. בגד גוף לא נועד לגוף דוחה או מעוות.

יש לי הרושם שאלה הנזקקים לשפה מרופדת, מנופחת ולוליינית מבקשים, בלי דעת, לחפות על תוכן דל. שפה כזו צמחה בעבר בקרב אלה שנקראו תלמידי חכמים, משמע, בשפת ימינו, יוצרים המקורבים לאקדמיה. אולי בגין השלווה והמשטר המדעי הקפדני, הם נמנעים מלכתוב על החיים ונוטים לכתוב יותר על מה שנכתב על החיים. פה ושם, כבר צצו חסידים הטוענים כי יש לוותר על העלילה שהיא נשמת אפה של הספרות. אם אשתמש בדימוי הקודם, הרי שבעיניהם, די בחליפות מרקדות לנגד עינינו בעזרת קולבים. הכלי הופך לעיקר ואילו התוכן החמקמק, המרגש, המסקרן והמעשיר נעשה מיותר.

שפתי הראשונה נעשתה מדולדלת

ואפשר שאני אומר את כל זה מתוך קנאה וצרות עין באלה שהשפה העברית היא שפת אם. הם חותרים בים היצירה במשוטים שהם חלק מגופם. הם רשאים לחתור להנאתם ולהנאת הצופים בהם בלי להגיע לשום מקום. ואילו אני רכשתי את המשוטים במחיר יקר של מאמץ וייסורים שהתמשכו חמש-עשרה שנים. כאשר משלמים מחיר מופקע בעבור דבר מה, קשה להציגו סתם לראווה ריקה. הוא חייב להצדיק את המחיר ולשמש משהו מועיל. המשהו המועיל הזה הוא אשר ביקשתי לומר אותו בקלות בשפה הקודמת שלי, כלומר, בערבית, אך נאלצתי לחנוק אותו ולדכאו ימים רבים על-מנת לומר אותו בשפה אחרת, בשפה העברית.

עתה מלחמתי הפוכה. היום אני מתקשה לכתוב בשפה הערבית ולוּ מכתב פשוט. מצד אחד, שפתי הראשונה נעשתה מדולדלת, כשריר שזמן רב לא השתמשו בו. ומצד אחר, קיימת תופעה ידועה של ארעיות השפה השנייה. כאשר עוברים משפה לשפה, התהליך מתנהל לפי עיקרון ידוע: מה שבא אחרון הולך ראשון. לא ניתן לדכא ולמחוק סופית את השפה הראשונה. בישראל הזדמן לי לחזות בגסיסתם של חלוצים וותיקים לעת זקנה. הם מלמלו לאמא וקראו לאבא ביידיש, אף שבימי נעוריהם אימוץ השפה העברית היה מעין צו דתי. אצלי, כמו אצלם, השפה העברית היא ציפוי חיצוני, שעם הגיל הוא נעשה חשוף לסכנת הנשירה. את  המאמץ האדיר שהשקעתי ברכישת השפה העברית בעבר אני מפנה היום להגנה על האוצר שאגרתי. בעוד המאמץ הראשוני היה מהנה ואופטימי, משום שהיה מצעד של ניצחון, המאמץ הנוכחי מהול בחרדה ובחשש מפני אובדן. אולי בשל כך צמחה האמירה: מהגר נשאר מהגר עד יום מותו. מצהלות השיבה הביתה, הדברנות הטרחנית של הזקנים, שביעות-הרצון הנבובה מההישגים בערוב הימים, כל אלה אינן אלא מסך עשן להסתיר מאחוריו את האימה מפני התפוררות ארמון המלים שבנית בזיעת אפך.   


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא