אני, שיינדלה הרציג

נאוה סמל | 28 בינואר 2016
המאמר הופיע לראשונה בגיליון "פנים" מס' 54, בהוצאת הסתדרות המורים

ילדי שנות החמישים הם הדור הייחודי שעודנו נושא את שמות המתים ונספי השואה. שמות ילדינו כבר חפים מעקבות עבר. הם נולדו לתוך העברית והחליקו לתוכה בטבעיות

נדמיין את הרגע שבו בחרו את שמי, לא מפני שמדובר באיזה אירוע מכונן בתולדות האומה, אלא רק משום שהוא דגם מייצג של הישראליות בהתהוות.

נדמיין זוג עולים, יודעי עברית מהגולה, זה מכבר עזבו קיבוץ, אוספים לחיקם תינוקת חדשה שהם מבקשים לקרוא לה על שמה של סבתא רבתא שיינדלה. אלא שהשם הוא ביידיש, שפה מוקצית, והרי לא יעלה על הדעת להכתים צברית תמה בסממן גלותי.

הרציג היה לארצי

הורי מנסים לתרגם את שיינדלה ל"יפה", אבל גם השם הזה אינו תואם את גובה הרף הישראלי שאליו הם שואפים להגיע. בדמיוני, אני רואה את אבא ואמא פותחים את התנ"ך ומגיעים ל"שיר השירים". בפרק א' פסוק ד' נאמר: "שחורה אני ונאוה". בינגו. כך נקבע שמי, ישראלי למהדרין, הצפנה מושלמת של היידיש הדחויה.

בהמרת השמות מתגלם המעבר החד מזהות גלותית לזהות ישראלית. ילדי שנות החמישים הם הדור הייחודי שעודנו נושא את שמות המתים ונספי השואה, כאשר להבת זיכרון שברירית מהבהבת מבעד לשם המעוּברת. אנחנו דור "הציפוי הדק". גרד אותו - והעבר צוף יצוף.

בתום מלחמת העצמאות פירסם דוד בן-גוריון קול קורא לחיילי צה"ל: "רצוי שכל מפקד (ממ"כ עד ראש המטה) יחליפו שמות משפחתם - במקרה שהם גרמניים, אנגלו-סכסיים, סלאביים, צרפתיים ולועזיים בכלל - בשמות משפחה עבריים, למען היות דוגמא לחיילים. צבא ההגנה לישראל צריך להיות עברי ברוחו, בחזונו ובכל גילוייו הפנימיים והחיצוניים".

מכיוון שאת שמותיהם הפרטיים לא יכלו ההורים לשנות כמו ילדיהם, שימש להם הצו של בן-גוריון, לשעבר גרין, פתח מילוט עברי מושלם והם נגרפו לעברת את שמות המשפחה בהתלהבות. הנתיב הזה כבר היה ממוסלל בשבילם, שכן רבים מבני העלייה הראשונה והשנייה כבר המירו את שמות משפחתם. אחד הראשונים ששימש מופת היה מחייה השפה העברית בכבודו ובעצמו, אליעזר, שהפך מ"פרלמן" ל"בן-יהודה".

תחילה עִברת אבי יצחק את "הרציג" ל"לבבי" - כך חתם על מאמריו בעיתונות - ואולם את השם "ארצי" שבו נולדתי קבע שר החוץ דאז משה שרת, שאבא היה עוזרו האישי. בשל הצליל הפונטי הדומה הפך אותנו כבוד השר במחי חתימה על טופס, מ"הרציג" ל"ארצי". "זה המחיר שצריך לשלם בעד הישראליות", הודיע משה שרת נחרצות, וניחם את אבא בכך שגם הוא שילם את המחיר, ואת שמו שלו החליף מ"שרתוק".

דור שטח ההפקר

העברית הייתה העריסה שבה הוליד דור ההורים את עצמו מחדש. בניגוד לקבוצות הגירה אחרות בעולם, שאף הן מתמודדות עם המרה לשונית מפרכת, זו שלנו לוותה ברוח גבית אידיאולוגית שהקלה על הפרידה מלשונות המקור. גם שפות התפוצות שלא עברו את אימי השואה נדחקו הצידה, ואילו השפות האירופיות היו נשאיות של זיכרון מר ומבעית. לכן היה קל יותר להשתקם בשפה מתחדשת, שיש לה יסודות עתיקים מפוארים, כזו שאינה מהווה אבן ריחיים ולא מושכת אל תהומות הכאב. על היידיש ממילא חל צו הרחקה מאז ראשית הציונות, כך שדור ההורים נכנס כבר לתבנית סדורה, ישראלי פירושו חיים במילואם בעברית.

ילדי שנות החמישים הם דור שטח ההפקר, בין העברית שנבחרה עבורנו כשפה הצהרתית ויוצקת זהות חדשה, ובין לשונות האם הזרות שהמשיכו לרחף בבתים. בניגוד למהגרים אחרים בעולם, שלשונותיהם הקודמות שטופות בנוסטלגיה ובערגה לעולם שנשאר מאחור, הורינו נאלצו להסתיר את הגעגוע לימי ילדותם ולארצות הולדתם, מפני שהלשון הייתה טעונה בצלקות ובטראומות והכילה את חורבן החיים הקודמים, ואת הכשל של אותו "יהודי ישן", שממנו ביקשו להיפטר.

חייתי עם רוחות רפאים לשוניות ששימשו תזמור רקע לחיים הישראליים הקודחים. שפות הבכי והסוד חלחלו אלי בעל כורחי. התביישתי שאני מבינה גרמנית ודוברת יידיש. רצוצה, עילגת, אך השפה היחידה שבה תקשרתי עם סבתי רחל, שלא קלטה עברית מעולם.

גרשונה והבוידעם

אנחנו דור מיוחד במפת הדורות הישראלית - מלמדי הורינו. דווקא משום הפער הלשוני בינם לבינינו, נועד לנו תפקיד של דוברי הישראליות, מוציאיה ומביאיה. מסרנו לפתחם את החוויה התוססת על מלוא עושרה ורבדיה; היומיום מהרחוב וחצר המשחקים, הסלנג החצוף, צירופי המשפטים והביטויים שצמחו מהניסיון המצטבר בבית הספר, בתנועת הנוער ובצבא. בחילוף תפקידים נדיר, ההורים היו דווקא אלה שנדרשו לשאת עיניהם אלינו על מנת ללמוד את רזי ההתנהלות בחברה ואת המנהגים הנכונים על דקויותיהם, מניגוב החומוס ועד המסע מים אל ים. מ"אני לא פראייר" ועד "אחלה" ו"סבבה".

לא אחת לגלגנו עליהם. המבטא הכבד, הגינונים הזרים, העילגות שבה התהלכו בנוף הישראלי. התחושה שהם לא לגמרי שייכים ושהתרבות הקודמת מזנבת בהם. התפתלנו בתוך הסד שנכפה עלינו, לפצותם על מה שאיבדו, ולשאת על הגב נטל זיכרון מעיב. שמותינו המעוברתים היו למצבה חיה. בנטל הזה מרדנו בנעורינו. כשפנו אלי ביידיש, סובבתי את הגב.

לדמות מספרי "גרשונה-שונה" בחרתי את השם האנטי-ישראלי ביותר. כך יכולתי להקצין את המלכוד בין הזהויות. גרשונה היא בבואתי, נגועה בבושה ובבורות רגשית. לכודה בהסכם השתיקה ששרר בבית השורדים שבו גדלה, היא נדרשת להתמודד עם אותו זכר גרשון שאת שמו היא נושאת.

צריך להתבגר כדי להתפייס עם העבר, כך לימדה אותי הכתיבה, ששימשה לי תמיד מבשר בשער. הכתיבה היא זו שסובבה את פני אחורה בלי מורא, והובילה אותי בחזרה אל מושגי היסוד שכל כך רציתי להדחיק.

ה"בוידעם" חזר בספר "אִישראל", והפך למוטיב המבטא את פניו הכפולות של הקיום הישראלי. ל"בוידעם" אין מקבילה בעברית, והיא אחת המילים הבודדות שנקלטו מהיידיש, ללא המרה. "כבונה שקדן וחסר ליאות, ממשיכה העברית להעמיד סכר של מילים חדשות כדי לחסום איכשהו את מפלי הצער", אומר אחד מגיבורי "אִישראל". בשיטת "הפוך על הפוך" ביטלתי את העברית במדינת היהודים החלופית שעל האי האינדיאני באמריקה, ודחקתי אותה אל החוג לשפות נכחדות, לצד הלטינית והגאלית. איזה אבסורד, לכתוב רומן שלם בשפת הנפש שלי שאין בלתה, רק כדי לבחון האם היעדרה מפשיט מאיתנו את מדי הישראליות.

ועוד הפתעה לשונית חיכתה לי ביצירה אחרת. משפטים שלמים ביידיש זרמו ממני בטבעיות בתסריט לדרמת הטלוויזיה "דבר על מקום הימצאם", שמגוללת את סיפורן של שתי משפחות עולים מרומניה ומרודוס ב-1949, בהגיען לישראל, כמו נחתו בכוכב אחר. לא היה לי מושג עד כמה היידיש רובצת בקרקעית החשוכה שלי, ממתינה למועד הנכון לפרוץ שוב לאור.

בתסריט פילחתי שלושה דורות לשוניים. הסבתות שנשענות על הלשונות הקודמות, האב שנתמך בהן כפיגום אך מתעקש לדבר רק עברית, והנכד, דובר עברית רהוטה מלידה, שבתיבת הזיכרון שלו יישמרו כמה מושגי יסוד ותבניות "משם", כמו אוצרות אבודים לימים הבאים.

אייר ואילאיל

טקסט: שמות ילדינו כבר חפים מעקבות עבר. הם נולדו לתוך העברית והחליקו לתוכה בטבעיות, והיא להם המקום השגור והמובן מאליו. גם אני ביקשתי לפסוח על הפרק האירופי המדמם, ולכן הרחקתי את שמותיהם של ילדיי אל מחוץ לגדר הכאב והאובדן. אייר, בני הבכור, נולד בערב יום העצמאות. מקורו של השם במילה אכדית שמשמעותה "אור". שמה של אילאיל בתי נלקח משירת טשרניחובסקי, אחד משירי האהבה הראשונים שנכתבו בעברית המתחיה, ולתאום שלה קראנו נִימְדוֹר - שם שכולו המצאה מקורית ויש להניח שהוא היחיד בעולם שנושא אותו.

לעתים נדמה שהדור הנוכחי נוטה אל שמות אוניברסליים, כאלה שניתנים להשרשה בכל מקום, כמעט נבואת "רילוקיישן", המושג שהחליף את ה"ירידה" מפעם. תום, נטלי ושירלי יוכלו לחמוק מהשאלה האם הם ישראלים ולחפות על זהותם המקורית במקומות כמו פאלו אלטו וניו יורק, ריכוזים של ילידי הארץ ההולכים ותופחים לכדי מובלעות ישראליות בנכר. מדי שנה אני בודקת את השמות העבריים הפופולריים ביותר, ואני נושמת לרווחה כשאני מגלה שנועה ונועם עדיין מככבים בראש הרשימה.

לאבות הקדמונים של שבט העברים אין עדיין קאמבק. אברהם, יצחק ויעקב נעדרים מיומן הכיתה החילוני. הגר, איכשהו תמיד נשארה רלבנטית, ואילו שרה ורחל חוזרות עכשיו בצעד מהוסס אל הרשימה השמית. אולי יגיע פעם גם תורן של חווה, רבקה ולאה.

נאוה יצאה מהאופנה

בשיר השירים מצאתי את נאוה גם בפרק ד' פסוק י"ד: "כי מראיך נאוֶה", הפעם בהטיה, ואילו בפרק ו' פסוק ד' נרשם: "נאוה כירושלים, איומה כנדגלות". המילה "נדגלות" איננה בשימוש היום ופירושו המדויק של הביטוי נותר עלום. קאסוטו מפרש אותו כי "בהוד יופייה היא מטילה אימה והערצה, כמחנה צבא שחייליו ערוכים על דגליהם".

השם שלי, זה שהורי נפנפו בו כדגל והתאמצו כל כך להפגין בו את זהותם החדשה, יצא בינתיים מהאופנה, זה שנים שלא פגשתי נאוה בת הדור הצעיר. צא וראה עד כמה עדיין תקף אצלנו המושג "ישן מפני חדש תוציאו".

רק לפני עשור נודע לי כי סבתי שיינדלה נספתה בגטו מוּרַפַה שבטרנסניסטריה, אזור הגירוש של יהודי בוקובינה, צפון רומניה. עוד הספקתי לנסוע לשם עם אבא, אך את קברה לא מצאנו.

את שם המשפחה המודח "הרציג" החזיר אבא לתעודת הזהות שלו ביום שבו נבחר לכהן בכנסת. במופגן, ביקש להישבע אמונים למדינת ישראל בשני השמות, הישן והחדש, כשהם שזורים יחדיו. עדיין לא מאוחר מדי להכות על חטא, אמר לי. לו היה רואה איך היידיש הזנוחה עושה קאמבק בעת הזאת. יש אפילו מי שקורא לי היום שיינדלה, ואני, מי היה מאמין, כבר לא מסובבת את הגב.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים