להתעלס עם השפה בפרהסיה

אמנון שמוֹש | 26 בינואר 2016
הדברים נאמרו בכינוס האקדמיה ללשון עברית במוזיאון ארץ ישראל, אפריל 2010 והופיעו בכתב העת "פנים", גיליון 54

הסופר אמנון שמוש סבור שאפשר ליהנות וצריך ליהנות ולהנות את הרבים בהתעלסות מתמשכת עם השפה שלנו, ליצור יחסי אהבה וחיבה בין המורה והכיתה לבין השפה העברית  

 

שמחתי לקבל את הזמנת האקדמיה, המגלמת בתוכה הכרה בסגנון העברי שלי, שיצא לאור בעשרות ספרים ובמאות סיפורים ושירים; עברית ששורשיה בתלמוד תורה בארם צובה, וצמרתה הספרותית בגליל העליון. כנראה, גם זכורות לי לטובה עשרים שנות הוראה חינוך וניהול, שבמרכזן הוראת השפה והספרות העברית.

לצערי, אני בשלב מתקדם של אובדן ראייה, שמונע ממני הן לרשום ראשי פרקים להרצאה ולהיעזר בהם, והן לעלעל בספרים רבים מן הספרות העברית, הפורחת והמתעצמת בכמות ובאיכות, שממנה הייתי אמור לדלות דוגמאות לתזה שלי. אצטרך להסתפק בדוגמאות השמורות בזיכרוני, זיכרונו לברכה, בו שמורות בעיקר ציטטות מן היצירות שלי ומן הקלאסיקה אותה למדתי בעל פה בנעוריי, בעיקר בגימנסיה הרצליה אצל דושמן ושמעונוביץ'.

הן כתלמיד, הן כמורה והן כמי שעיניו פקוחות, גם אם אינן רואות אפילו כותרת ראשית של עיתון, אני ער לעובדה הבעייתית שהתלמידים שלנו-שלכם  אנוסים דווקא בגיל ההתבגרות לשבת על ספסל הלימודים, כשכולם שטופי הורמונים ושקועים במחשבות ובחלומות על דברים רחוקים ממה שכתוב על הלוח וממה שמגיע כטרטור משמים מפי המורֶה והמורָה.

להשתלב בהורמונים הסוערים

הדבר חמור עוד יותר בהוראת השפה העברית, שכן מעט ההיגיון הצף על ההורמונים משכנע חלק ניכר מן התלמידים המתבגרים שיש צורך חיוני ללמוד אנגלית, לשקוד על מתמטיקה ולהתעמק במדעים, דברים שבהם תלויים הפרנסה והעתיד. פחות מובן ופחות חשוב ופחות חיוני בעיני המתבגר לימוד העברית. שהרי את הסלנג החבר'מני המתחדש והמשגשג לא רוכשים בכיתה מפי מורה מזדקן, אלא מפי החבר'ה בצ'כונה ובפאב ובמסיבות הטראנס.

השאלה מה עושים, חוזרת ונשאלת ע"י מורים ומורות ללשון, אנשים מיוסרים, מיותרים בעיני התלמידים, המאוהבים בשפה העברית ומנוטרלים לעיתים קרובות מן התלמידים המאוהבים בתלמידות שבכיתה ומחוצה לה, מוצפים כזכור בהורמונים טבעיים וחיוביים ומצפים למשהו מרענן מן המורה הנחמדה או מהמורה המדבר גבוהה גבוהה.

הצעתי היא דרך אפשרית להשתלב בהורמונים הסוערים של גיל ההתבגרות ולא לנסות לרסן אותם. באופן פרובוקטיבי קראתי לכך התעלסות בפרהסיה עם השפה, ואין כוונתי דווקא לארוטיקה שבהתעלסות, אם כי גם זו אינה פסולה, אלא להנאה ההדדית הנוצרת בין מילים וביטויים, שיופיים ושילובם והתחככותם גורמים עונג לאוזן השומעת וללב הנרגש. הלב הנרגש צמא להתעלסות מכל סוג שהוא. התעלסות גוררת התעלסות וארשה לעצמי לחמוק מן הצניעות ולצטט את התעלסותו עם השפה של נשיא המדינה שמעון פרס, שבעקבות קריאת ספרי האחרון כתב לי: "יחסיך עם השפה העברית הם יחסי חיזור, אהבה והיענות. אתה מחזר אחריה והיא מתמסרת לך בחן ובשקיקה, נכבשת בעטך". הרי לפניכם היתר נשיאותי, שאין גבוה ממנו, להתעלסות עם השפה העברית, שמעצם בניינה וריבוי רבדיה מזמינה אותנו לגעת בה ולדעת אותה.

למשל, שיחה על ההבדל בדרך היווצרותן של מילות הסלנג הבאות תיהפך בטבעיות להתעלסות בפרהסיה: להסתחבק, להתמרפק, להתקמבק, להתנחמד, להזדנגף, להתמסטל, להתעלס. האם הן נוצרו באותה דרך לשונית? מאותם מקורות? לאו דווקא. סחבק, במקורו הערבי, הוא החבר שלך כמו אח שלך, והוא שונה מאוד מנחמד או מהקמבק האנגלי ומהמרפק העברי ומהמסטול.

שיחה אחרת מעולם אחר על האליטרציות התנ"כיות כגון, "שיר השירים אשר לשלמה, יישקני מנשיקות פיהו", או "קשה כשאול קנאה", ואפשר להמשיך בכיוון הקשר בין קנאה וקנאות, או לחילופין באליטרציות שייקספיריות בכיתות הגבוהות. ומכאן המעבר אל התקבולות המקראיות ממשלי וקהלת, כגון "עזה כמוות אהבה/ קשה כשאול קנאה", "בן חכם ישמח אב/ ובן כסיל תוגת אמו". בכל כיתה יימצאו בן חכם ובת חכמה, שיצטטו תקבולות מזיכרונם ואליטרציות ממוחם הקודח, והשיעור יוצא מן הלב ונכנס אל הלב.

ספק אם יש שפה עשירה באונומטופיאות כמו השפה העברית. החל מן הבעבוע של המים היוצאים מן הבקבוק וכלה ברשרוש, במלמול, בטרטור, בפטפוט, בשפשוף, בצפצוף, בציוץ. רבבות העגורים, העוברים פעמיים בשנה מעל ביתי בנדידתם בלהקותיהם המעוצבות להפליא, שכנעו אותי שהמילה עגור נולדה מן הצלילים שהם משמיעים במעופם. עגור עגורר עגוררר... תנו לתלמידים לאסוף ולמיין ככל יכולתם. שילחו אותם לאסוף דימויים ומטפורות ואמרות חז"ל ולמיין גם אותם. ישחקו הנערים עם הנערות בשפה העברית.

ראשו של חוט ונחילי אותיות

בספרי האחרון כתבתי על עלייתי ארצה, בשנת 1938, באונייה מביירות לתל אביב הקטנה. ראיתי "עיר עברית מערבית, בלי עבר ובלי ערבים, בלי עבריינים ובלי רעבים", ושאלתי את עצמי, האם הייתה כאן אנטיתזה מכוונת או בלתי מודעת לעיר ירושלים, שהיא לא עברית ולא מערבית, גדושה בעבר ובערבים, בעבריינים וברעבים. כל זה משורש עברי ערֵב לאוזן בן שלוש אותיות. התעלסות לשונית, ציונית והיסטורית שתדבר אל ליבו ואל מוחו של כל מי שמכיר את שתי הערים, שהן שני עולמות בהם כולנו חיים. שני עולמות שהולכים ומתרחקים זה מזה מדור לדור.

על הזיכרון כתבתי כך: הזיכרון פעם מנפה, פעם מייפה ופעם מחפה. ואחד משיריי האחרונים, שטרם התפרסם, נפתח בשורות הבאות:

"מחצית חייו של אדם/ און בעד הון/ ומחציתם השנייה/ הון בעד און//

כך כתבתי בספרי הראשון/ בטרם התנסיתי אישית/ במחצית השלישית".

שיעור שנפתח בשורות האלה ובשיחה קצרה על משמעותן, יכול להימשך לכל כיוון שהמורה ירצה כשכל תשומת הלב בעיני התלמידים בידיו שלו. ולא משום שאני כתבתי שורות אלה, כי יכולתי להביא דוגמאות אינספור משירים של אחרים, אילו הייתי מסוגל היום לדפדף בספרים ולהביא ציטטות מדויקות.

ברשותכם אמשיך בדוגמאות משלי, שאותן אני דולה מן הזיכרון בעיניים עצומות. בשיר "וידוי הגדול" כתבתי על מות אמי: "נפטרה/ מן העולם/ ומן הצרות/ הצרורות בצרור החיים". ביטוי מורכב, מתוך שיר מורכב, ששיחה על שניהם או על אחד מהם תלמד לא רק עברית. כהשלמה לשיר הזה, המספר על דמות האם, כתבתי את השיר "פרוכת", המספר על האב ומקצועו. פרוכת נלמד השנה לבגרות בכל המגזר הממלכתי-דתי. השיר מסתיים במילים הבאות:

 "אבי הותיר לי /אחריו - / לא כסף/ לא זהב/ רק/ ראשו של חוט/ ונחילי/ אותיות//

יהא לו שירי/ זה / פרוכת מעט/ תלויה / לתלפיות".

על הוריי אלה כתבתי בשיר בנוסח ספרד:

"הוריי כהרים ואני כחוצב/ הֶמה חמרים ואני מעצב".

את שיריי הראשונים כתבתי באופן טבעי בנוסח שירת ספרד, שהיא בעיניי מיטב השירה העברית לדורותיה לאחר שיר השירים. משחקי הלשון, המבנים המהוקצעים והחריזה המושלמת של שירה זו, ממחישים את גישתי ללשון העברית ואת ההעזה להתבטא בתוך המסגרות שלה. כתבתי למשל  את השיר "מנחה":

"ביתי במזרח, מבטי/ לאחור פונה ספרדה

על דשא קבוץ גופי נח/ רוחי הרחק בגרנדה

אנדלוס בעצמַי, משם/ משפחת אמי נדָדה

לפאתי מזרח קדימה/ שם גבר ערב לאמא".

הגבר שערב לאמא לא היה מגולי ספרד, אלא מן המוסתערבים בני תרבות ערב.

על חינוך דור ההמשך כתבתי שיר קצרצר:

"יש מורישים/ לבניהם/ צימאון// יש מגישים/ להם/ את המים//

יש מציתים/ בעיניהם/ את האור// יש מבטיחים/ להם/ את הבית//

מי שיאמר/ לי/ מה נכון/  אשתחווה/ לו/ אפיים".

לשיר על אהבה וחיי מין לעת זיקנה, נתתי את הכותרת: מבט, מבע, מגע. והמבין יבין.

השעון הביולוגי מתקתק

זו דרכי מאז ומתמיד להתעלס עם השפה, ואני בטוח שכל מורה יכול למצוא את דרכו שלו, כפי שכל זוג אוהבים יש לו דרך שלו להתעלסות. כאשר היחסים בין המורה והתלמידים המתבגרים הגיעו לדרגה של אמון והנאה הדדית, ניתן להגיע גם למגעים מזדמנים עם הומור וארוטיקה. את אמנות השמירה על הגבול יש להניח לכל מורה, והיא משתנה בין ראשית שנת הלימודים לבין המשכה, בדיוק כמו בהתעלסות בין אוהבים.

ההנחה הבסיסית שלי היא, שאפשר ליצור יחסי אהבה וחיבה בין המורה והכיתה לבין השפה העברית. אפשר לקחת דוגמאות דו-משמעיות מן הצבא, כגון חתירה למגע, או מעולם המשפטים תחת אזהרה, ולהגיע אפילו להשתלטותו של הביטוי "בן-זונה" על כל תחומי החיים. הביטוי החביב הזה עבר תהפוכות מן המובן השלילי שיוחס לשופט הכדורגל ועד למובן חיובי, מומלץ למהדרין. הצימר יכול להיות בן זונה של מקום והמאגנום בן-זונה של ארטיק. איך אומרים השופטים בירושלים, הכל במידתיות.

על יופייה הבסיסי של השפה העברית, המושיטה יד אל יד ויוצרת ידיד, המפתחת את השרשרת דם, אדם, אדמה, אדום. המכפילה לב למלבלב; על נפלאות השפה המשמרת את "נפל לי האסימון", גם בדור שלא ראה אסימון, או הביטוי "השעון הביולוגי מתקתק", כאשר שום שעון כבר מזמן לא מתקתק. השפה הזו ומשמרת אפילו את "הלכה חמורך טרפון", כלומר, אבוד לך חביבי, בדור שלא ידע את טרפון. אפשר להתחיל מכל אלה כמנוף, ולבקש את התלמידים לשוב לכיתה בשיעור הבא עם דברים דומים.

העיקרון הוא שאפשר ליהנות וצריך ליהנות ולהנות את הרבים בהתעלסות מתמשכת עם השפה שלנו, הבנויה לכך משיר השירים, משלי, תהילים וקהלת, ועד הבדיחות בנות ימינו, המבטאות את הבעייתיות. כגון, אותו אדם שנשאל איך הוא מרגיש, והוא לא ידע אם אומרים מדוכָּא או מדוכֵּא, וענה: מבסוט!

כפי שאמרתי, נבצר ממני לחפש דוגמאות בספרים. אפילו כותרת ראשית של עיתון אינני יכול לקרוא. אבל שם הרחק, במעמקי הזיכרון הרופף, זכורות לי שתי דוגמאות, אחת מעגנון ואחת מדושמן, המורה שלי ללשון. את הסיפור "בדמי ימיה" פותח עגנון בארבע מילים, שיש בהן אליטרציה מושלמת ומשקל מאוזן. "בדמי ימיה מתה אמי". בכל המילים שולט הצליל של המ"ם, שהוא הצליל של המילה אֵם בכל שפה שבעולם. המשפט פותח בשני צלילי בדמי ומסיים בשני צלילי אמי כשבאמצעם אָ אֵ אָ אֵ אָ. כליל השלמות של פתיחה.

המורה דושמן השאיר בזיכרונם של אלפי תלמידים משפט שלא יישכח, שבעזרתו אנחנו זוכרים שבעים שנה אחרי אותו שיעור, שדגש חזק ייתכן אחרי קמץ וסגול במקרים נדירים אלה: בתים אלה למה המה שמה, אנה הנה תכף ימה. הוא סיפר לנו שראה בטבריה בתים רעועים על שפת ים כנרת, ומכאן השורה הבלתי נשכחת של היוצאים מן הכלל – בתים אלה למה המה שמה...

אסיים בשתי שורות אחרונות משיר שלי על ימיי בפלמ"ח:

"אני שרתי אנו אנו,

 ונשארתי אני".


1
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020