מלשון הקב"ה ללשון הסט"א

חיים באר | 17 בינואר 2017
המאמר הופיע באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש"

חיים באר כותב על מאבקי האורתודוקסיה החרדית עם העברית, מראשית תחיית הלשון ועד שנות האלפיים

 

למעלה ממאה שנים - בהפסקות, כמובן, ובעוצמות משתנות של נחישות ולהט - מנהלת האורתודוקסיה האשכנזית הלא-ציונית, באמצעות גלריה מכובדת של רבנים, מלחמה בעברית החדשה. לא זו בלבד שקורות מלחמה זו הן פרק חשוב במאבק ההיסטורי בין מסורת לחידוש אלא שמגוון הטיעונים שהועלו נגד העברית בגלגוליה השונים של המלחמה יוצרים בצירופם תמונת-ראי המשקפת, אם גם במהופך, דיוקן מאלף, ולעתים לא-מוכר, של השפה שיוצריה ומעצביה לא תמיד ערים היו לאופיים ולטיבם של השינויים שחוללו בה תוך כדי חידושה.

להחליף תורה שלמה בשיחה בטלה

את הטיעונים אפשר לחלק לשניים: טיעון אידיאולוגי מסורתי בניסוח מיושן, ומערכת טיעונים אינסטרומנטלית בניסוח מודרני כביכול.

תִמצותו הבהיר של הטיעון המסורתי מופיע בכרוז שעליו חתומים שלושה מדובריה המרכזיים של ירושלים החרדית: הרב יצחק ירוחם דיסקין, שנאצל מהילת הקדושה של אביו המהרי"ל דיסקין, שנודע בכינויו "הגאון מבריסק", ראש קנאיה של ירושלים בדור הקודם; הרב יוסף חיים זוננפלד, הכוח הקנאי העולה שינק את סמכותו מבית-מדרשו של ה"חתם סופר"; והרב משה נחום ולנשטיין, דיין ירושלמי בעל-שם. הכרוז הוא מחודש חשוון תרע"ט, שלהי 1918, פחות משנה לאחר כיבוש ירושלים על-ידי הבריטים. כרוז זה מסורתי הן בעיצובו הגרפי, הן בדרך התנסחותו - יותר משיש בן פנייה לנמענים יש בו משום גילוי-דעתם של החותמים - והן בהישענותם האסוציאטיבית על סמכות בל-תעורער של אבי האורתודוקסיה, ה"חתם סופר", שנודע במאבקו חסר הפשרות במודרנה בבחינת "חדש אסור מן התורה".

הרבנים המכתירים את דבריהם בצירוף "דעת תורה" -  כלומר, דברינו מחייבים אתכם הקוראים כפסק-הלכה שאין לסטות ממנו ואין להרהר אחריו, הגם שלמעשה אין לו על מה לסמוך בספרות ההלכתית, אלא הוא יונק את תוקפו מסמכותם האישית של הפוסקים - כותבים:   

"מוצאים אנו בנפשנו חוב גדול וקדוש לתת ידינו עם הרה"ג [הרבנים הגאונים] גודרי גדר מסביב לגבול עולם אשר גבלו ראשונים בכרם תוה"ק [תורתנו הקדושה] לבל יפרצו פרצות בחומת החינוך הק'[דוש] המקובל באומתנו זה אלפים בשנים ואשר עמדו עליו אבותינו הק' בנפשותם, וכל דבר חדש פיגול הוא לא ירצה. וביחוד התמורה והחליפין שבדו להם המתחדשים להחליף תורה שלמה בשיחה בטלה ובמקום לימוד תוה"ק וקיום מצוותיו לקחו להם "ביטוי שפתים של הלשון העברית להרע ולא להיטיב".

כלומר, העברית אסורה לדעת הנהגת המשמרים לא מצד עצמה וטבעה אלא בשל עצם מעשה החידוש הכרוך בה ושעל כן השרשתה היא בבחינת פריצת גדר, וגם בשל היותה תחליף דל למלאות אמיתית.

הכרוז השני, המאוחר יותר, הנושא את הכותרת "לא תתן את בתך לבית חינוך שלומדים שם עברית" -  כותרת האמורה לעורר בקוראים את זכרו של הפסוק "ומזרעך לא תתן להעביר למולך", מעלה מערכת של טיעונים כנגד העברית. הטיעונים, אינסטרומנטליים בעיקרם, נאבקים נגד הקניית הלשון לנשים, בעיקר לילדות ולנערות - שהיו ונשארו שדה הקרב העיקרי בין תומכי העברית למתנגדיה מאז הקמת חברת "שפה ברורה", שהרי הגברים ידעו, כמובן, עברית, בזכות לימודי הקודש והתפילה. מתוך הכרוז שאינו חתום ומניסוחיו החדים והבהירים ניכר כי מחבריו ערים היו לעוצמתה של תעמולה מודרנית. לדעתם, העברית נוצלה וגויסה למאמץ הכולל של ההשכלה ושל התרבות הלאומית החילונית כדי לחולל שינוי כולל בחברה היהודית, או כלשונם:

"עברית עשוה בעוה"ר [בעוונותינו הרבים] לחלק מ'אליל הלאומיות', להחליף תורתנו הקדושה בארץ ושפה, לעשות ככל הגויים בית ישראל רח"ל [רחמנא ליצלן, הרחמן יצילנו]".

המשותף לשני הכרוזים בפרט ולמערכת הטיעונים כנגד העברית במרוצת המאבק המתמשך בירושלים בכלל הוא שאין בהם ביקורת כלשהי על עצם טיבה של העברית כשפה. העברית החדשה עדיין מתאפיינת בסממני, או בסימני, הקדושה הקיימים בלשון הקודש, אלא שקדושה זו נוצלה לרעה או חוללה בידי זרים.

כללו של דבר, העברית מעצם אופייה וטבעה מחוברת ואחוזה בלשון-הקודש, אלא שנאסרה משום שאומצה על-ידי ה"מינים"-המחללים. גורלה המר של העברית, שחוללה ונפלה בשבי, מעורר הרהורי חרטה והכאה על חטא אצל הרב יוסף חיים זוננפלד, שברגע של גילוי-לב מתוודה באוזני תלמידו, ר' משה בלוי, מנהיגה של "אגודת ישראל" הירושלמית, שמא קוצר-הראייה שלהם השמיט מידיהם כלי-נשק חשוב במאבק ההיסטורי שבין המשמרים והמחדשים, כלי-נשק שאומץ על-ידי החילונים ומשרתם:

"אתה יודע? אולי שגינו שלא החלטנו אנחנו בבואנו לארץ-ישראל להנהיג את הדיבור בלשון הקודש, כי אז היינו מקדימים אנחנו את החפשים, והיינו מוציאים על-ידי כך מידיהם את הנשק הכי חזק". ובהמשך דבריו אמר לי בהתלהבות: "לא אמות", לא על-ידי אפס מעשה - "כי אחיה", כי אם על-ידי חיים, על-ידי קום ועשה, "אספר מעשי יה. מכיון שאין בו איסור מצד עצמו, היינו צריכים אולי להקדים לקיימו כקום ועשה, ולא היינו מוכרחים להגיב עתה על זה בשלילה, משום שהחפשים לקחו זה לעצמם ועשו אותו עיקר".

כי אז היו כל עם ה' קדושים

וכך, בעוד שבזירת הקרבות עצמה, בארץ-ישראל, הלך וגווע הקטרוג האורתודוקסי כנגד העברית, בין מן הטעם ההלכתי, המביך בפשרנותו, המסתכם בדברי התלמוד "הנח להם לישראל - מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין" (ביצה ל' ע"א), ובין מן הטעם העובדתי הפשוט שהאורתודוקסיה הירושלמית התפוררה והלכה, שורותיה הידלדלו במהירות והיא עמדה חסרת-אונים מול התעצמותה של הלאומיות החילונית וכלי-מבטאה המרכזי - העברית, הרי במזרח-אירופה, מרכז האורתודוקסיה היהודית, היו עסוקים כמה מראשיה בפיתוח דור חדש של מערכות-נשק האמורות לתת תשובה הולמת לשינוי שהתחולל בשפתו של האויב.

מרחוק, בלי שייאלצו להישיר מבט אל העברית הקמה לתחייה ולהתמודד אתה באופן מעשי ויומיומי, הם בוחנים אותה מבחוץ, כמעט ללא סנטימנטים, ואין היא נתפסת בעיניהם כפי שתפסוה הירושלמים כלשון-קודש שנתחללה בקדושתה או ככלי שנפל בשבי האויב או כבת שנתרחקה מביתה, אלא כברייה חדשה וזרה בתכלית.

מהפכה תפיסתית זו מתחוללת כל-כולה בקרב האגף החסידי; וראשי הדוברים בה הם האדמו"רים, ואין בכך כדי להפתיע, שהרי בעוד שבעילית הרבנית המתנגדית בליטא וברוסיה ניכרת מאז אמצע המאה הי"ט, ואף קודם-לכן, מגמה של התמתנות ופתיחות כלפי השינויים המתחוללים ושל רצון לקיים דו-שיח עם שכבות גדלות-והולכות של משכילים, ממשיכה החסידות לפלגיה השונים להתבצר ולהסתגר בהתנגדות הישנה, המתבדלת והחשדנית.

חלוצי הקמים על העברית החדשה ושלילתה מעצם טבעה הם האדמו"ר החמישי של חב"ד, ר' שלום דב בער שניאורסון (המוהרש"ב) ובנו ר' יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר הששי. ב-1916, כארבע שנים לפני מותו, בשבתו בעיר רוסטוב ע"נ דון, ערך המוהרש"ב מכתב מפורט ששיגרו בכתב-ידו לכמה וכמה רבנים. בראשו הוא מצרף את תמיכתו להתנגדות החרדית להפיכת העברית לשפה מדוברת ומביע כאב-לב על השמחה ששמחו רבים שהנה יש ליהודים שפה אחת שבה ידברו כולם  - "שהטוב הזה אשר מדמים, לא הוא הטוב האמיתי".

המוהרש"ב מדלג אל ההיסטוריה למצוא לו שם סעד וסמך לקביעתו כי העברית, שהיתה שפה המוקדשת לתורה ולדברים שבקדושה, כמעט לא היתה שפת עם. אמנם נאלץ הוא להודות בעל-כורחו שבימי בית ראשון היו מדברים בלשון-הקודש "כדמשתמע במלכים ב' סי' י"ח כ"ו", אלא שלדבריו כך היה המצב "רק" אז, וההסבר לכך "כי אז היו כל עם ה' קדושים". מאז מתחוללת ירידת הדורות, ויחד עם הצטמצמות הקדושה מצטמצם השימוש בעברית. בימי הבית השני ובזמן התנאים והאמוראים היו, לדבריו, החכמים מדברים בלשון הקודש והמון העם היו מדברים בלשון ארמי בבבל ובלשון סורסי בארץ-ישראל. "אבל אחר הזמן הזה", הוא מוסיף, "גם בין החכמים לא היה מצוי שידברו לשון הקודש, והנראה מפני שהעולם בכלל ירד במעלתו ומדריגתו, על כן עזבו את הלשון הזה לבלי להשתמש בו בדבורם". ומשום כך, לדבריו, גדולי הראשונים כתבו ספריהם בלשונות אחרים, כמו הרמב"ם, שכתב ספריו (לבד מספר "היד החזקה") בלשון ערבי.

לטמא את הנשמות היהודית

שלילת לגיטימיות הקיום ההיסטורי של העברית (שהרי מאז חורבן הבית הראשון לא היתה שפת העם) והדה-הומניזציה שלה (היותה לשון עבדים) - שני הטיעונים המרכזיים שבמכתבו של האדמו"ר החמישי של חב"ד - הניחו את התשתית האידיאולוגית ואת הרקע הנפשי להחרפת יחסו של יורשו לעברית החדשה. עשרים ושבע שנים לאחר שמכתביו של האב יצאו דחופים אל מעצבי דעת הקהל החסידית, בשעה שהעברית כשפת-עם חיה, גמישה ומשוכללת, היתה לעובדה מוגמרת, יצא בנו, ר' יוסף יצחק שניאורסון, להתקפה עזה פי כמה, ועיקרה דמוניזציה של השפה המחודשת. הזירה שבחר האדמו"ר להתקפתו - ליל הסדר של פסח תש"ג (1943), בשעה שהגיעו באמירת ההגדה לפסוק "השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל, השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין". הרבי, שערך את הסדר בקרב חסידיו בניו-יורק, שבה החל לשקם את חצרו, חש ודאי ברוח החרישית של תשוקה לארץ-ישראל שעברה באותה שעה בין המסובים - והימים ימי חורבנה הגדול של היהדות באירופה והתעצמות היישוב העברי בארץ - ופרץ במסע קטרוג על תושבי הארץ ולשונם.

בדבריו הוא סקר את הוויית הגלות שבה מצויים היהודים בזמן הזה: באירופה ובאמריקה נמצאים היהודים בגלות בידי אומות העולם, ואילו בארץ-ישראל הם נמצאים בגלות בידי יהודים, ולדעתו קשה יותר להיות בגלות אצל רשעי ישראל מאשר אצל רשעי אומות העולם. הגוי מחזיק את הגוף היהודי בגלות, אך עם הנשמה היהודית אין לו עסק, ואילו הרשע היהודי מכניס את הנשמה היהודית בגלות ומחפש לטמא את הנשמה. האדמו"ר נח לרגע ואחר-כך הוסיף, ביידיש כמובן:

"חלק מסויים מרשעי ישראל, שהתאספו בארץ-ישראל, מחפשים לטמא את הנשמות היהודיות, לטמא את קדושת הארץ, לטמא את לשון הקודש. והתגברות הקליפה היא גדולה כל-כך שהם מחפשים לינוק מן הקדושה באמצעות שמות של לשון הקודש שהם קוראים למוסדות הרשע שלהם בהם משמדים ילדי ישראל. הם רוצים - היה לא תהיה - להכחיד את הניצוץ היהודי בילדי ישראל".

בלשון הקודש, שבה ברא הקב"ה את עולמו ונתן לנו את התורה, הם מדברים דברי חול ואיסור. מעלה אחת בכך שהוסיפו הרבה מילים חדשות עד שאין זה לשון הקודש, והלואי שהיו מוסיפים עוד יותר מילים, עד שלא יישאר משפתם שום מלים של לשון הקודש, אז לא תהיה לקליפה היניקה מהקדושה.

האדמו"ר מבאבוב, ר' בן-ציון האלברשטאם, בעל "קדושת ציון", ומחשובי האדמו"רים במחצית הראשונה של המאה העשרים, יוצא אף הוא נגד חידושי העברית המתחיה:

"והנה מיום שגלו אבותינו - - - לא נשאר בידינו מלשון הקודש כי אם מה שכתוב בכ"ד ספרי תנ"ך ומעט הנמצאים בדברי המשנה - - - ולכן אי אפשר להשתמש בלשון הקודש כמו שאר לשונות לדבר בו בענייני הצטרכות דבר יום ביומו שהרי רובו נשכח מאיתנו, ועמדו הפושעים הללו ובדו מלבם מלים חדשים אשר לא שערום אבותינו וספחו אותם ללשון הקודש ומשתמשים בו לכל דבר מתועב ומשוקץ לדבר דברי נבלה".

אגב, משאלתו הצינית של ר' יוסף יצחק שניאורסון, "והלואי שהיו מוסיפים עוד יותר מלים עד שלא ישאר בשפתם שום מלים של לשון הקודש", הובנה באופן פשטני על-ידי רבנים מזרם חב"ד בימינו והיא משמשת להם עלה תאנה הלכתי לשימוש המאסיבי שהם עושים בעברית העכשווית, לעתים אף בשפתם-של-החבר'ה, בפרסומים שנועדו לציבור הרחב. הרב יוסף גינצבורג מעומר כותב ב"פינת ההלכה" שלו, המתפרסמת דרך-קבע בעלון השבועי של אירגון "צעירי אגודת חב"ד" המופץ בכל בתי הכנסת בארץ, בתשובה לשאלה כלשהי בענייני השימוש בכתב סת"ם בהזמנות לשמחות:

"- - - נזהרו כל הדורות משימוש בלשון-הקודש לענייני חול - - - רק בדורותינו, מכיוון שהעברית החדשה פשטה לגמרי את צורתה המקורית ולבשה צורה שונה [ ! ], מקלים להשתמש בה".

מלים מורכבות שבדו מלבם

החריף והבוטה מקרב האדמו"רים החסידיים הוא ללא ספק האדמו"ר מסאטמר, ר' יואל טייטלבוים, בעל "ויואל משה" - המסה ההלכתית המפורטת, המנומקת והמעמיקה ביותר מצד האורתודוקסיה האשכנזית כנגד התנועה הלאומית החילונית - המתמיד להילחם בעברית. בדבריו הוא חוזר, פחות או יותר, על דברי יריבו הגדול, האדמו"ר החב"די ר' יוסף יצחק שניאורסון, וכותב:

"ובעוה"ר [בעוונותינו הרבים] הלשון הטמא המדובר בארצה"ק [בארצנו הקדושה], אף שרובו אינו לשון הקודש, כאשר ביררתי כי חלק גדול ממנו הם מלים לועזים וזרות, שאין להם שורש בלה"ק [לשון הקודש] וחלק הוא מלים מורכבות שבדו מלבם, והרכיבו מעירוב לשונות, כל זאת הוא מעצם היצה"ר [היצר הרע], שמשתמשים עכ"פ [על כל פנים] בחלק לה"ק, ועי"ז [על ידי זה] יש להם אחיזה בכוחות הטומאה והסט"א [הסיטרא אחרא], כאשר עינינו רואות גודל התגברות כוחותם בלשון הזה - - -"

נצחונה של העברית בארץ כה ודאי וכה מוחץ, עד שגם מקטרגה הגדול נאלץ להשלים עם השתרשותה אפילו בקרב חסידיו המקומיים ובקרב אנשי "היישוב הישן" הסרים למרותו ההלכתית והנהנים ממתנת ידו הנדיבה. הד לכך אנחנו שומעים מתוך מכתב ששיגר יורשו ואחיינו, ר' משה טייטלבוים לרב שמחה אלבוים, מנהל בית-הספר לבנות בסן-פאולו, ברזיל. המנהל שואל אם הבנות רשאיות להשתתף באסיפות לבנות ולשמוע דרשות בלשון הקודש, והאדמו"ר מסאטמר משיב לו:

ובאמת לא אדע ולא אבין לאיזה תועלת וצורך לומדים הם עברית בחו"ל. דאם בא"י הם מתרצים עצמם דזה הכרח לדעת את שפת המדינה, אבל בחו"ל שאי-אפשר להשתמש בו, הרי אין בזה תועלת, ואין זה אלא הודאה ונתינת כבוד ויקר להציונות וללשון שבדו להם להרחיב גבולי המינות מקצה העולם ועד קצהו. וכבר כתב כק"ד [כבוד קדושתו] זי"ע [זכותו יגן עלינו] - [הכוונה לדודו ר' יואל טייטלבוים] - שההבדל בין המשתמשים בשפה זו בא"י לבין המשתמשים בחו"ל הוא כהבדל שבין ע"ז [עבודה זרה] של כסף וזהב שיש בו איזה תועלת לבין ע"ז של עץ ואבן.

את ההיתר ההלכתי להתעלם למעשה מדברי האוסרים, ולהשתמש למרות הכל בעברית החדשה, נתן ר' אברהם ישעיהו קרליץ ה"חזון איש" – מגדולי אנשי ההלכה, בעל הסמכות התורנית העליונה של הדור האחרון ומנהיגו הלא-מוכתר של "היישוב החדש" החרדי הליטאי, שהתרכז סביבו בעיר-התורה בני-ברק. כאשר באו לפניו קנאי ירושלים וביקשוהו לפרסם איסור על לימוד העברית בתלמודי-התורה, בהסתמכם על איסור הקדמונים, דחה את פנייתם בדרך משל וסיפור:

פעם היה מצביא בא-בימים, שבנעוריו היה מנצח על מהלך המלחמה בגיזרה קרבית מסוימת, שם היתה חזית-האש המרכזית, וינחל ניצחון גדול. והנה חלפו הרבה שנים. הגבולות הועתקו ממקומם, המבצרים הישנים התפוררו, ובמקומם נבנו מעוזים חדשים, שוב פרצה מלחמה – ואותו גנרל ישיש טוען כי מן ההכרח לרכז את הכוחות הלוחמים בשדה הקרב ה"היסטורי", בו פיקד בשעתו על חייליו, למרות שעכשיו קיימות נקודות-תורפה חדשות ומסוכנות יותר. והנמשל - לא זוהי חזית-הקרב האידנא!

בקיעים ראשונים במגמה מעשית זו שהנהיג ה"חזון איש" בסוגיית העברית בנימוקים של "פיקוח נפשות", "צורך השעה והמקום", "חיזוק הדת בדברים שלא נאמר עליהם 'יהרג ואל יעבור'" וכו', נתגלעו לאחר שהלך לעולמו והתפוגגו נוכחותו וסמכותו. אישים שונים מקרב מחנהו החלו יוצאים לקרבות נקודתיים בענייני העברית.

אחיינו, הרב חיים שאול קרליץ, המכונה בעירו חש"ק, יוצא במאמר חריף המוכתר בכותרת "החיים והמוות ביד הלשון" בהתקפה על העברית החדשה, שמתוך כוונת-מכוון מטשטשת ביודעים את הגבולות שבין קודש לחול ובין טהור לטמא. וכדי להדגים את דבריו הוא בוחר במלים בעלות מטען אסוציאטיבי ממין אחד ששועבדו על-ידי המחדשים כדי לשרת את מטרותיהם.

למשל, בתי המשפט:

"כאשר גם אנו מכנים בתי-משפט את הערכאות הדנים לפי חוקי עכו"ם ושעצם מהותם היא עקירת כל דיני ומשפטי תוה"ק [תורתנו הקדושה], אלמלאי היינו נזהרים מכל זאת ומשננים בלי הרף את התואר ערכאות ההולם אותם, לא היו לבושתנו ולהוותנו יהודים מאמינים בתורת ה' פונים אליהם להתדיינות מרצונם הטוב, כפי שקורה לעתים קרובות בעוה"ר [בעוונותינו הרבים]".

או, למשל, משרד הביטחון:

"משרד הצבא נקרא בשם משרד הבטחון והעומד בראשו כשר הבטחון, אותו זקן אשמאי שבחר בתואר זה לצבא לא במקרה נהג כפי שנהג. כוונתו של ארס עכנאי היתה להמיר את מושג הבטחון שהוא מושג של אמונה שלמה בהסתמכות על בורא כל העולמים יתברך בהשענות על הכוח הפיזי הגס, כוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה".

או, למשל, בית הנבחרים אשר נטל את שמו "כנסת" מהמוסד העליון של ראשי ישראל וחכמיו בתקופת מלכי פרס - מימי עזרא ונחמיה ועד תקופת אלכסנדר הגדול - שתיקן תקנות שונות בחיי היהודים:

"והעולה על כולנה, הדבר אשר היא בעוכרינו, שאת נפש הכלל הם "קובעים": הוא עניין קיום ה"במה כפרנית מחרפת" המכונה "כנסת", שמרימה יד בתורת משה לעקור כל חוקי ומשפטי תוה"ק לנטוע במקומם חוקי כזב והבל".

עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה

הרב י. אברהם וולף, מנהל סמינר בית-יעקב בבני-ברק, אף הוא, כקודמו, נאבק עם "מלים פסולות ממש" שעלינו להינזר מהן. הרב וולף יוצא חוצץ נגד המלה "מורה" במובנה הקבוע כיום. "דרכו של החיד"א לכנות את רש"י בכינוי 'המורה' סתם. אבל המקצוע דהאידנא היה נקרא 'מלמד' או 'רב'". לכן אין להשתמש בתואר "שר" למי שעומד בראש מיניסטריון, שהרי שר נאמר על אבנר, "נפל שר וגדול בישראל", "שר הוא רק כשהוא גדול בישראל - אלו הם מונחים צמודים זה לזה". "משרד הדתות", לדעתו, מצרף תורת-אמת עם אמונות-הבל; מן הכינוי "מלחמת ששת הימים" נודף ריח של "כוחי ועוצם ידי - בששה ימים בלבד ניצחנו, ושמא תאמר: אני מתכוון לעזרת השי"ת [השם יתברך] בימים אלה? אם כן צריך לשנות את השם ל'ישועת ששת הימים'". זאת ועוד: "קשה לומר שבשנות תש"ח-תש"ט התקיימה 'מלחמת השחרור', בשעה ש'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'".

אוריאל צימר היה עורך ה"יומן"- העיתון היומי הראשון של "אגודת ישראל" בארץ. פרסם בשם העט א. גיטלין קונטרס בשם "יהדות התורה והמדינה". בקונטרס זה הוא מאמץ את ההשקפה הבלשנית שהניסיון להחיות את השפה העברית תוך העדר "הרגשת לשון עברית בטוחה" הביא בהכרח לידי "פתרון מדומה", ולפיכך העברית החדשה היא לאמיתו של דבר שפה אירופית במסווה עברי שקוף. צימר התקשה להוכיח במה מתבטא "שינוי דמות" זה, ולכן הסתפק בהבאת דוגמות ממשיות מן העברית החדשה הנראות תמימות למדי, אך מלמדות על כמה מגמות הנובעות מהלאמת השפה.

כאן נסתפק בדוגמה אחת, במלה "חשמל". וכך כותב צימר:

"'חשמל' היא המלה העברית הרגילה לציון הכח האלקטרי. מלה זו מקורה בספר יחזקאל (א' ד) בפרק המגלה את חזיון הנביא. פרק זה - שברגיל הוא מכונה בשם "מעשה מרכבה", הוא אחד הפרקים המקודשים ביותר בכתבי-הקודש. רק יחידי סגולה - ואף אלה רק בתנאים ובאופנים מסוימים – רשאים בכלל לעסוק בסודות אלה של מראה הנבואה. בנבואתו ראה יחזקאל אש גדולה ו"מתוכה כעין החשמל". - - - המלה "חשמל" היתה מעוררת חרדת קודש בלבו של כל יהודי, זקן ונער. "חשמל" היה מושג שהמחשבה קשרה אותו ממילא במעשה מרכבה, בסודות הבריאה, בספירות הסוד. אולם הילד או המבוגר הדובר עברית חדישה יודע כי "חשמל" פירושו הזרם או הכח האלקטרי - דבר שהוא משתמש בו ורואה אותו מאות פעמים ביום - דבר שאינו מעורר אצלו כל הרגשת קדושה או רטט, דבר הקשור רק עם חדר המגורים, הרדיו או האמבטיה. כשהילד הזה נתקל במלה "חשמל" בספר יחזקאל, הרי שבתת-הכרתו הופכת כל הנבואה למגוחכת. מתחת לסף הכרתו משתקפים מעשי מרכבה כ"משחק תאורה" חשמלי - כל היחס משתנה ממילא ליחס של חולין גמור - על הצד היותר טוב - אך זוהי בדיוק הכוונה שאותה רוצה "תחיית השפה" להשיג".

הפולמוס האורתודוקסי האשכנזי נגד העברית, שגווע לגמרי, שב וידע שעה קלה של עדנה בראשית שנת תש"ן, שהוכרזה "שנת הנחלת הלשון העברית". בעיתונות החרדית התפרסמו מאמרים אחדים שמחזרו את הטיעונים הישנים. הבוטה בכולם היה הפובליציסט החרדי א. ישראל (ישראל אייכלר, לימים חבר-כנסת מטעם "יהדות התורה"), שהדפיס ב"מחנה החרדי" – בטאונה של חסידות בעלז – מאמר המסתיים בקריאה לתחיית היידיש:

"כל זאת מהווה סיבה טובה לחובבי לשון הקודש ולבוזי שפת העברית, לדבר דווקא בשפת היידיש. יש לחנך את הילדים בשפת היידיש ולהנחיל להם את לשון הקודש בתורה ובתפילה. זאת גם אם ידעו את שפת העברית וידברו בה עם שכניהם ובני המדינה השלטת בארצנו הק' [קדושה], ככל יהודי המדבר עם שכניו אנגלית באנגליה ובאמריקה וצרפתית בצרפת. לשון הקודש היא שפתנו. יידיש היא ה"מאמע לשון" שלנו. עברית אינה שפתנו אלא שפה זרה שהיתה מכשיר במסע השמד נגד אחינו ואף בקשה לכלות את נשמתנו. עלינו לשבח לאדון הכל, על כי זכינו להינצל ממנה ומיוצריה".

חוקר הלשון פרופ' גד בן-עמי צרפתי, אגב דיון בפועל נב"א ובמעבר שהתחולל בדורות האחרונים מבניינים סבילים לבניינים פעילים, טוען כי מעבר זה מבטא שינוי בתפיסת העולם, מתיאוצנטרית לאנתרופוצנטרית, ומוסיף: "במלים אלו - מלשון תאוצנטרית ללשון אנתרופוצנטרית - הייתי מכנה תופעה זו ובמלים משלנו - מלשון הקודש - - -  ללשון חול". בעקבות דבריו של פרופ' צרפתי דומה אפוא כי אפשר לכנות את המעבר שהתחולל בדורות האחרונים מלשון הקודש ללשון החול, כפי שהוא נתפס בתודעתה של האורתודוקסיה האשכנזית, כמעבר מלשון הקב"ה ללשון הסט"א – מלשון הקדוש ברוך הוא, ללשון הסטרא אחרא.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא