על העברית כשפת קודש

אורי ברנשטיין | 01 בפברואר 2017
המאמר הופיע באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש"

ייתכן שגדולתה של השירה העברית החדשה נובעת דווקא מן המאבק המתמיד הזה בין רצון החילון, או יצר החילול, לבין שפת אמונה פרטית שככל שהמשורר עושה בה שימוש משלו היא נשארת בעצם כללית וטבעית

עתים אני שואל את עצמי האם ניתן בכלל לכתוב שירה חילונית בעברית? בעיקר על ידי אדם שהוא חילוני שבחילונים. שהרי גם הוא אינו יכול, למרות כל רצונו, להיפטר מהמבנה המקודש של הלשון שהוא כה טבעי לשפה העברית. גם השירה החילונית, האפיקורסית להכעיס, נכתבת, לאמיתו של דבר, כתגובה לשונית למבנה הסקראלי של הלשון העברית, וחרף כל ניסיונותיה – אין היא יכולה להשתחרר ממסורת זו.

שכן ישנה חשיבות עצומה לדיבור ולכתב באמונה היהודית, בנפרד ובמודגש מאמונות אחרות.

שיחות מתמידות עם אלוהים

הדת היהודית היא היחידה בעולם שהחפץ הקדוש ביותר שלה הוא לוח כתוב. הארטיפקט היקר ביותר, קודש הקודשים, זה שנשמר מכל משמר, הוא לוח כתוב באצבע אלוהים. הוא, בעצם, הכתב עצמו, המקבל תוך כך משמעות אימננטית עליונה. לא מה שנאמר הוא המקודש אלא עצם הכתב. "הלוחות מעשה אלוהים המה והכתב כתב אלוהים הוא".

מכאן החשיבות העצומה, לכל מי שכותב עברית, בהבנת מסורת זו של דת שיש בה כתב קדוש ודיבור אלוהי בלתי פוסק. בכל "הברית החדשה" אין האלוהים מדבר, ממש כאילו אינו קיים, אבל התנ"ך רצוף בשיחות מתמידות עם אלוהים, שיחות המתנהלות בלשון נוכח, "כאשר ידבר איש אל רעהו". עברית היא גם שפה שבה "מדברים שיר": השיר העברי מדובר ומשדיברוהו – הוא הופך לדבר בעולם.

העברית היתה שפת קודש ושימשה הן כשפת תפילה והן כשפת פולחן, ובדרך כלל לא דיברו בה בחיי יום יום. היא נועדה לחילופי איגרות בענייני דת, לפסקי הלכה, לליטורגיה ולא לשפת דיבור. ממילא לבשה העברית צורה מסוימת של מבנים אידיומטים הנטועים בה מעצם היותה שפה סקראלית, שפה קדושה וריטואלית. משום ששימשה בדרך כלל בקודש ממילא היו חסרים בה פעלים, וכינויים ושמות תואר שחודשו רק לאחר מכן, עם תחיית העברית המודרנית. על חסר זה כיפרו היידיש והלאדינו. היידיש היא שפה עממית כל כך דווקא משום שלא מצוי בה חלק קדוש - משום שהאבסטרקטים הדתיים נשארו תמיד בעברית.

כך נחלק העולם לשניים: למעלה ריחפה העברית ששימשה את ההגות הדתית ולמטה היתה היידיש שלא עשתה כלל שימוש בתבניות סקראליות. אחת הבעיות הרציניות של משוררי יידיש במאה העשרים היתה: איך להגביה את היידיש, ואיך לשנות אותה כדי שתוכל להכיל גם את אותו קטע טרנסנדנטי שנגזל ממנה על ידי העברית. לכן היידיש, מעצם היותה שפה עממית ועסיסית כל כך, משמשת להפליא את שלום עליכם, למשל, אבל משוררים גדולים שיצרו ביידיש חייבים היו לברוא לעצמם דיוטה עליונה של לשון.

ואילו העברית נותרה בקומה עליונה ללא קומות מרתף. ובעברית, גם היום, לאחר כל הגלגולים שעברו עליה, השתמרו צורות פולחניות ומבני יסוד שעיקרם, גם בשימוש היומיומי שאימצנו להם, הוא דתי מיסודו. הלא אל אלוהים תמיד דיברו בפומבי עברית, כאילו לא הבין יידיש או כאילו שהיידיש אינה עשויה מעצם טיבעה לקשר בין אלוהים לאדם (משום כך, כה מהפכנית ובעלת משמעות רבה היתה פנייתו של ר' לוי יצחק מברדיטשב לאלוהים ביידיש בלשון "גוטיניו").

טיפול אירוני בהשראה דתית

הכותב היום שירים חילוניים בעברית, אחרי המהפכה הגדולה שהתחוללה בלשון, אחרי שנבנו לה מרתפים, מחסור ברירה, נתקל במבנים מעניינים בשפה. קודם כל מונח לפניו קובץ השיחות עם האלוהים הנפלא ביותר שנכתב מעולם, ספר תהלים. ובתהלים השיחה עם אלוהים היא אכן "כדבר איש אל רעהו". משורר התהלים מדבר אל אלוהים בלשון נוכח. בכל לשון כמעט, לבד מן העברית, הפנייה לאלוהים היא בלשון "הוא", בלשון נימוס, או בלשון כבוד. בעברית הדיבור הוא ישיר, כאילו אתה כותב שיר. המרחק שבתהלים, בין תפילה לשיר, באמת אינו ניכר. בתרגומים של התנ"ך לשפות זרות הומרה לרוב הפנייה הישירה לפנייה בגוף שלישי או ברבים, לפנייה של כבוד מקסימאלי משום שישירות דקדוקית זו של דיבור כשווה אל שווים נראתה למתרגמים, מסתבר, כופרת ובלתי טבעית. אל אלוהים, ולמרות הריבוי שבעצם השם "אלוהים", פונים בעברית תמיד בלשון אתה. כך יש לכל משורר המבקש לכתוב עברית, שפת תפילה, שהיא ממילא גם שפת שירה אינטימית, מן המוכן. "ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל" והמדרש מפרש ומוסיף: "בלשון שאני אומר לך כה תדבר אל בני ישראל".

אבל גם בביטויי היום יום שלה מכילה העברית מושגים דתיים המובנים אל תוך הלשון. בבסיס השפה ישנן הנחות סמאנטיות סמויות בדבר האלוהות, הנשמה, הנפש והישארותה לאחר המוות, בדבר הצו האלוהי בהנהגת העולם, ובעניין הנצח. איך מחלנים לשון כזו?

כך למשל , המילה "נפש" היא מושג דתי או לפחות טרנסצנדנטי: "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". ממילא מי שאומר "נפש" מקבל במושלם את הדיכוטומיה בין נפש לגוף, ממילא הוא נמצא אומר שהנפש לאלוהים, וממילא הוא עסוק בהישארותה ובעולם הבא. אבל דא עקא שה"נפש" בעברית שלנו השתלבה בעשרות ביטויים יום-יומיים שאנחנו עושים בהם שימוש בלי לתת את הדעת על הקונוטאציות הדתיות שלהם, למשל: "יצאה נפשו", "שם נפשו בכפו", "קצה נפשו", "נפשו קשורה בנפשה", "ממה נפשך?", "כל עוד נפשו בו", "הלך לנפשו".

והוא הדין במילה "נשמה". אנו אומרים: "הוציא לו את הנשמה", "נדנד לו על הנשמה". בעשותנו שימוש נפוץ בביטויים שגורים אלה, מניה וביה, אנו מניחים, במושלם, את קיום הנשמה. באחד מהשירים שבספרי עם מות, מתוך יראה מהקונטקסט הזה שיניתי את הביטוי במתכוון:

כשאיש אינו שומע את מבקשת

את נפשך למות, והיא מסרבת.

כלומר: הביטוי "ביקש את נפשו למות" הופך כאן, פארדוכסלית, לציור ממשי כאילו האדם באמת מנהל שיחה עם נפשו ומבקש אותה (או ממנה?) למות, והיא עונה לו ומחציפה פנים. זוהי אחת הדרכים היחידות להתמודד עם ההשראה הדתית של השפה: לטפל בה באופן אירוני, לחלן אותה באמצעות תהליך של פארדוכסליזאציה.

או, דוגמא אחרת, משירי: "אדם שם נפשו בכפו ומביט בה והופכה", היינו: הצגת הביטוי כאילו באמת שם אדם את נפשו בתוך כף ידו ומסתכל עליה והופכה מצד לצד. אחת הדרכים להיפטר מן האידיומים טעוני המשמעות הדתית של העברית היא אפוא, לפרקם למרכיביהם, כמי שמפרק מכונה, ולחבר את אבריהם בצורה אחרת. לעשות בהם שימוש חריג ומזיק שבאורח פלא עשוי דווקא להשיב להם את כוחם המקורי.

וכשאני כותב:

מי נכנס ויוצא במסדרונות המוות?

איש במרכבה מעשה ידיו.

המרכבה הזו שבשיר אינה רק כרכרה, אינה רק כלי להולכה בסוסים, אינה רק מרכבת המלחמה של אחאב בה ניצב מת, אלא היא גם טעונת הדים של: "רכב ישראל ופרשיו", ו"מרכבות פרעה וחילו ירה בים" ו"מדוע איחרו פעמי מרכבותיו". נושא השיר הוא, כמובן, שאדם נכנס אל המוות רק במה שהכין לעצמו, כ"רכב" שבנה לעצמו בחייו. ועם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שבכתבך זאת אתה נוגע ומושך עליך גם את ההרכב הסבוך והקונוטאטיבי של "מעשה המרכבה". ואם אתה בוחר להתעלם מכך, אתה מתעלם מחלק עיקרי ובסיסי של הלשון העברית, מתוך בורות או מתוך דלות החומר.

להיות קשוב להדים ובני הדים

לכתוב בעברית משמע לא רק להיות ער למבנים המקודשים המצויים בתשתיתה – והדוגמאות שהבאתי הן אחדות מיני רבות – אלא להיות קשוב להדים ובני ההדים של השפה. העברית בנויה שכבות שכבות ומי שאינו מכירן או מכיר בן, ממילא אינו מסוגל להיות משורר בעברית, שכן משורר חי תמיד בתוך הלשון, זו הארץ היחידה אשר לו.

משום סיבות אלה: החשיבות העצומה שהעברית הקנתה לדיבור כיסוד דתי, הערך העליון של הכתב והכתוב, המבנה האימננטי של השפה כלשון קודש, ריבוי תבניות היסוד הלשוניות הכופות על המשתמש בהן ראיית עולם דתית מיסודה, והמודלים האדירים של שירת-תפילה כשירה לירית, הופכת השירה הלירית הישראלית, חילונית ככל שתהיה, לשירה דתית, או ליתר דיוק: לשירה חילונית שלשונה דתית.

בשל המבנים הסקראליים של הלשון העברית, מחמת הקדושה שיוחסה לה שנים רבות ואשר טבעה בה צורות אידיומטיות ודקדוקיות המיוחדות לה: ניבים המניחים מציאות של אלוהים ונשמה ועולם הבא, וכן בשל הפולחניות המיוחדת ללשון העברית – מדברת השירה העברית החדשה בלשון שלפחות כלפי חוץ היא לשון תפילה, ונוקטת בשפה המניחה את מציאותו של האלוהים.

המאבק הלשוני המונח בשורש השירה החילונית הנכתבת בארץ הוא גם ייחודה, ומקנה עומק נדיר למתרחש בה. מאחר שנראה לי שכל יצירת שיר היא בעצם יצירת יש מאין, אירוע לא מוסבר, טרנסנדנטי – אין כמו העברית כדי לכתוב בה שירה לירית: כאן מתאחדים המאורע היצירתי החד פעמי, ההתגלותי, עם הנוסחאות השיריות הטבעיות לו, אלה אשר נכונו לו משכבר הימים, של העברית הפולחנית.

ייתכן שגדולתה של השירה העברית החדשה נובעת דווקא מן המאבק המתמיד הזה בין רצון החילון, או יצר החילול, לבין שפת אמונה פרטית שככל שהמשורר עושה בה שימוש משלו היא נשארת בעצם כללית וטבעית. זוהי אותה לשון שבה משורר חילוני גדול כמו אלתרמן מסוגל לכתוב את השיר הליטורגי הנפלא, שכולו תערובת של לשונות הנעשית בקדושה:

כאשר הרואות תחשכנה,

כל הרעות תשכחנה.

כל הרעות תמחינה

כאשר הרואות לא תראינה.

ובאנו אשר לו יגורנו

ושלוונו ונחנו ואורנו.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא