אבגדה נגד פצקרשת

צביקה זליקוביץ | 17 במאי 2017

יום אחד, בהיר מאוד, נשמע הקול: "צריך למרוד"! קראו משמאל אותיות פצקרשת, "את אותיות אבגדה שמימין, אנו רוצות לרשת"

מאז ומכבר ועד לזו העת,

ערוכות כסדרן אותיות האלף בית.

מימין לשמאל צועדות הן בסך

עם השפה העברית עוד מימי התנ"ך.

 

אך יום אחד, בהיר מאוד,

נשמע הקול: "צריך למרוד!"

קראו משמאל אותיות פַצְקָרֶשֶת,

"את אותיות אַבְגָדָה שמימין אנו רוצות לרשת".

 

הכריזו מלחמה, הרימו נס

וקראו לכל האותיות להתכנס.

ואכן כולן התכנסו לאסיפה,

עשרים ושבע בונות השפה.

 

זה התחיל בהחלט כמו אותה חגיגה,

שלום, מה שלומך, כוס קפה ועוגה.

אך חיש מהר השתנתה השפה

כשזו את זו חרפה וגידפה.

 

המולה מסביב, מהומה שוד ושבר,

(הכך נוהגות אותיות שפת עבר)?

אז הלָמֶד, האות הגדולה שבחדר

קראה בקול: "אתן מתנהגות כמו עדר!"

 

ואז נבחרו (רק ברוב של שלוש),

שין וגימֶל לשבת בראש.

השתיים נטלו בידן המושכות

והס מסביב, נרגעו הרוחות.

 

מכאן ואילך התבקשה כל קבוצה

להגיד את דברה ומהו חפצה.

ראשונה, איך לא, תָיו מפַצְקָרֶשֶת:

"כאמור, אנחנו דורשות את אַבְגָדָה לרשת!" 

 

זעקה האחרונה בקול ניחר:

"אחרונות עד היום, ראשונות כבר מחר!"

כאן פרצה מבוקה ומבולקה,

לא נשארה אחת שלא צעקה.

 

ההתנגדות הייתה סוחפת וכללית

נגד תָיו הקיצונית הכי שמאלית.

וכמו שקט אחרי הסערה

דממה פתאום השתררה.

 

עד אשר מכל מי ששם נכח,

קראה נון מקבוצת מַנְצָפָךְ:

"בשם כל האותיות הסופיות,

הרי אנחנו בלבד מכל האותיות,

 

לעולם לא נהיה בתחילה-

אלא תמיד נמצא בסוף המילה.

וכך גם אתן, פַצְקָרֶשֶת מסכנות

אתן לעד תהיינה אחרונות!"

 

כל הקהל הריע: "הידד!"

וההצעה התקבלה כמעט פה אחד.

רק האות השביעית, כשדמעות בעיניה,

אמרה לוָו, האות שלפניה:

 

"לא איכפת לי כלל מהו מקומי,

רק הייתי שמחה לו החליפו את שמי".


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא