עלייתו ונפילתו של המבטא הספרדי בשידור העברי

ירון לונדון | 21 ביוני 2017
המאמר הופיע לראשונה בספרם של רפי מן וציפי גון-גרוס "גלי צה"ל מדברים מהשטח", שיצא בשנת 2002 בהוצאת ידיעות אחרונות

ירון לונדון מספר למה התחילו ולמה הפסיקו לדבר בריש מתגלגלת, לאן נעלם המבטא הגרוני של משפחת בן-יהודה, איך הובסה השפה המלרעית, ואיך ניסה הרדיו לשמר מבטא שנעלם מן השפה של כולנו

במהדורת החדשות "מבט", שעות אחדות לפני שידור טקס חלוקת פרסי "אוסקר" לשנת 2000, גילה העתונאי גל אוחובסקי משהו מתוכנו של ראיון שערך עם סם מנדס, במאי הסרט "אמריקן ביוטי" שהיה המועמד המוביל. שיחתו של אוחובסקי עם מגיש "מבט",  היתה מעין קדימון לתכניתו "גם בישראל" ששודרה בשעה מאוחרת יותר. הוא ציטט את מנדס, שסיפר כיצד חשש מפסק הדין שיוציא סטיוון ספילברג על סירטו וכיצד נפעם כאשר הלה הבמאי המהולל שיבח אותו במילים: "הסרט שלך הוא סרט קלאסי!". בדרך כלל, מדבר אוחובסקי בנימה מתפנקת ובחיתוך דיבור אשכנזי מרושל, אבל לפתע, בצטטו את מנדס, הבריש את אברי פיו והגה את המילה "סרט" ב'ריש' לשונית מתגלגלת: "ס...ר...ר...ט!". למה עשה זאת? השינוי החריף בחיתוך הדיבור הוא מעין תחביר. אני סבור שתכליתו לאותת על כך שהמשפטים המבוטאים במבטא מעין-ספרדי, מכילים תוכן הראוי ללגלוג. במקרה זה, אוחובסקי  הודיענו כי הוא מסתייג מרגשנותו היתרה של מנדס.  

אברי גלעד מרבה להשתמש בתכסיס הזה. המעבר ל'ריש' לשונית המתדפקת על החך, ותכופות גם ל'עין' ול'חית' גרוניות, הוא דרכו להכריז על כך שהעניין אשר בו עסקינן, נלעג הוא ונדוש. ב"תכסיס המבטא הספרדי המהודר" ישתמש, כאשר ירים את קולו להכריז על כניסתו של אורח לאולפן ("הנה, אני משחק את הכרוז המלכותי!"), כאשר ישלח צליפה אירונית במישהו שדבריו מפוקפקים ("הנה, אני מניח לו לברבר, אבל אתם הרי מבינים ש..."), או כאשר ישוחח עם זוג מאוהב, שאז הוא עשוי לשאול, בנימת דיבור חמורה של מורה קפדן, "וכיצד התאהבתם?". ה'כף' ב"וכיצד" לא תודגש והמילה "התאהבתם" תוטעם  במלרע. אכן, כך יש להגות ולהטעים בעברית תקנית, אבל אין מדברים כך, אלא אם כן מחפש הדובר חלופה למילה המופלאה "עאלק". "עאלק" היא "לכאורה", "כאילו" ו"כפי שנוהגים לומר", אבל גם לא אחד מבין המובנים האלה. במודע או שלא במודע, משתמש אברי במתח שבין המבטא השכיח בחוגו החברתי, לבין מבטא הנתפש כמיושן ומגוחך, מבטאו של שבט טהרנים נכחד, מבטא "ציוני". מיעוט ידיעותי בהסטוריה של השפה העברית, לא מאפשר לי לשרטט את המסלול שלאורכו  איבד "המבטא הספרדי" את תפקידו המקורי ויצא לגלם תפקידים אחרים, אבל אנסה לספר על כך משהו וגם להעיד מנסיוני. 

המבטא העברי הנכון

לפני כמה שנים הקלטתי זמריר (תשדיר פרסומת) לרדיו. כדרכי, הטעמתי פה ושם 'עין' ו'חית' גרוניות, כי קצב הקריאה שנדרש ממני היה מהיר מאד וסברתי שכך תוקל הבנת הנשמע. "לא", נרעש במאי הזמרירים, "טשטש את המבטא!". נזכרתי בתחילת ימיה של הרשת המסחרית ("הגל הקל") , שאז נדרשו  המפרסמים להשתמש אך ורק בקולותיהם של קריינים המצויידים ביכולת להגות במבטא ספרדי. ההנחיה שקיבלתי מבמאי הזמרירים, נובעת  מן העובדה שבאוזני המאזינים, "ספרדים" ו"אשכנזים" כאחד, המבטא הספרדי הוא נחות יוקרה. אפשר להשתמש בו לפרסם מצרכי מזון פשוטים, טיסות בתעריפי מציאה לאנטליה, או לגלם דמויות עממיות העוסקות במלאכות  פשוטות, אבל מוטב להמנע מן השימוש בו לצורך פירסומו של מוסד פיננסי, או שכונה של דירות יקרות, המכונות, בלשונה של מדיסון-אווניו שעל גדות הירקון, "דירות יוקרה".  

באביב 1958 עמדתי בבחינות הכניסה לגלי צה"ל. שיחקה לי יכולתי להקריא בצבע בריטון ובמבטא ספרדי, כי אלה היו הסגולות שנחשבו בעיני בוחני יותר מכל. המבטא הספרדי אינו טבעי לי, כשם שאינו טבעי לרוב השחקנים והשדרים המתעקשים לדבוק בו, אבל לפני 42 שנה עוד שלטה ההכרה בכך שרצון פוליטי יכול לעצב תרבות. התפישה הזאת לא הניחה ללשון להתנהל כרצונה ובוודאי שלא הרשתה לזהות את "המבטא העברי הנכון" עם  גחמתם של הילידים האשכנזים, רק מפני שהם השיכבה ההגמונית בחברה. את "המבטא הנכון" קבעו אנשי ועד הלשון העברית, שכוננו אליעזר בן-יהודה (אב"ד), דוד ילין ועוד כמה משכילים, בירושלים, בשנת 1889.

ילין  שיכנע את חבריו שאת המבטא העברי יש לקרב את המבטא הערבי, שהרי הערבית היא הגדולה  בלשונות השמיות, אחיותיה של שפתנו. עוד נימוק היה לו: ייקל על היהודים בא"י לאמץ את המבטא הזה, מפני שכל האוכלוסיה היהודית, כ-70 אלף נפש בסה"כ, דוברת ערבית. 

זיכרו, כי בסוף המאה ה-19 מנו האשכנזים כ-90% מיהודי העולם ומי מהם שדיברו עברית, לא עברית דיברו אלא "עיבריס", בהטעמה מלעלית. אמנם רוב היהודים בארץ היו ממוצא ספרדי ואמנם הספרדים היו היותר מכובדים, אבל ילין ואב"י לא נאבקו למענם של היהודים המעטים שבכאן,  אלא למען ההמונים שיעלו ציונה ובבואם יעקרו מפיהם את לשונות הגולה. מייסדי הועד לא יכלו לשער, כי יבוא יום ובו רוב היהודים לא יידעו ערבית, כי  רבבות  פלשטינים ילהגו עברית  וכי הישראלי בעל המבטא העברי הקרוב ביותר לזה שעליו חלמו, יהיה רופא ערבי מטייבה ששמו אחמד טיבי. 

לא מצאתי עדות המספרת על טיב מבטאו של איתמר, בנו של אב"י, אבל במו אוזני שמעתי את אהוד ואת דולה, שני אחיו הצעירים. הם דיברו במבטא ספרדי מוקפד ומכאן אני מסיק שבביתו הקפיד אב"י על תקנות המבטא שתיקנו הוא וחבריו. לעומת זאת, בפי כל צאצאיו של איתמר, עד דור רביעי (העתונאי גיל חובב נימנה עימהם), לא השתייר דבר מהספרדיות. גוויעת המבטא הספרדי בשושלת אב"י היא תופעה ייצוגית, שהרי הוא  נתפש כמחיה הלשון  ובנו  נחשב ל"ילד העברי הראשון". 

בהערת אגב נאמר שהמיתולוגיה הציונית הגזימה לא מעט. הנה, הבלשן שלמה הרמתי, בסיפרו "עברית שפה מדוברת", שהופיע השנה בהוצאת האוניברסיטה המשודרת של גל"צ, מגלה כי בא"י, במאה ה-19, קדמו לאב"י לפחות שלושה אנשים שנדרו לדבר רק עברית. הייתי מקורבנותיה של אגדת אב"י, אבל גם ממטפחיה, באשר אני הוא מחברה של הבלדה "אליעזר בן-יהודה", שבה נטען, כי המשכיל הירושלמי המציא את השפה העברית "ממוחו הקודח". להצדקתי אומר, כי בכותבי, הושפעתי מדברי הקדשה שמצאתי בפיתחו של מילון רוסי-עברי-יידי, עיבוד למילונו הגדול של אב"י, שיצא לאור בתחילת המאה בווילנה. את מילון הכיס הזה נטלה אמי מספרייתו של סבי, בעלותה ארצה בראשית שנת 1924. כך כתוב בפיתחו: "מזכרת לבתנו הנחמדה הנעימה דבורה, בת שבע השנים, אשר הצטיינה בנעם דבורה בלשון עבריתוהמות חתפה ממנו באביב ילדותה, ביום כ"ט באב א' תתל"ב לגלותנו. יהי זכרה מופת לבנות עמנו, וכמוה תרבינה הישראל מדברות עברית חיה, וחיתה לשוננו. אבותציה המתאבלים על נפש חמודה זו שאבדה להם ולשוננו, אליעזר וחמדה בן יהודה".

ההקדשה הזאת הפעימה אותי. ההורים השכולים מודדים באמה אחת את עומק אבלם על בתם הקטנה ואת גודל הפסדה של השפה המתעוררת. הם מפקיעים מעצמם את בלבדיות היגון, כי לגבי דידם, דבורה היתה נכס לאומי, כמעט יותר משהיא  בתם. מה מופלאים ומה נוראים היו האנשים האלה, מחוללי תחייתנו הלאומית, ומה גדול היה בטחונם העצמי. לו קם בימינו גוף כדוגמת ועד הלשון ומעז לקבוע כללי מבטא, היתה יומרתו נחשבת לפגיעה בתקינות הפוליטית ולגחמה רודנית של מיגזר מתנשא. 

זבובים טובעים בחלב הלבן

מבין התקנות שתיקן ועד הלשון, אחת השתרשה במהירות: המלרע. זולת האדוקים האנטי-ציונים, דיברו הכל מלרעית והעולים הסתגלו לכך מיד בעלותם. נסו לתרגל דיבור מלעלי ותיווכחו איזה מאמץ כרוך בכך. והנה,  אמי,  שהיתה בת 17 בבואה ארצה, סיפרה לי ששבועיים מיום רדתה בנמל יפו כבר רהטה במלרעית. אני ערב לנכונות סיפורה, כי קנאותה לשפה העברית לא ידעה גבול. אבל "הפוליטיקאים של הלשון"  (שמו של שיר מגלומאני מאת דוד אבידן) לא הצליחו בכל. לא אייגע אתכם בהשוואה בין מה שדרשו לבין הנוהג בלשון דיבורנו, רק אומר שמעולם לא דיברו הילידים האשכנזים עפ"י הכללים. במבטאם של ילידי המושבות, התערבבה המוסיקה של השפה העברית במוסיקה הערבית והיידית, ומפני שהמושבות היו רחוקות זו מזו התפתחו קצת מבטאים מקומיים. למשל, המורה הגלילי יצחק אפשטיין, איש העליה הראשונה, לימד כי אין בעברית 'בית' שאינה דגושה. מספרי הכזבים סביב מדורות הפלמ"ח טענו, כי ממש כך, ב'ביתים' דגושות, ביטאו תלמידיו את המשפט "זבובים טובעים בחלב הלבן". 

המבטא העברי העשיר ביותר הוא המבטא התימני, רב העיצורים והתנועות. כידוע, קבוצת עולים מתימן הקדימה מעט את אנשי ביל"ו והיא שפתחה את "העליה הראשונה". מבין העולים התייחדו הגברים התימנים בכך שדיברו עברית. שלמה הרמתי מביא את עדותו של הנוסע הירושלמי הנועז יעקב ספיר, שבשנת 1858 יצא לתימן ונפגש עם יהודים. הם שוחחו בעברית, אלא שתחילה התקשו להבין איש את אחיו, מפני שהוא דיבר במבטא אשכנזי והם בהברתם המיוחדת. למה נישחק  היפה שבכל המבטאים העבריים?  הבריות  שואפים להתבולל במבטאה של הקבוצה ההגמונית באוכלוסיה , וזו היתה ועודנה קבוצת יוצאי אירופה. רק מי שגדלו בשכונות ובישובים תימניים ובילדותם מיעטו להתחכך בבני עדות אחרות, שימרו עימם משהו מייחודה של הברתם. 

ובדומה לכך נשחק גם המבטא שנשמע בבתי הכנסת הספרדיים בירושלים,  זו ההברה הרכה והצלולה,  אשר הנשיא יצחק נבון נמנה עם שרידי דובריה והיא הקרובה מכל המבטאים לדרישות ועד הלשון. את תבוסתו של המבטא הספרדי מגלמים בני משפחת השחקנים בנאי ומפני שכולנו מכירים את אורח דיבורם, יש ביכולתנו להסכית להם ולשמוע את ההסטוריה המבטאית שלנו. בכור האחים בנאי, יעקב ז"ל, היה חניך בתיאטרון הסטירי "המטאטא", שאבי היה מעמודי התווך שלו, ולכן הכרתיו מילדותי. יעקב דיבר במבטא ספרדי מושלם ויתכן שסירובו הגאה להשילו, גרם לכך שהוא זכור בעקר כקריין של פסוקי תנ"ך ברדיו. יוסי למד מנסיונו של יעקב. הוא  נוהג לספר, כי בימי טירונותו ב"הבימה", באמצע שנות ה-50, יעצו לו הותיקים לטשטש את העיצורים הגרוניים, מפני שרק שחקן בעל מבטא רוסי יוכל לגלם תפקיד שקספירי באופן אמין.  הוא שימר את ה'ריש' הלשונית ושימר גם את היכולת לבטא גרוניות, אלא שאת יכולתו זו הוא מפעיל, רק כאשר עליו לגלם "טיפוס ספרדי". לצעיר האחים,  גברי, חיתוך דיבור מוקפד, אבל רחוק מן הספרדיות הנתבעת ע"י ועד הלשון. הוא ושני חבריו ה"גששים", פיתחו מבטא המרמז על ספרדיות עמומה והמבטא הזה, המעין-ספרדי, סייע להם להעטות על שפתם הפואטית, המחוכמת, מסווה של עממיות. הגייתם של בני הדור הבא למשפחת בנאי, חפה מכל ספרדיות. יובל בנאי ממאן להשקיע אפילו באבחנה בין 'אלף' ל'הא' ולכן יוצאת לו המילה החיונית "אהבה" כגניחה ממושכת, ואילו אורנה העניקה ללימור שלה, המקסימה והמטורפת, מבטא ספרדי, אבל תכופות קורה שהיא מלעלעת 'עין' גרונית, במקום שבו יש צורך בסתם 'אלף'. אמנויות הבמה מאירות את מעמקי תודעתנו ומבטאה המעושה של לימור מסביר כי "מזרחי" ו"עממי" - "עממי" במשמע בור, ערמומי, צעקני, בעל טעם רע  - הם מושגים כמעט נרדפים. שחקן אנגלי המגלם "קוקני", יסגל לעצמו מבטא "קוקני" מושלם,  אבל שחקן ישראלי המגלם דמות מפשוטי העם, יסתפק בקריקטורה של מבטא מזרחי. 

הממלכה מדברת מגרונו של משה חובב

נוכח סירובם של האשכנזים לקבל על עצמם את כללי המבטא הספרדי ונוכח נסיגתו של המבטא הספרדי מפי מי שהחזיקו בו מכוח מורשתם הלשונית, מתמיה אורך חייו של המבטא הספרדי ברדיו. אמנם, זה מכבר אין הוא המבטא השולט ורק כמה קרייני חדשות וותיקים מקפידים עליו, אבל גם קיומו של אי טהרני זה הוא תופעה די משונה. מדיניות הלשון של הרדיו העברי, נקבעה עוד בימי היותו תחנת השידור של ממשלת המנדט הבריטי וגלי צה"ל התאימה עצמה לתיקני הלשון שאימצה האחות הגדולה. בימי חניכותי, הדגם המושלם של המבטא העברי ברדיו היה האיש משה חובב. חובב ואחותו ראומה אלדר, נולדו בארץ להורים שמוצאם בתימן. שניהם חוננו בקולות צלולים, בחיתוך דיבור מושלם ובשליטה ללא מצרים ברזי הדקדוק העברי. חובב סיגל לעצמו דיבור במקצב איטי, שכמו נמדד במטרונום. כאשר הודיע "קול ישראל מירושלים! השעה שבע והרי החדשות מפי משה חובב ועיקרן תחילה!" ידעו כל המאזינים כי הממלכה מדברת מגרונו. באותם ימים, שני עשוריה הראשונים של המדינה, לא אמרו "תחנת השידור הממלכתית", אולי מפני שטרם הבחינו בין "ממלכה", שהיא מהות מופשטת, הכונסת את אתוסי העצמאות הלאומית, לבין "ממשלה", שהיא רק ארגון. תחת שלטונה של מפא"י, כמעט לא היה מירווח בין השניים: הממשלה היתה הממלכה, הממשלתיות היתה מיצויה של הממלכתיות והרדיו הממשלתי היה הדובר והמחנך. הוא לא הקשיב לאופן שבו מדברים, אלא קבע כיצד יש לדבר. יש לדבר במבטא ספרדי. 

לא יבינו זאת בני הדור הנתון לשלטונה הרודני של המתירנות, וגם אני, מן הדינוזאורים הרועים על חלקת הדשא האחרונה שנותרה בעידן הקרח, מתקשה להאמין שבמשך שנים כה רבות התבצר הרדיו מפני סאון הרחוב. אולי ייקל עלינו להבין זאת, אם נזכור כי "קול ישראל" היה סוכן חשוב של התרבות הציונית וכי זו לא נוצרה מאליה, אלא בידי יזמים ומוסדות שקיבלו החלטות מושכלות. הנה כי כן, אימוץ השפה העברית כשפתנו הלאומית, לא היה מעשה מובן מאליו וכך גם ההחלטה כיצד יש לדבר. האם יכלו קברניטי התרבות לנבא,  כי למרות שארצה הגיעו מאות-אלפי עולים דוברי ערבית,  יובס המבטא הספרדי בפני עליונותם הסוציולוגית של האשכנזים?  האירוניה היא, שדווקא פתחון הפה הרחב, כלומר, פלישת קולות הרחוב אל האולפנים, האיצה  את השתלטות מבטאו של המיעוט הילידי-אשכנזי והכניעה את שומרי החומות של המבטא הספרדי.  

הטכנולוגיה היא שמוטטה את החיץ בין שפת הרדיו לשפות המדוברות מחוץ לאולפניו. כדי לאייר את השפעתה אספר, כי ב-1958, כאשר התיישבתי לראשונה באולפן גלי צה"ל, למדתי לצבוט בשתי אצבעותי את משטח הגומי שעליו הונח תקליט הוויניל, כדי לשחררו בבת אחת ולהריץ את התקליט בלי נהמת "וובלינג". האות המוסיקלי שבו נפתחו שידורי התחנה, שיר הלכת  "כתתנו בלילה צועדת", נוגן מתקליט מתכת שחוק. מעטים שמעו על קיומם של מחשבים, באמריקה אך הופיעו מכשירי רדיו ניידים המושתתים על טרנזיסטורים, טלפונים היה אבזר יקר מציאות ובארץ החזיק בהם אדם אחד מעשרים, מכונות ההקלטה הניידות היו נדירות ומחירן הרקיע שחקים. בסוף שנות ה-,60 עוד היו כתבי "יומן החדשות" של "קול-ישראל" מרבים להסתובב בבתי-הקפה של ירושלים ועל כתפם מכשיר "נגרה" כבד. היה זה חפץ כה יוקרתי, עד שהנערות נמשכו לנושאו כפרפרים לשלהבת נר.  לא היו שיחות טלפון ישירות לחו"ל וכדי לארגן הקלטת שיחה עם האיש שלך שמעבר לים, צריך היית להרשם מבעוד מועד אצל הטכנאים במירכזת הבי"ל. התנאים האלה הפרידו בין האולפנים לבין העולם החיצוני ואיפשרו את קיומה של לשון מלאכותית, המדוברת כמעט רק בפי האנשים המקננים מעבר לזגוגיות האולפנים. האמת לדיוקה היא עוד יותר מורכבת, מפני שרובנו, מקצועני המבטא הספרדי, ובמיוחד האשכנזים, מי שאימנו את עצמם למבטא הזה ולא ירשו אותו, דיברו בשני מבטאים לסרוגין. חברי הטובים ובני משפחתי, יודעים לנחש את מידת החשיבות שאני מייחס למעמד, על פי המבטא שבו אני משתמש, ולפעמים לועגים לי על כך. 

הכל השתנה, משעה שטכנולוגיות התקשורת התפתחו ואיפשרו לקולותיו של העולם לפלוש לאולפנים ומתוכם החוצה, כבמשוב. האינטראקטיביות פוררה את ההתבדלות המבטאית.  גם הטלוויזיה חיבלה ביכולת לשמר את המבטא הספרדי המהודר, כמעין מקבילו העברי של המבטא האנגלי ששיווק הבי.בי.סי. הסיבה היא שהרדיו מאפשר מרחב גדול של סגנונות ואילו הטלוויזיה, שהיא מדיום נטוראליסטי, נוטה להציג את הסביר ביותר, אלא אם כן היא מודיעה בפירוש שהמוצג הוא חריג. הכלל הזה חל גם מיצוע המבטא. השוו את הקלטות קולו של קריין הרדיו חיים יבין מראשית שנות ה-60, עם הקלטות שלו כמגיש "מבט" ותיווכחו לדעת, כי כקריין רדיו השתמש במבטא ספרדי מוקפד ואילו בחלוף השנים, נמהל מבטאו בהשפעת הופעתו בטלוויזיה. בעלי אוזן חדה יוכלו להבחין, כי אפילו במהלכה של מהדורת "מבט", משתמש יבין בשני גוני מבטא: הוא "כמעט ספרדי" בהביטו הישר אל המצלמה וכמעט  "ישראלי-כללי" - כלומר,  ילידי-אשכנזי - בהסיבו את  פניו לשוחח עם מרואיין. אפילו את ה'ריש' הלשונית המטרטרת הוא ממיר ב'ריש' חיכית. זה נעשה בבלי דעת, מסיבות סוציו-פסיכולוגיות עמוקות. מעל המירקע,  כמעט "אי אפשר" ששדר בעל חזות של עתונאי מצוי, ידבר במבטא עברי ספרדי מוקפד,  ורק לזוהיר בהלול  מותר, מפני שהוא ערבי וממילא חריג. ברדיו, המושפע מהנטוראליזם של הטלוויזיה, עוד יש  שדרים שמבטאם כמבטאו של דן כנר, אבל שיחה בינם לבין "אנשים המדברים כמו בני אדם" כבר לא אפשרית. מקומם של היצורים הקדמוניים האלה הוא  במהדורות החדשות ברשת ב', אולי בגלל שאריות התפישה שלפיה "החדשות" הן  הכרזה ממלכתית, שמקדימים אותה במטח תוף וקוראים אותה בסגנון חגיגי-מלאכותי. 

שפה צרודה וצורמת

עוד לא אמרתי דבר על מחיר ההסתלקות מן המבטא הספרדי ועל הכניעה ל"סטיכיה" המבטאית. עכשיו אגיד ולא אאריך: מבטא הרדיו השתווה לגמרי ל"מבטא האמיתי" ופירוש הדבר הוא שבוטלו ה'עין', ה'חית', ה'הא', ה'אלף' הפוצצת וה'ריש' הלשונית. גם מספר התנועות צומצם: השווא-נע בוטל ובוטל גם המפיק,  השורוק והקובוץ חוסלו ע"י החולם  ואילו הסגול הדביר את הצירה והחיריק. בעברית העכשווית יש לא יותר מ-18 עיצורים וארבע תנועות וזו שפה דלה, שהיא צופן המכביד על העברת משמעויות דקות. זאת ועוד זאת: אורח הדיבור העכשווי מתאפיין בחוטמנות, בשינשון ובהמנעות מהנעת שפתיים ושימוש בסרעפת. שפה צרודה וצורמת. באמצעים הדלים האלה, קשה מאד למסור ולקלוט טכסט בעל משמעות מורכבת, ולכן הטכסטים המושמעים בקולנוע, בתיאטרון, ברדיו ובטלוויזיה, מנוסחים בלשון  שרק נדירות מגביהה מעט מעל הטריוויאלי, כי אם תמריא - לא תובן. לפיכך, אני טוען שסיפור עלייתו ונפילתו של המבטא הספרדי ברדיו, מקביל לסיפור נצחונה ומפלתה של התרבות העברית החדשה.  


1
עוד בנושא