טובעים השניים מן האחד

מיכל שקט | 07 בנובמבר 2017
המאמר הופיע לראשונה בגיליון 54 של כתב העת "פנים", אביב תשע"א (2011)

מיכל שקט כותבת כי המוזיקה הישראלית מלאה גילויים של הומור לשוני ומשחקי לשון, מסיפורי פוגי ועד הגשש החיוור ואיזולירבאנד. אפשר וכדאי לנצל אותה ככלי דידקטי להוראת לשון

 

בפרסומים לקראת אחד מימי העיון העוסקים בחינוך לשוני בלט איור של כלב המנהל דו-שיח עם עצם. הכלב הזה והעצם, בת שיחו, הזכירו לי כלב אחר שמצא לו מקום של כבוד בזמר העברי. שמו של הכלב הוא "פוקה", עליו שמענו באלבום "סיפורי פוגי". מקורו של האלבום הוא באופרת רוק באותו שם, אשר בוצעה על ידי להקת "כוורת" בתחילת דרכה.

לא לציפור בין העצים

באחד מקטעי הפתיחה, שכותרתו: "הוותיק", מראיין פוגי את החלוץ מר סלוצקי, אותו מגלם גידי גוב. אותו סלוצקי הוא גם משורר גאוני, שאוהב לכתוב בעיקר "שירים של ביאליק" כמו: "לא לציפור בין העצים". בריאיון מספר מר סלוצקי על שיר שכתב לכלב שלו "פוקה", באלו המילים:

פוקה  בור הכלב/ פוקה  בור הכלב/ זהו עצם העניין/ לא, זה עצם של הכלב/ אבל הכלב מת מזמן/ זהו עצם העניין.

יואב קוטנר, שהוא עורך מוזיקלי ומבקר מוזיקה ברדיו, בעיתון ובטלוויזיה, כותב במאמרו "כל שנבקש לו יהי" (2010): "לא במקרה אלבומה הראשון של להקת כוורת מ-1973, 'סיפורי פוגי', עם הלהיטים 'פה קבור הכלב', 'יו יה', 'המגפיים של ברוך', הפך לאחר מלחמת יום כיפור לרב המכר הישראלי הגדול של התקופה".

לפי קוטנר, בהקשר של התקופה המדוברת הייתה זו למעשה "בריחה מהמציאות והצבת אלטרנטיבה נעימה, תוך הדחקת הבעיות הקיומיות. אסקפיזם מוחלט כקונספט. להקת כוורת, עם הנונסנס הכייפי שלה, הייתה הסמל הבולט של מגמה זו" .

המפגש של תלמידים עם לשון הזמר העברי משקף עבורם הלך רוח של תקופה ומהווה הזדמנות ללמוד באופן מוחשי, באמצעות הלשון, פרקים בקורות העם. כך גם כמובן המפגש עם הטקסטים של "כוורת". אולם לאלה יש תרומה נוספת. שירים אלה הם מאותם שירי זמר עבריים שיש בהם סגולה לעורר בקרב התלמידים מודעות לשונית באמצעות הומור לשוני.

נתמזל מזלי להיות מורה ללשון ולמוזיקה. וכשההומור הלשוני משתלב בצלילי הזמר העברי, מה גדול ורב שכרי. אציג כאן מבחר קטן של דוגמאות מתחומי הלשון השונים בהן אני עושה שימוש הן בשיעורי מוזיקה והן בשיעורי לשון.

המסז' של סשה בפסז'

בסיס להומור לשוני הם משפטים קשים להגייה, שוברי השיניים. משפטים אלה הם מקור להומור לשוני ולהנאה רבה. לרוב, הקושי במשפטים מסוג זה נוצר מחזרה עיקשת על כמה עיצורים בודדים, או מהחלפה של מספר עיצורים דומים לסירוגין. "שיר השכונה" של חיים חפר משתמש בשעשוע לשוני ידוע במשפט הקשה להגייה: גנן גידל דגן בגן, דגן גדול גדל בגן.

לכאן מצטרף גם את "שיר בעברית" של להקת "איזולירבאנד": 

"בבוקר קמתי טיטיתי ת'תא/   בערב טייטיתי ת'תא/   בלילה אתה תטאטא את התא/  כי בבוקר טיטיתי ת'תא/  כיוון שטיטיתי אני את התא/  אז תורך לטאטא את התא/  אני במיטה ואתה - תטאטא את התא".

באמצעות הומור המבוסס על פונולוגיה אפשר ללמוד על תכונות העיצורים. אחד השירים המאתגרים מקבוצת השירים שוברי השיניים הוא "סשה בפסז'"  מאת  שמוליק לוי, המוגדר כקטע נסתר באלבומם המשותף של עלי מוהר ויוני רכטר ושמו "מחשבות ואפשרויות" (1995):

"למי יש מכון למסז' בפסז'?/ לסשה בפסז' יש מכון למסז'./ נכון שהמכון של סשה למסז'?/ נכון המסז' של סשה במכון./ מכון המסז' של סשה בפסז'/ נכון המסז' של סשה בפסז'".

באמצעות שיר זה קל מאוד ללמד את נושא "העיצורים השורקים" (ש' ס' ז' צ'). לכך יכול לשמש גם השיר "שרה שרה שיר שמח" מאת אבי קורן:

"שרה שרה שיר שמח,/ והכול סביבה פורח/ מן הבוקר עד הערב/ שרה שרה, מזמרת".

"שרה שרה שיר שמח", כידוע, הוא שובר שיניים ידוע, וזו גם מטרתו. אלא שכאן ניתנה לצירוף משמעות מילולית לשם העברת מסר חינוכי שהוא חינוך לחשיבה חיובית, כפי שעולה מהמשך השיר:

"לפעמים עצוב לשרה/ לפעמים פשוט נורא רע/ כאשר עצוב לשרה/ שיר שמח היא רק שרה".

שלישיית "הגשש החיוור" שרה על דמות בשם 'שרה מזרחי' (בשיר "שרה, שרה" מילים: יוסי גמזו, לחן: שארל אזנאבור), שורה שיש בה תחכום לשוני: "שרה, שרה, סרה סרורה" (הביטוי "צרה צרורה" הפך בהגייה המזרחית ל"סרה סרורה"):

"במקום לשמור דרכי אבות/ היא צפצפה על המצוות,/ ...אז מה הפלא אמרו נא,/ אם על שרה כל השכונה/ דיברה סרה וכך אמרה,/ שרה, שרה, סרה סרורה".

בטטה קרה בתת-הכרה

הקבוצה השנייה בתחום ההומור הלשוני היא שיבושי היגוי.  על העיצורים האפיים מ ו-נ נוכל ללמוד מ"זמר המצוננים", או כפי שקראו לו היוצרים מתי כספי ודודו אלהרר "זבר מתוך התקליט "שירים במיץ עגבניות". "שירים במיץ עגבניות" הוא דוגמה  לפירוק של הביטוי הסלנגי "שטויות במיץ עגבניות". הרמז ברור: בתקליט שלפנינו יש לקט של שירי שטות. במסגרת השיעור מצופה מהתלמידים לזהות את התופעה הלשונית של שבירת הצירוף.

ההומור מבוסס כאן על שיבושי היגוי: לבצודדיב (למצוננים) זה ברור שהאף תביד (תמיד) סגור, אבל לטענתם, "אדו דסתדר עב זה" (אנו נסתדר עם זה):

"כי  אב איד אדו לדו ( כי אם אין אנו לנו)/   בי לדו? (מי לנו)/   לא דשדה את עקרודדו (לא נשנה את עקרוננו)./   דשיר בגאוד את הבדודדו (נשיר בגאון את המנוננו)".

ווהנה הזדמנות נהדרת להוראת הפתגם: "אם אין אני לי מי לי".

הקבוצה השלישית היא שילוב תכנים דומים בהגייתם. בשיר "בטטה קרה" בביצוע איזולירבנד יש שילוב של תכנים דומים בהגייתם:

"מחשבות נוראות שוב חולפות בראשי/ את גופי מכסה הזיעה/ חריקות התריסים שאותי מקפיצים/ הם הכל בתת הכרה/ בתת הכרה! בתת הכרה!

הביתה מגיע עייף וסחוט/ מחפש במטבח ארוחה/ ועל הצלחת מוטלת בדד/ בטטה קרה./ בטטה קרה! בטטה קרה!"

גם  ב"שיר בעברית" שנזכר לעיל יש בבית השני דוגמה לשילוב תכנים דומים בהגייתם:

"כי אתה תטאטא/ ואני אשתה תה/ כי אחד הוא שוטה/ ושני שותה תה".

דוגמאות משעשעות אלה מזמנות את הוראת נושא ההומופוניה. יש לציין כי התלמידים נדרשים להכיר נושא זה בעיקר בפרק "אוצר המילים והמשמעים" בשאלון א' בבחינת הבגרות בלשון.

יש סוף לכל דוור

כאן המקום ללמד את שירו הנפלא של אהוד מנור "קינה על האותיות העבריות האבודות", שחובר לציון שנת המאה להקמת ועד הלשון העברית:

"- זה עתה/ -  אני?/ -  זה עתה/ -  אני?/ - זה עתה חזרתי מאי יווני. - ואתה/ - עכשיו?/ – ואתה/ - עכשיו?/ -  ואתה נסעת רק בגלל המצב./ בין 'עתה' ל'אתה'/ יש הבדל מחייב.

אל תרחק מן ה'עין'/ זה גורם לי כאב,/ וקרוב אל ה'עין'/ זה קרוב אל הלב.

-        נטעתי/ - מה?/ - נטעתי/ - מה?/ - נטעתי שני עצים בלב השממה.

-        נתתי/ - ברוש?/  - נתתי/ - אורן?/ - נתתי/ - ארז?/ - נתתי להם מים מן הברז.

-        מערב/ - משטרתי?/ - מערב/ - אויב?/ - מערב/ - לילי?/ - מערב ומזרח רק בבית שלי. מארב/- פרוע?/ - מארב/ - בים?/ - מארב/ - ריקי גל?/ - מארב מימין ומשמאל ומעל./ בין 'מערב' ל'מארב'/ יש הבדל מחייב".

דוגמאות לשילוב תכנים דומים בהגייתם נמצא למשל, גם בשיר "יו יה" של להקת כוורת. כנגד הביטוי "יש סוף לכל דבר" מופיעה בבית השני השורה "כי יש סוף לכל דוור":

"אח שלי אסף בולים/ לכן עבד בדואר./ היה מחלק ת'מכתבים/ קיבל אפילו תואר./ יום אחד פקח הבחין/ שאסף גם מכתבים,/ מן הג'וב מיד פוטר/ כי יש סוף לכל דוור".

כנגד "טובים השניים מן האחד" מופיעה בבית האחרון השורה  "טובעים השניים מן האחד":

"בן דוד שלי רצה לשחות/ כדי לצוף קבוע./ למד שחייה בהתכתבות אצל מציל ידוע./ כשנכנס סוף סוף לים,/ תוך שניות הוא נעלם./ שניים קפצו אליו מיד/ טובעים השניים מן האחד".

בשיר "הבלדה על ארי ודרצ'י" מופיעה השורה "השקט מדבר בשביל עצמו באין עונים", כנגד הביטוי המקראי "אין אונים".

ביטויים אלה מזמנים כמובן את הטמעת התופעה הלשונית של פירוק צירופים לשוניים בדרך משעשעת.

ארי ודרצ'י, זומטי ולבתי

בקבוצה הבאה יובאו מקרים של הומור המבוסס על מורפולוגיה. בקבוצה זו נמצא  הומור הנובע מהמבנה הפנימי של מילים, שורשים, גזירות ונטיות. בשיר "הבלדה על ארי ודרצ'י" פירק סנדרסון את המילה האיטלקית "אריוודרצ'י", ויצר שמות עבור שני פועלי בניין: "ארי" ו"דרצ'י". בסופה של הבלדה נאמר: "הבלטה על ארי ודרצ'י". כאן  חזרנו לפונולוגיה, שהרי בשיר יש שילובים של מספר תחומי לשון ליצירת הומור.

יש הטוענים כי "הבלדה על זומטי ולבטי" (מילים: אריק איינשטיין, לחן: מיקי גבריאלוב) היא התשובה ההולמת של איינשטיין ל"ארי ודרצ'י". בשיר זה נגזר על ממציא הטרצה להיקרא "טרצוס", ועל ממציא הסקסטה - "סקסטוש". את ה"דוּד בוֹיְלֶר" המציא "דוּדי", הלא הוא "דודינק'ה" הטכנאי.

"מי המציא את הטרצה?/ טרצוס/ מי המציא את הסקסטה?/ סקסטוש/ מי המציא את הדוּד בוֹיְלֶר?/ דודי/ דודינק'ה זה טכנאי שמקליט אותנו באולפן, דודי?"

בית זה ינוצל להוראת אחת מדרכי התצורה של השם: בסיס + מוספית (סקסטוש, דודינקה וכדומה).

הומור מורפולוגי מיוחד מושתת על מורפולוגיה מדומה. אפשר להביא כאן  דוגמא מתוך השיר "פה קבור הכלב":

"אם אשתו לפעמים תופרת, אל תאמר שהוא תפרן/ אבל אם בתו לעתים עוברת, אל תקרא לו עבריין".

בעקבות דוגמאות אלה התלמידים לומדים כיצד מאותו שורש נגזרות מילים בעלות משמעויות שונות. 'תפרן' אגב היא במקורה מילה ערבית שפירושה אדם עני.

הומור מורפולוגי מציג את  גבולות המורפמה. שמענו מה קרה לקרנף ביום חמסין (הוא הפך ל"חמנף"). ומה קורה למשל לנחליאלי ביום שרב, כאשר הוא בא רק להודיע שעוד מעט כבר סתיו? הנחליאלי  נח  לו על אדן החלון של מתי כספי או אהוד מנור:

"נחליאלי, נחליאלי, נח לי נח לי אלי/ מונח לו אלי, מונח לי אלי/ אלי מול חלוני".

שיר כזה משרת היטב את הוראת הנושא של חלוקה להברות.

בנושא חלוקה להברות עוזר לנו הברווז שרגא (גם הוא מעולם החי), אשר שר רק ב"גע- גע" בשיר "ברווזים ברווזים" מאת  נחום לביא ועובד:

"קוראים לי שרגא,/ אני שר רק בגע גע/ אני ברווז קטן/ לו הייתי קפיטן".

כאן ניתן להמחיש לתלמידים את תופעת האונומטופיאה, חיקוי קולו של הברווז.

עוד נוסיף בעניין זה את "אחא רון" (האח 'רון' הוא אחד מצמד תאומים, עליו מספרת נעמי שמר בשירה  "אני ואחא רון"), שצוחק תמיד אחרון.

שמש כמו ביצה קשה

הקבוצה הבאה מציגה מקרים של הומור המבוסס על סמנטיקה. בשירים שונים מוצג  הומור הנובע משילוב  לא הגיוני  של יסודות סמנטיים. הבתים הראשון והשני מתוך השיר "כשאת בוכה את לא יפה" הוא דוגמה לשילוב חסר משמעות של יסודות סמנטיים. אם נכון הסיפור (המתועד על ידי ווילקינס באתר המוזיקה "מימה"), לפיו "השיר נכתב על ידי יהונתן גפן תוך ששמוליק קראוס (שהלחין את השיר) אוחז אותו בגרונו ודוחק בו לכתוב את השיר מהר ככל האפשר", הרי שתוצאת הכתיבה מובנת מאליה:

"בוקר - לחי יבשה/ שמש - כמו ביצה קשה/ רוח - למה את צריכה/ למה - למה את בוכה?"

לא קשה לתלמידים לזהות את ה"אי-היגיון" של רצף המילים והצירופים. חירות לשונית זו היא בגדר "היתר השירה", חיטרות המשורר המפורסמת. זו דוגמה איך לא לכתוב פסקה ראויה לשמה. במשימות ההבעה מוטלת על התלמידים דווקא חובת  ההקפדה על ניסוח תקין, על קשרים לוגיים בין משפטים ובין חלקי משפטים, על קוהרנטיות וכד'.

הומור סמנטי נובע גם מרב-משמעות לקסיקלית. על מיודעינו ארי ודרצ'י מסופר בשיר כי הם "פתחו במחולות ועד היום הם לא סוגרים". המילה "פתחו" הינה דו משמעית. משמעות אחת: 'שינוי ממצב סגור למצב פתוח' (למשל, הזיזו דלת מעל הפתח), והמשמעות השנייה: 'התחילו'. זו כמובן המשמעות בביטוי "פתחו במחולות". אלא שסנדרסון מפתיע בשימוש במשמעות האחרת ("ועד היום הם לא סוגרים").

במקרה זה מתבקשים התלמידים לנתח את הגורם ליצירת ההומור בשורה זו. הם מזהים בהצלחה רבה את דו-המשמעות של המילה "פתחו" ומצביעים עליה כגורם לצחוק.

כאשר מר סלוצקי, חבר הקיבוץ הוותיק, מתאר את ימיה הראשונים של המדינה הוא אומר: "לא היה אוכל היה רק חול, הכול היה חול. היו ימים שלמים של חול. גם בחגים היו לנו ימי חול".

השימוש הדו-משמעי במילה 'חול' גורם לחיוך על פניהם של התלמידים. באמצעות דוגמאות אלה ודומות להן, ניתן לחדד אצל התלמידים רגישות לשונית למילים רב-משמעיות.

דוד מלך התעצבן

בקבוצה הבאה נמצא  הומור המבוסס על תחביר, למשל, הומור הנובע מפירוק צירופים. שבירת צירופים (שבירת קולוקציות) היא אמצעי רטורי, שהתלמידים נדרשים לזהות בטקסט, בעיקר בבחינות הבגרות בלשון במתכונתן החדשה. להלן מספר דוגמאות:

זומטי ולבטי (לעיל) היו חברים טובים שהלכו תמיד "באש ובמים":

"היינו חברים טובים, היינו/ באש ובמים הולכים היינו/ הוא באש, אני במים/ כל הזמן אנחנו שניים, היי!".

 אולם לא הרי 'זומטי ולבטי' כהרי שאול ויהונתן אשר "בחייהם ובמותם לא נפרדו":

"תם הסיפור על זומטי ולבטי/ שבחייהם לא נפרדו, ובמותם כן".

דוגמאות נוספות משל "כוורת":

"נוסעים תמיד ברגל" (במקום "הולכים ברגל" בשיר "מדינה קטנה" של כוורת);

"דויד מלך התעצבן" (במקום "דוד מלך ישראל" בשיר "גליית", הגדוש בהומור לשוני);

ובאותו שיר נאמר: "בלי לחשוב יותר מיום" ( במקום "יותר מדי");

ועדיין לא הזכרנו את המגפיים של ברוך, שקנה אותם מרגל שנייה (במקום "מיד שנייה").

כתוצאה מפירוק צרפים נוצרו בדרך הומוריסטית שמות פרטיים, כגון: "נוטר וטינה" (עבור הביטוי "נוטר טינה"), אשר עליהם שרה להקת "אתניקס":

"כשנוטר פגש את טינה/ נטרו טינה אחד לשני".  

כתוצאה מפירוק הצירוף: "סלואו מושן" (slow motion) נולד "משה", שהוא דמות של אדם, המתנהל בקצב אטי, בשיר "סלואו משה" של קובי אוז:

"אצלי טיפה לאט/ אני קצת מאחר/ עם הזמנים להתמודד בוחר או לא בוחר/...סלואו משה/ בקצב משלי/  אני סלואו משה/ אבל זה לא אני".

 ניסים אלוני כתב ל"גשש החיוור" את "שירת הבירבור" לאיש הקבור, פירוק של הביטוי: "שירת הברבור".    

דוגמאות כגון אלה תורמות להפנמת הנושא של שבירת קולוקציות תוך כדי עניין והנאה. ככלל יש לציין, כי התלמידים נדרשים לזהות הומור לשוני בטקסט, ולהציגו כאחד האמצעים הרטוריים, שהכותבים עושים בהם שימוש.

כידוע שימוש בניבים ובפתגמים מעלה את רמת הכתיבה וההבעה. הומור לשוני הנובע מפירוקם  של ניבים ופתגמים תורם להפנמתם אצל התלמידים. כך למשל בשיר "הזקנקן" של דן אלמגור מסופר על חייל המשרת בפלוגת צנחנים. לכל ידידיו יש עטרת זקנים, אך זקנו יחף כקרחת:

"בשדה יגיח קוץ וברקן/ סנטרי אינו מצמיח הזקנקן./ כבר ניסיתי הכול, גם גיזום וחנקן,/ אך זקני, תפארתי מתבושש כה/ מה יועיל, אם אומרים: "אל תביט בזקנקן,/ אלא רק אלא רק במה שיש בו" (מקור הפתגם במשנה: רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ).

בשיר "ונצואלה" כתב דן אלמגור: אם אין אני לי, צ'ילי מי לי (המקור: "אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי? במסכת אבות).

אחד מבתי הבלדה על פועלי הבניין ארי ודרצ'י מספר כי הם "מעסיקים את עצמם בתמרוני רגליים מהפכניים, שיכולים להוציא מטבח מכליו" (עבור הניב: "יצָא מִן הַכֵּלִים").

בשיר "הבלדה על זומטי ולבטי" מסופר: "ולעת ערב הלך לבטי וישב בשפל/ לראות אולי יחזור זומטי/ אך לא דגים ולא י-א-ם..." (עבור הניב: "לא דובים ולא יער").

שיר נפלא להוראת פתגמים הוא "יו יה" שכבר הוזכר, של להקת כוורת.

בבית הראשון "משנה מקום משנה מזל":

"קיבלתי עונש קצת מוגזם/ שפטו אותי למוות./ ישבתי על כיסא חשמל/ נפרדתי מהפרייבט./ לו יכולתי לפחות/ להחליף ת'כיסאות/ כי אומרים בדרך כלל/ משנה מקום משנה מזל".

בבית השלישי  "לך אל הנמלה עצל, ראה דרכיה וחכם":

"היה לי דוד כזה בטלן/ שהתעצל לנוח./ היה הולך לנמלה/ חוזר בלי מצב רוח./ לו היה פחות טיפש/ אז ודאי ידע שיש/ גם תוספת לפתגם:/ ראה דרכיה וחכם".

בן בוזי יושב בג'קוזי

בקבוצה הבאה מוצג הומור המבוסס על פרגמאטיקה. בשיר "הבלדה על ארי ודרצ'י" מסופר: "והלילה כבר ירד על היקום ועל בת-ים". זהו הומור לשוני שניתן להבין אותו במישור הפרגמאטי, שהרי משמעות המילים נבחנת מתוך ידע חוץ-לשוני שהוא נחלת הכלל או ידוע לציבור מסוים. יש כאן אי הלימה לשונית המוסברת בהיבט הפרגמאטי, והנובעת מההיכרות שלנו את העולם. כך גם בשיר "הורה אהבה" (מילים: חיים חפר, לחן: סשה ארגוב):

"יוסי אוהב את רינה/ צביקה אוהב את פנינה/ עוזי אוהב את דינה/ שוש את יורם הקטן/ ודוד את יונתן".

וב"שירת הבירבור":

"אהההה, אכלת עם שולה. עם עדה./ עם חדווה. עם ניצה. עם עזרא. עם ג'ורג' וושינגטון!"

גם נעמי שמר, הידועה בלהטוטיה הלשוניים, כתבה בשיר "אקטואליה" על "יחזקאל בן בוזי/ יושב לו בג'קוזי/ ויורה בעוזי/ לכל הכיוונים".

ההומור בשורה זו מתבסס על ידע פרגמאטי. בראיון לעיתון סיפרה נעמי שמר, כי הזמר דודו אלהרר קרא את כל ספר יחזקאל על מנת להבין מדוע בחרה המשוררת בשמו של הנביא המקראי, ועל מנת למצוא את הקשר בינו לבין הג'קוזי. משלא מצא תשובה פנה אליה, והיא השיבה לו: "תנסה אתה למצוא חרוז טוב יותר לג'קוזי".

מיכל שקט היא מורה ללשון ולמוזיקה, בוגרת האקדמיה למוזיקה של אוניברסיטת תל אביב ובעלת תואר אומן בפסנתר, וכן דוקטורנטית בחוג ללשון עברית באוניברסיטת חיפה 


1
תגיות :
תמונה ראשית