שנת 1969 היתה שנה טובה במיוחד

יצחק רועה | 25 ביולי 2017
המאמר הופיע לראשונה בגיליון "פנים" מס' 5, אביב 1998

יצחק רועה, האיש שבישר את המהפכה הרדיו ששינתה פני הרדיו, מביא פרספקטיבות בגוף ראשון על הימים בהם השתחרר הרדיו מן "הסמכות האובייקטיבית" ומרצינות היתר, ומעלה מחשבות על המדינה ומנהיגיה, ועל הדקונסטרוקציה, דרידה ואפלטון

רציתי לספר יותר מסיפור מעשה אחד, אינני בטוח כמה בדיוק, על תמורות בדרכי הדיבור הרדיופוני, ולקחתי לי חירות לחבר סיפורים אחדים לכלל סיפור אחד, ולחבר ז'אנרים אחדים יחדיו. אני מקווה לספק שתי תשוקות לפחות: הראשונה היא התשוקה לספר מחדש ואחרת (איזה דחף הוא באדם, והוא עולה בכוחו, כמדומה, על כוחם של כל יתר הדחפים, לשוב ולתאר את חייו, לשוב ולתת להם פשר מחודש ומתוקן?); והתשוקה השנייה היא זו המבקשת לתרגל המצאת ז'אנרים חדשים. אם יש בי יומרה יוקדת ואינה כבה, הנה היא זאת: ניסוי ז'אנרים חדשים, שפירושו נגיעה בבריאת עולמות חדשים. עשיתי מעשה או שניים בכיוון הזה ברדיו ובטלוויזיה שלנו, לפני כך וכך שנים. אחר-כך פניתי לכיוון אחר, ובאקדמיה הפוסעת לאט לא מצאתי אהדה בולטת לתשוקה מעין זו.

מענייני דיומא לענייני היום

סיפורי מתחיל ב-1967, זמן-מה לאחר מלחמת ששת הימים, שאז נהייתי שדר בחטיבת "החדשות וענייני היום" בקול ישראל. גם באותם ימים וגם לאחר שיחלפו עוד ימים לא מעטים, תתלבט לשונם של חברים ותיקים ממני בעבודת הרדיו בין הנוסח החדש, "ענייני היום", לבין הנוסח שקדם לו: "ענייני דיומא". לומר לך, שגם בפסיעת קול ישראל תמצא כבדות מוּלדת של משרדים מתנהלים לאיטם, ולא דילוגי איילת חטובה בשחר-של-טללים. מה גם שקול ישראל של 1967 היה כמעט הערוץ היחיד שנמתח בשמי ישראל להרעיד את גלי האתר, שלא כמו היום, בעידן המרושת בצפיפות רב-ערוצית.  אל כבדות הארגונים הבירוקרטיים הייתה אז נטייה לצרף את כובד-האחריות החד-ערוצית, וגם מין תחושת כבוד, כנראה, המפעימה מי שמדבר וקולו נשמע לבדו בכל אתר ואתר .

(אותה התפתחות, ואותו שילוב של כובד אחריות ושל כבוד, אחזו בלשונם של מגישי חדשות ויומנים בימי "איחוד הרשתות" של מלחמת המפרץ. דוברי עברית של יומיום כמעט נגררו לומר דברי שירה, ומכל מקום נעשו פטרונים ואחראים לנפש האומה ואומרים לנו מה טוב ומה לא לעשות).

על הכבוד, הכבדות והריאליזם הרדיופוני האובייקטיביסטי ארצה להעיר יותר מהערה אחת מפרספקטיבה של עכשיו, וזה עיקרה: הדיבור הרדיופוני באותם ימים היה סמכותני, מונולוגי, חד-קולי, תקין-לפי-האקדמיה-ללשון, ויודע את האמת (שבלשון ובעולם!). כל אותן רעות-חולות! ---

ימי הדקונסטרוקציה

אבל מתבקשת עוד השתהות בנקודת ההתחלה, לפני המבט של עכשיו. באותה שנה עצמה, שבה אני מתחיל, 1967, התעשר אוצר המלים האקדמי במונח חדש, קריאת תגר, ואולי צריך לומר זאת כך: כלי חדש נוסף בארגז הכלים האקדמי ושמו דקונסטרוקציה. זה קרה בנקודת זמן ומרחב מסומנת ומתועדת היטב. בסמינר בינלאומי של אוהבי ספרות וחכמות אחרות שנתכנס בקיץ 1967 באוניברסיטת ג'ונס הופקינס, הציע המרצה-האורח מצרפת, ז'אק דרידה, לפרק טקסטים מתבניותיהם שהורגלנו שהן כופות עלינו משמעויות, מסרים ואמיתות ולקרוא אותם מחדש. להיות חדשן-תבניות וקונבנציות הוא הציע (כמו ברנר).

 וזהו גם קצו של הקרב של הסטרוקטורליזם: לא עוד טקסטים שבויים בתבניותיהם, הכופים עלינו עולמות של סמלים, לא עוד ניתוח "הטקסט-עצמו" וחישוף משמעותו הנכונה האחת, לא עוד טקסט ש"עולה מתוכו" מסר כמו מעצמו; מעתה יוצא הטקסט מתוך עצמו וכמו מציע את גופו כאופציה למשא-ומתן פרשני. ערכו, מעמדו, אמיתו ושימושיו-שייעשו-בו ייקבעו מעתה בדיאלוג שבין טקסטים לבין קהילות קוראים ומפרשים. גם גבולותיו של הטקסט אינם נתפסים עוד כפי שנתפסו בעבר: אינם בטוחים, אינם יציבים, ואינם מסומנים עוד ברור והיטב. מה שבטקסט גם מחוץ לו, ומה שמחוץ לו גם בתוכו. שיח-הציבור ושיח-העיתון, אם תרצו, חודרים בנקל זה לתחומו של זה, ואין קו שתוכל לסמן, כקו ביצורים שיבלום את הזרימה הרב-תרבותית של לשונות, סמלים, ערכים.

פסה והולכת האמונה התמה באוטונומיה של יחידת שיר או סיפור או הגות, שמחביאים בחובם את "הקריאה הנכונה". מוסט הדגש גם מעל מצבו המופרש ונבדל של הטהור בטקסטים - השיר - והוא עובר, הדגש, אל התבוננות בכל טקסט כביטוי לזמנו ולמקומו, כמשתתף ברב-שיח התרבותי, החברתי, האידיאולוגי. וכדרך כל משתתף ברב-שיח הוא נוטל ונותן, נשכר גם תורם.

משנפתח, אם כן, עידן הדקונסטרוקציה (שם פרטי) וה"פוסט" (שם משפחה) - כל מיני "פוסטים": ציונות, מודרניזם - נפתח עמם הטקסט הנתון למיקוח-תמיד, למאבקים ותחרויות על שימושיו האפשריים, המועדפים, הרצויים והדחויים. וגם זאת: "הכוח" ששכן פעם, כך נטינו לחשוב, בטקסט עצמו, באיזו "פנימיות" שלו, הכוח הזה נדמה שעבר אל המרחב הציבורי. אפשר אולי להגיד שגוברת הנטייה להעביר "כוח" מן הטקסט אל הקורא. הקורא הוא המממש את הטקסט בפגישה דיאלוגית אתו. הקורא בא לפגישה עם מטענו, עם ציפיותיו ויכולותיו, וממצה כיכולתו את הפוטנציאל שהטקסט מציע לו. אין דבר כזה, רגע ראשון. גם קשה מאוד לדבר על נקודת התחלה. אנחנו, הרי, תמיד כבר בפנים, בתוך מערכות תרבות ושיח.

השנה הטובה מכולם

בשנת 1967 היו המרחקים בין מזרח ארצות הברית לחוף המזרחי של הים התיכון גדולים משהם היום. רק בסוף שנות השבעים, תחילת שנות השמונים, הגיע שמעם של הפוסט-סטרוקטורליסטים (כאנשי ייל, כליוטאר, פוקו ודרידה) לכאן. הסקופ העיתונאי שאני מבקש לחשוף כאן הוא זה: כבר בצאת השנה שבה חגגנו (והאלבומים, והאופוריה, וכל זה) את נצחונות "ששת הימים" היו כמה וכמה אנשים בחדרי החדשות ובחצרות קול ישראל, ברחוב הלני המלכה בירושלים, נגועים במעשים של דקונסטרוקציה. אז נולד, אני מזכיר לכם, מגאזין הרדיו "היום הזה" (ירון לונדון, יגאל לוסין, חגי פינסקר), שהצטרף אל "יומן השבוע". ולימים יצטרפו אל תבניות הדיווח המתחדשות שמות מוכרים נוספים: "בחצי היום", "הבוקר הזה", ויומני בוקר, אחרי צהריים ולילה בגלי צה"ל.

בשנים 68'  ו-69' חלו כל כך הרבה שינויים בדרכי הדיבור הרדיופוני ובתמונת העולם שצייר הרדיו, עד שאני זוכר כוודאות מוצקה את התחושה העמוקה, שנחקקה בלבי, לאמור: שנת 1969 היתה שנה טובה במיוחד לרדיו. ולו נטלתי לרגע את עטו של עגנון מידו, הייתי חוזר על מה שכתב בעניין אחר: "ראוי מעשה זה שתיחקק על עורות תחשים".

עיקרו של מעשה זה בעיני היום הוא בכך שממרחק הימים אני רואה קשרים מופלאים הנקשרים במחוזות ההמצאה והרוח. הרי לא אותם אנשים שבחברתם ביליתי את ימי הרדיו שלי ולא אני, לא שמענו ולא ידענו דבר וחציו על ז'אק דרידה זה,  או על ילדי רוחו בני אותם ימים. אך כפי שקורה לא פעם באותם מחוזות, מנצים להם ניצנים דומים בזמנים קרובים אך במקומות שונים ורחוקים זה מזה - בלי שנועדו ובלא שנועדו יחדיו. לא היינו בסמינרים של פול דה-מאן בייל, ולא ידענו על הדברים שנשמעו בגו'נס הופקינס בגנות טיח הפוזיטיביזם ובזכות מבוכת הדקונסטרוקציה. ואף-על-פי-כן ולמרות הכל ניהלנו מאבקים נרגשים נגד "סגירת הטקסט" החדשותי ובעד פתיחתו! אחד מחברינו, יגאל לוסין, יזם והוציא לאור עלון פנימי תוסס וחתרני - "גל נעול" היה שמו. אני הייתי אז רק עד אילם ופסיבי, היו אלה צעדיי המהוססים הראשונים שעשיתי ברדיו, אבל אני יודע להעיד היום שבאינטואיציה ספונטנית הזדהיתי עם המאבק לשבירת מנעולי הגל.

ואכן, שמות התואר הראויים למאבקים של הימים ההם ילכו וייוולדו מאוחר יותר: דיאלוגיזציה! דמוקרטיזציה! פלורליזם! יצירת אנטי-ז'אנר! כתיבת אנטי-מיתוס! ריבוי קולות! מבטאים וגרסאות!  הקץ למונוליטיות! כהנה וכהנה!

בשלוות הסתכלות של היום אני נוטה לוותר על סימני הקריאה, ולדבר על פירוקים וחשיפת סתירות פנימיות בז'אנר העיתונאי השליט זמן רב, שאימץ לעצמו את השם "אובייקטיבי" והציג עצמו כמין ריאליזם משקף אמת ונאמן לאיזו מציאות-כמות-שהיא, הכופה את עצמה על הדיבור והמכתיבה דווקא ז'אנר זה ולא ז'אנר אחר. כאילו בשם העובדות המדברות בעד עצמן, כאילו בשם האמת שאי-אפשר להתווכח אתה. כזה כאילו. ובעצם, הלא תסכימו אתי היום, היה זה שיח רדיופוני שמציית לסמכות ההגמונית, לאידיאולוגיה המרכזית, למרכז המפה הפוליטית-אידיאולוגית-דמוגרפית, וכן הלאה. כמו אובייקטיביות וכמו ריאלייה. העמדת פנים של מראה משקפת מה שלפניה.

בסוף שנות הששים היה בכל זה משהו מפתיע לכאורה: היה זה, לא נעים להודות, המשך נמוך-רוח של שגרת הימים, שבהם היה קול ישראל מחלקה במשרד ראש הממשלה. זה היה צריך להיות מפתיע, כי כבר ב-1965 נחקק חוק רשות השידור (תשנ"ה), ששחרר את קול ישראל ממעמדו המעליב (מעליב עיתונאים ועיתונאים, מכל מקום): "שירות השידור" במשרד ממשלתי. והנה, עוד בימים שאחרי ששת הימים (תשכ"ז!) חזקה היתה אחיזת ה"סטיכיה" (מלה שאהבנו), שגרת התפעול ושגרת תפוקת השידור ושפתו. עדיין שמעת בשידור מנטליות של רדיו אוהב קול אדוניו, רוצע אוזנו מרצון.

בין רומנאס ואירוניה

אבל רוח הימים, הצייטגייסט, נשבה בתוך כל זה, והנידה ניד. ואני רוצה לומר דברים של עכשיו, שלא העלינו על דעתנו אז, לא יכולנו לראות ולדעת. מה לא נאמר בינתיים, מאז ועד היום, על קו פרשת-המים שסימנה מלחמת ששת הימים? גם את השינויים ההולכים ונוצרים ברדיו של 68'  ו-69' אני מבקש לקשור לאותו קו, שעדויות אותנטיות מימי "הגל הנעול", ימי המונולוגיות ההגמוניסטית של שנות הששים, אינן יכולות לקשור. ומכאן הקושי; אך גם הפוריות שבמפגש של דיבור בגוף ראשון ושל ריבוי פרספקטיבות וחילופיהן: רק היום אני יכול לומר מה שאז לא יכולתי לראות. וגם מה שאמרתי על שנת 1969, שנחקקה בלבי כשנה טובה לרדיו, לא אמרתי אז, אלא אמרתי עכשיו על תחושתי של אז.

לא יכולתי לראות שהימים שלאחר מלחמת ששת הימים (לא מיד, לאחר השתהויות, נסיגות ועיכובים) הלכו והבשילו לקראת נכונות אחרת: נכונות לקלוט שינויים, לשמוע קולות מגוונים, לספוג אירוניה, להקשיב לניואנסים; להרשות חריגים ולסבול  סטיות.

יש אומרים שרוח הזמן, שנולדה על ברכי הניצחונות וההתרחבות הטריטוריאלית, הולידה ביטחון עצמי ודחתה את חרדותינו הקיומיות לימים שעוד יבואו. רוח זו נשאה עמה לא רק את חירות-המשורר, לא רק סגנון משוחרר ויצירתי, לא רק שפה עשירה יותר ותקנית פחות, אלא גם רשות להטיל ספק. לימים רשמתי בפנקסי האקדמי (ולא זה הפרופסיונלי-עיתונאי של פעם) את השורה הבאה, שעיצבתי ככותרת בראש עמוד ריק (גם היום):

מפסקנות היודעים-אל-נכון

לספקנות הממעיטים-בערך-עצמם והמתירים טעות

וכותרת משנה הוספתי:

מרומאנס עברנו לאירוניה

בעיוני האקדמיים הספרותיים-הרטוריים נאחזתי במונחים אריסטוטליים, ובמיוחד באבחנה שהבחין בין האיירון (המפחית בערך עצמו, המפקפק בכוח לשונו ובתוקף אמירתו) שהלך והתבלט בשידורי יומני החדשות (ואפילו חדר לחדשות בשוליהן); לבין האלאזון  (הבוטח בסמכותו, המאמין בתוקף לשונו וביציבות האמת שלו). התיידדתי עם האיירון, דחיתי יותר ויותר את האלאזון. ובימי ממשלת אשכול, ששילב אידיש רכה בעברית הקשה, נעשה הדבר קל יותר ויותר. לימים שאלתי את עצמי מניין שואב את כוחו ז'אנר החדשות בקול ישראל, ומצאתי נוחם חלקי בתשובה היחסית: ברדיו, שסגנון אישי ודיבורים בגוף ראשון הולכים ופושטים בו, צוברות החדשות הקשישות של פעם כוח ועוצמה סגנונית הנובעים מן הנדירות של החדשות, מהיותן חריג, כמעט אקזוטיות. הבליטות שבשוני, הייחוד הזה, הוא הסם המאריך את ימי החדשות. לא שאין בהן חדירות דיאלוגיות מעניינות ולפרקים משעשעות. אני נזכר במשפט ששר הביטחון עזר וייצמן אמר ביומן, בקולו ובסגנונו הקל לזיהוי: "אתה שואל אותי אם מתחשק לי לפגוש את ראש הממשלה? אז בוא ואגיד לך: לא מתחשק לי. אבל אם יזמין אותי - אבוא". במהדורת החדשות הסמוכה נשמרו כמה נורמות לשוניות מימי המונולוג הסמכותי, המסנן יפה את הלשון. ככה תרגמו את וייצמן ואמרו בחדשות: "שר הביטחון אמר הבוקר כי אין לו חשק לפגוש את ראש הממשלה, אך אם יוזמן יבוא לפגישה עמו". הפורמאט המונולוגי עוד מעמיד פנים שהוא כאן, נקוב מרכיבים דיאולוגיים...

מטוסינו חזרו בשלום

ועוד מלה על היענות הרדיו לאותה רוח של בשלות ציבורית חדשה. כדאי לציין שגם במודל הבריטי, שקול ישראל ינק ממנו, וחוק רשות השידור ביקש לחקותו, נבעו סדקים. בסוף שנות הששים לא יכולנו שלא לשמוע מה אומרים בלונדון ובבירות מערבית אחרות. גם שם נשמעו קריאות, קצתן באקדמיה, קצתן בקהילת העיתונות המשודרת, בדבר חוסר השחר שבסיסמת האובייקטיביות, ובמיוחד האובייקטיביות הכרוכה ב"כבוד ליש", וברטוריקה של מתן כבוד להיררכיות קיימות ולמבנה הכוח והשליטה. שמענו בשמחה, אני זוכר, לגלוגים מלונדון ומוושינגטון-ניו-יורק כלפי טון השידור המלכותי/הממלכתי שקראו לו במחוזות ההם: "האינטונציה-של-דובר-יותר-קדוש-ממך"  Holier than thou! היה זה הד מעודד גם לדקונסטרוקציה וגם לתחושת אותנטיות שלנו, בגנות הקריינות המהוקצעת מדי, המהודרת מדי, החגיגית והגבוהה. הרגשנו בצורך "לרדת מן הגבוהה-הגבוהה הזאתי". הרגשנו יותר ויותר בסתירה הפנימית המוחצת שסיסמת "רק העובדות" האובייקטיביסטית נשאה בקרבה. אי אפשר היה עוד לכסות על העמדת הפנים שבטענה: שום-דבר מלבד העובדות, שפירושה הזועק היה בעצם: הסתרת חלק מן העובדות, כמו גם הסתרת הפרשנות האהודה על הממסד על ידי עטיפתה בסגנון, שכאילו אין בו פרשנות ואין בו הטיה, ובאמת הוא מלא בחד-צדדיות של תיאור העולם, רווי בהעדפות ובצידוקים של הבניית "אנחנו", שההרגל וההגמוניה שבים ומאשרים: "אנחנו" כמו שאנחנו רוצים!  השאלה היא מי הם האנחנו ואיזה?

קחו, למשל, את הדוגמה הבאה האובייקטיביסטית-למהדרין: כמה פעמים שמענו אותה ושכמותה, עד שהיא כפזמון חוזר בחיינו: "מטוסי חיל האוויר תקפו הבוקר מטרות בשטח לבנון. הטייסים דיווחו על פגיעות מדויקות. דובר צה"ל מוסר כי כל מטוסינו שבו בשלום לבסיסם". אגב, היו ימים שהפגיעות היו "טובות", אך צרימה זו תוקנה ברבות הימים ל"מדויקות".

כה נעים וכה מרגיע. מה זה אם לא תרגיל בתרפיה חברתית? מה זה אם לא תרומה לסולידריות ולהבניית קולקטיב מלוכד? הייתכן דיבור משפחתי יותר? התיתכן סתירה פנימית חריפה יותר משימוש בגוף ראשון אינטימי, פלוס התייחסותך רק לצד שלנו (ולא, למשל, לצד המופצץ בדייקנות), מהצגת הדיבור האובייקטיבי?

אבל מיתוסים מתים, כידוע, באיטיות רבה, אם בכלל, ומיתוס החדשות האובייקטיביות בכלל זה. אבל כרסמנו בו לא מעט מאז סוף שנות הששים, בכל זאת.

גם היום ייאמר בעיתונינו הכתובים והאלקטרוניים: "שלושה פלשתינאים נהרגו במחסום ליד חברון בירי חיילינו", ולא ייאמר: "חיילינו הרגו שלושה פלשתינאים במחסום ליד חברון". אנחנו מבינים. אולי גם מסכימים. למדנו שיש לשון "אנחנו" ויש לשון "הם". אבל למדנו גם לוותר על ההסוואה ששמה אובייקטיביות ולמדנו ולחיות עם "האמת שלנו". ככה, שראוי שנגיד לבסוף מלה טובה על דיבור בגוף ראשון ועל סגנון אישי, העומדים בחזית המאבקים בעד דיאלוגיזציה של התקשורת והפוליטיקה, בעד לוקאליזציה והכרת עצמנו והאמיתות שלנו.

הערה מורחבת: בעד דיבור ישיר

לא שאין סיבות עמוקות נגד דיבור בגוף ראשון.

1. ככה אמר סוקרטס לפאידרוס, אם נרצה להאמין לאפלטון שכל ציטוט אמת: "לך, מן הסתם, חשוב לדעת מיהו הדובר, מאיזו ארץ בא, מה לשונו ומה סגנונו, ואינך מסתפק בעיקר; בשאלה האם דבריו אמת או שמא אינם אמת".

אפלטון, שהתרבות המערבית אחוזה באצבעות-חשיבתו אחיזה קשה, מתעניין כמובן במה שמעבר ללשון ולדיבור, ובמה שמחוץ לדובר המסוים ודרכי הבעתו. כל מעייניו באמת והיא, לפיו, איננה תלויה בלשון, בוודאי איננה תוצר לשוני ו/או תרבותי.

2. כאשר ביקש מי שביקש להחמיא לפרויד על כתיבתו היצירתית, היפה, ואמר לו שהוא יותר אמן משהוא איש מדע, נעלב פרויד עלבון צורב. "זו טעות גמורה!" פסק בלשון מדענים שיודעים מה אמת ומה טעות, והוסיף: "אין לי ספק בכך שבתוך שנים מעטות יישכח שמי ויאבד, ויפי כתיבתי יימחק, ואילו הממצאים המדעיים - הם יאריכו ימים". פרויד, שנטה להסכים עם ההנחה שדרכי כתיבתו וסגנונו של המדען אין להם ולא כלום עם ערך עבודתו המדעית, מסגיר כאן הנחה בת-כשנות-אלפיים ולפיה המדע הוא  פרויקט קולקטיבי שאין בו מקום לשמות פרטיים ולא לסגנונות אישיים.

3. אוגוסט קומט, מאבות מדעי החברה, הוא אבי האמירה: הנה מתחילה היסטוריה פוזיטיביסטית שאין בה מקום לשמות פרטיים. במה מדובר כאן? במדע הולך ומתקדם, הולך וחושף את העולם בכל יפעתו, על כל תבניותיו וסתריו. העולם הולך ומתגלה למדע, השפה המדעית הולכת ונעשית שקופה - מה יעלה ומה יוריד כאן שמו הפרטי של איזה מדען מקרי?

4. מישל פוקו קורץ מעבר לכתפיהם של הנ"ל  ומספר לנו "היסטוריה חדשה", שאיננה מצייתת בנקל לאידיאולוגיות של האמת שמחוץ לאחוזתנו, מחוץ ללשון ולתרבות. פוקו מכיר זמנים ומקומות שבהם דווקא טקסטים שאנחנו קוראים להם כיום "ספרותיים" או "אמנותיים" הופצו, הוערכו, התקבלו וזכו להוקרה בלי שיידעו מי מחברם ובלי ששאלו לשם מחבריהם. האנונימיות לא פגעה בסמכותם ובכוחם של הטקסטים.

לעומת זאת, טקסטים אחרים, שאנחנו קוראים להם היום "מדעיים" (כגון אלה שעסקו ברפואה, בטבע, בגיאוגרפיה) נתקבלו בימי הביינים כנושאי מסר של אמת רק כאש שם המחבר צוין בראשם (בניגוד לדברי סוקרטס באוזני פאידרוס, כשאפלטון שומע ורושם). ולא צריך כמדומה לומר שפוקו, לו נשאל, היה תומך בהנהגת דיבור בגוף ראשון לא רק בשידורי החדשות בקול ישראל, אלא גם במדע, גם בספרות.

5. ולבסוף, הקורא מוזמן לדפדף בכתב-העת המצוין "אלפיים". ואם נבחר, על דרך המקרה וכאילוסטרציה את גיליון מספר 8  (1993), נוכל להפנות אותו בעיקר אל שני כותבים: בנימין הרשב ועמייה ליבליך. בכתיבתם, שניהם חוטאים בשימוש בגוף ראשון, ואצל ליבליך זה גם נושא מרכזי בדיונה, במחקריה ובדרך כתיבתה. היא מתקנת את עוולות חינוכה המדעי: "במשך שנים רבות חונכנו, בני דורי במדעי החברה, להיזהר מאוד ולהוציא עצמנו מתוך התופעות שחקרנו. מקומו של החוקר (תמיד בגוף שלישי, ועל פי רוב בזכר!) מחוץ לנושא מחקרו הבטיח אובייקטיביות, תנאי בסיסי למחקר טוב... לעתים נדמה כי אל מדעי החברה מגיעות החדשות לאט, בזחילה... הפסיכולוגיה האקדמית, כך נראה לי, היא הצב המזדנב אחרי המחנה". ליבליך נמצאת בתוך מחקריה, נוכחת ומשוחחת.

6. מי שיזם והוציא לאור את השבועון "טיים" ידע זאת בתחילת שנות העשרים, כשחיבר פרשנות לעובדות.  הניו-ג'ורנליזם של שנות הששים באמת הבין זאת היטב וצעד עוד צעד לקראת הדיבור המפורש בגוף ראשון. הקרבה בין עיתונאות לספרות היתה אבן יסוד במשנתו, והלגיטימציה של כתיבה ושידור בגוף ראשון היתה מקובלת כדבר הלמד מעניינו. דחיית האובייקטיביות פינתה גם בעיתונאות מרחב לכתיבה שהאמת שלה היא האמת שאריסטו שם בפי המשוררים, במאמציו להציל את השירה ואת האמנות מן הצנזורה שגזר עליהן אפלטון במדינת הפילוסופים יודעי האמת שלו, מגרשי המשוררים. אבל לאופרה הזאת לא ניכנס היום.

ד"ר יצחק רועה היה מגיש בקול ישראל, ומורה לתקשורת באוניברסיטה העברית. רועה הלך לעולמו ביולי 2017


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא