מאה שנים לריב הלשונות

יוחנן בן יעקב | 10 ביולי 2018
הרשימה נכתבה כחומר הכנה להדרכת סיור באוקראינה ובצ'רנוביץ, במלאת 100 שנים לוועידה, לצורך מדריכים שהדריכו את תלמידי בתי הספר היהודיים, ברחבי ברה"מ לשעבר, במסגרת תוכנית חפציב"ה (חינוך פורמלי ציוני-יהודי בברה"מ), שאותה ניהל בן יעקב מטעם משרד החינוך.

לפני מאה שנה התכנסה בצ'רנוביץ' ועידה עולמית ליידיש, שקראה לשמור על מעמדה ותרבותה של היידיש בעיצומו של הפפרויקט הציוני. התערבבו בה הרצון לשמור על השפה היהודית לצד התנגדות לעצם הרעיון הציוני

 

לפני מאה שנים התכנסה הוועידה העולמית הראשונה ליידיש, בצ'רנוביץ (כיום באוקראינה). בימים ג'-ז' באלול תרס"ח (30 באוגוסט - 3 בספטמבר 1908). היוזמים היו נתן בירנבוים, חיים ז'יטלובסקי ודוד פינסקי (הערה 1). זקן המשתתפים היה הסופר יצחק לייבוש (י"ל) פרץ. פרץ ובירנבוים שאפו לדיונים מעשיים ולא להכרזות ולהצהרות. הוועידה מרדה ביוזמים, קיבלה הצהרה כוללנית והייתה במה יהודית רחבה לדיון בשאלות התרבות היהודית המודרנית. הוויכוח הסוער בוועידה וסביבה חרג מעבר לתחום הלשון אל עיקרי ההוויה הלאומית-ציונית. ה"יידישיזם", שלחם בעברית, בתנועה הציונית ובמגמת פניה - ארץ ישראל - ניצל את הוועידה למטרותיו עד תום. היו בוועידה מי שביקשו לנתק בין ה"לאומית" ל"ציונית" ולבסס לאומיות אחרת. עשרים שנה אחרי הוועידה, 1928, סיכם אותה מחנך: גם הציונים אינם מאמינים עוד שארץ ישראל עתידה לשמש מקלט לאחינו הנרדפים, ועל כן לשווא כל המרץ המתבזבז ויש על כן להקדיש מאמצים לגולה ולהמשך קיומה וביצורה של הגולה (הערה 2).

ההזדווגות הרגשית של הנשמה עם הלשון

שנים רבות שימשו העברית והיידיש זו לצד זו. רוב הסופרים היהודיים באותה תקופה יצרו בשתי הלשונות. לצד המאבק הפנימי בין העברית ליידיש התחולל מאבק חיצוני נגד הרוסית, בה כתבו סופרים והוגים יהודים. בגליציה נשא המאבק אופי שונה מזה שברוסיה. בקיסרות האוסטרית הלשון הייתה סממן במאבק על זכויות לאומיות. בצ'רנוביץ, עיר יהודית תוססת, לא התגוררו באותה עת סופרי יידיש, וספרות יידיש לא פרחה בה, לפיכך תמהו רבים מדוע נבחרה דווקא עיר זו לכנס בה את הוועידה.

1888 הייתה שנה מכרעת בתרבות היידיש. מנדלי מוכר ספרים החל לסכם את עבודתו הספרותית ביידיש. י"ל פרץ הופיע לראשונה בכתיבה ביידיש. שלום עליכם התחיל לפרסם מאספים ספרותיים ביידיש. ב-1897  התכנס הקונגרס הציוני הראשון בבאזל; הוקמה תנועת הבונד בווילנה; התפרסם חיבור יסוד של האוטונומיזם שכתב ההיסטוריון שמעון דובנוב. אלה נתנו ביטוי עז לשלושה זרמים במחשבה היהודית, ששללו את הדרך המסורתית כפתרון למצוקות החברה היהודית.

ב-1908 החלה תסיסה תרבותית בקרב יהודי רוסיה. בוורשה נוסד גדול העיתונים היהודיים, היינט. אגב, (הפובליציסט הראשי של היינט, הלל צייטלין, שלל את ועידת הלשונות בחריפות); הופיע כתב עת ראשון להומור יהודי, "דער קיביצער"; נפטר אברהם גולדפאדן, אבי התיאטרון היהודי, שייסד ב-1876 תיאטרון ביידיש, וב-1908 פרסם בצ'רנוביץ כתב עת יידי, "דאס בוקאווינער איזראעליטישע פאלקסבלאט"; בוורשה הופיע, בעקבות הוועידה וכתוצאה ממנה, כתב עת לתיאטרון, לספרות ולאומנות, "טעאטער-וועלט". יצחק כצנלסון פתח בלודז' פעילות תיאטרון במסגרת הזמיר; פעילות י"ל פרץ בענייני תיאטרון ודרמה גברה; אחרי ועידת הלשונות התקיים מסע סופרי יידיש בערי גליציה ובוקובינה; נוסדה אגודה היסטורית אתנוגראפית יהודית; נוסדה אגודה ספרותית יהודית; החלה להופיע האנציקלופדיה היהודית ברוסית.

"ריב הלשונות" - ששורשיו נעוצים בשלהי המאה ה-19 - התעורר עקב המאמץ לשנות את המסורת הדו-לשונית. באותה עת צמח ה"יידישיזם" - מונח שחידש, כנראה, הירש דוד נומברג וייחס לו משמעות מהפכנית. היידישיזם גאל את היידיש ממעמדה הנחות, מהכינוי ז'רגון, והעלה אותה לדרגת שפה בה נוצרת תרבות יהודית מודרנית. מתתיהו מייזס (יליד 1885) ראה בתואר ז'רגון כינוי משפיל. הוא תבע: "אל תבערו את הלשון היהודית [היידיש] כי לא ניתן לנו למלאות את מקומה בלשוננו העתיקה" (הערה 3). בוועידה טען מייזס: "עברית היא רק שפת הספר ואינה מוכשרת להיות בת-קול של הרחוב והחיים. לכן ריקה היא היגיעה ליצור בה ספרות יפה. חסר לה המצע הנפשי, ההזדווגות הרגשית של הנשמה עם הלשון" (הערה 4). מנדלי מוכר ספרים כתב ב-1903 לשאול גינצבורג: "ז'רגון - זו מילה מבישה, מעין כינוי גנאי כמו הכינוי ז'יד. כאשר יהודי, כלומר יהודון, קורא לעצמו 'אני ז'ידקו'. כלום אין זו מילה מכוערת? ... הרי זו בושה ממש". לאחר הוועידה שב לשימוש המונח יידיש או יהודית, לעומת ז'רגון, שהיה מקובל 100 שנים.

אברהם רייזען שהיה פעיל מרכזי בוועידה, העלה בוורשה ב-1900 ובקרקוב ב-1905 הצעות להכיר ביידיש כשפה לאומית. ב-1904 הכריזה אגודה ספרותית בניו-יורק, בהנהגתו של ח' ז'יטלובסקי, על היידיש כ"שפה לאומית של העם היהודי". הוא החל בפעילות בכיוון זה בארה"ב עוד ב-1885, והמשיך בה גם בוועידה.

מול מגמה זו קמה התנגדות בעיקר מהציונים. אחד-העם טען: "אין לשון לאומית אלא אחת - העברית ... עתה הנה קמו בתוכנו אנשים האומרים להרים את הז'רגון הזה בישראל למעלת לשון לאומית" (הערה 4). מעניינת ביותר בהקשר זה קביעתו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, בספרו מדינת היהודים, שראה אור ב-14 בפברואר 1896 בווינה. בפרק קצר על השפה כתב: "אולי מִשהו עשוי לראות קושי בעובדה ששוב אין לנו שפה משותפת, הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאיתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לקנות בשפה זו כרטיס לרכבת? - לא זה המצב. אף על פי כן העניין פשוט מאד, כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו ... עלינו להיגמל מלשונות העגה הרצוצות והמשובשות, לשונות-הגטו הנקוטות בפינו, שכן אלו היו לשונות-סתר של שבויים ... השפה השימושית ביותר תהפוך מאליה, ללא כפייה, לשפה ראשית. אכן, קהילת העם שלנו היא יחידה ומיוחדת במינה. בעצם אנו מזהים את עצמנו כמשתייכים יחד רק לפי אמונת אבותינו". בעניין השפה שינה הרצל את דעתו לאחר פרסום המהדורה הראשונה: "יכול תוכל השפה העברית לחדש את נעוריה ולה רק לה המשפט להיות השפה המדוברת במדינת היהודים" (הערה 5).

לשוננו הלאומית ולשוננו העממית

כוונת יוזמי ועידת צ'רנוביץ' הייתה לקיים אירוע היסטורי-תרבותי ממזג. ואולם תוצאת הוועידה הייתה קיום אירוע היסטורי-תרבותי מפלג. המארגנים התכוונו להתרכז בעבודה מעשית למען היידיש, מבלי לגרוע ממעמדה של העברית. תוצאות הוועידה היו הצהרות מפלגות. הדיונים הסוערים היו קטליזטור למתחים בין תומכי השפות.

יום לפני פתיחת הוועידה, שבת, ב באלול תרס"ח (29.8.1908), התכנס מפגש מכין בהשתתפות י"ל פרץ, שלום אש, ה"ד נומברג ונתן בירנבוים. פרץ שם ויכוח חריף האם לדון גם במקומה של השפה העברית. התחולל קרע בין סופרי היידיש. נומברג, ז'יטלובסקי ואש הציעו: "יידיש היא הלשון הלאומית של העם היהודי. על מקומה של העברית רשאי כל אחד לחשוב כרצונו"! י"ל פרץ, בתמיכת בירנבוים, התנגד נמרצות להכרזות, וחתר להחלטות מעשיות.

משתתפי ועידת הלשונות

הסופרים נומברג, ז'יטלובסקי, אש, פרץ ורייזן בוועידת צ'רנוביץ

היידישיסטים תמכו בהוצאת הלשון והתרבות היהודית בעברית מחוץ לתחום, בכל הנוגע לתמונת העתיד הרצויה. על פי ספר הוועידה י"ל פרץ הגיב (ביידיש): "התאספנו פה על מנת לעסוק בעבודה מעשית, מתוך מגמה חיובית למען לשון יידיש ... לשוננו הלאומית היא עברית. לשוננו העממית היא יידיש ... 'שפה לאומית' אני קורא לאותה שפה שנולדה עם האומה המסוימת ושיכולה להיעלם רק עם שקיעתה [של האומה], כזאת היא העברית. 'שפת העם' אני קורא לשפה אשר הפכה בתקופה היסטורית מסוימת שפת הדיבור של חלק מסוים בעם היהודי, השפה שלא נולדה ביחד עם היהדות, שגורלה אינו קשור באופן אורגאני עם גורלו של העם" (עמ' 66-65).

בדיון המכין התקבלה דעתו של פרץ, בוועידה התהפכו היוצרות, היא הפכה במה לבירור מכלול היבטים תרבותיים של החברה היהודית דוברת היידיש. יחיאל שיינטוך ציין חמישה מוקדי התנגשות בוועידה: א) חתירה להכרה פוליטית ביידיש כשפה לאומית; ב) מדיניות כלל יהודית לטיפוח תרבות היידיש; ג) תכנית מפורטת לעבודה מעשית; ד) חקר לשון היידיש; ה) דיונים תיאורטיים.

זיכרון היסטורי שהקמתו לתחייה אינו אלא אוטופיה

בוועידה השתתפו כ-70 צירים. 14 מרוסיה, הרוב מגליציה ומבוקובינה, בהם סטודנטים, סוחרים ורואי חשבון. בהכרעות נטלו חלק כ-40 צירים. שלום עליכם  ומנדלי מוכר ספרים נעדרו. התקיימו עשר ישיבות. על סדר היום עמדו התחומים הבאים: 1) הלשון היידית - כתיב, דקדוק, מילים, מילון; 2) ספרות היידיש וכותביה; 3) תרגום התנ"ך ליידיש (הערה 6); 4) הבמה והשחקנים; 5) העיתונות; 6) הדור הצעיר; 7) ההכרה ביידיש. הפרוטוקול שוחזר בחלקו על ידי ייוו"א בספר הוועידה.

חילוקי הדעות היו קוטביים, והוועידה עמדה כמה פעמים על סף פיצוץ. י"ל פרץ פרש מהנשיאות והיה חבר מן השורה; אסתר פרומקין - עיתונאית ותועמלנית של הבונד - התנגדה בתוקף להצעת י"ל פרץ לייסד אגודה מרכזית לספרות היידיש ולתרבותה. היא טענה: "ענייני תרבות יידיש, אופי התרבות היהודית ... זהו עניין שכל מגזר כלכלי-חברתי בעם יקבע בעצמו", וכי אין להקים ארגון כלל ישראלי, המטשטש את המודעוּת המעמדית של היהודים. התנגדותה נדחתה, ופרומקין פרשה כצירה מהוועידה ונותרה בה כעיתונאית.

העימות המרכזי היה בין שתי השקפות עולם: התרבות כפרי היצירה הרוחנית במסגרת ההוויה הלאומית היהודית לדורותיה, מה שכינה שם י"ל פרץ גאלדענע קייט - שרשרת הזהב; או: התרבות כביטוי רוחני של ההמונים בהווה, יידיש כמכשיר משרת אינטרסים פוליטיים וחברתיים ומספק צרכים של מגזר מסוים בזמן, במקום ובתנאים היסטוריים. מ' מייזס נשא נאום על היסודות המדעיים של היידיש. בעקבותיו היו בין שוחרי העברית "אנשים שבכו מרוב כעס ויגון. היושב ראש מוכרח היה לסגור את הישיבה הסוערת" (הערה 7).

בישיבה השביעית עמדו להצבעה חמש הצעות:

  1. י"ל פרץ: "הוועידה מכירה באידיש כלשונו של העם היהודי ודורשת את אחדות היהודים בלשון היידיש ותרבותה".
  2. יונה קרעפל הציע להוסיף: "אין כוונת הוועידה לצמצם את חשיבותה וערכה של הלשון העברית בעיני העם היהודי".
  3. אסתר פרומקין: הוועידה מכירה ביידיש כלשון הלאומית היחידה של העם היהודי. חשיבותה של העברית היא כערך זיכרון היסטורי שהקמתו לתחייה אינו אלא אוטופיה".
  4. כתריאל: "יידיש היא לשון לאומית של העם היהודי ... אנו דורשים למענה זכויות פוליטיות וחברתיות שוות".
  5. ז'יטלובסקי, אש ונומברג: "יידיש היא הלשון הלאומית של העם היהודי, אך כל משתתף בוועידה וחבר בארגון העתיד לקום רשאי באורח חופשי להתייחס לעברית בהתאם להשקפותיו האישיות".

ההחלטה שאושרה, נוסחה על ידי ה"ד נומברג: "הוועידה מכירה בלשון יידיש כלשון לאומית של העם היהודי והיא תובעת למענה שוויון זכויות פוליטי, חברתי ותרבותי; הערה: היחס לעברית פתוח לכל משתתף (לפי טעמו ודעתו)".

השפחה תקבל את המפתחות מידי הגבירה

מיכאל וויכערט השתתף בוועידה, בהיותו בן-18 וכך כתב: "כל ימי הוועידה הלכה טשרנוביץ כולה על גלגלים... [בירנבוים טען] מלכתחילה לא נבראה טשרנוביץ אלא לוועידת השפה היהודית ובזכות מצבה הגיאוגרפי התאימה יותר מכל עיר אחרת בעולם למפגש ... ההתעניינות בוועידה הייתה כבירה ... באולם הגדול של התיאטרון העירוני היו האולם והיציעים מלאים וגדושים. ביציעים ישבו הנשים היפות ביותר מקושטות ועונדות את מיטב תכשיטיהן ... מנחה הערב היה הדר' חיים ז'יטלובסקי ... הרושם שעשה [י"ל] פרץ על הקהל היה יוצא מגדר הרגיל. קסם אישיותו, הופעתו הבטוחה, מבטיו הרושפים, הקול הרועם, המחשבה המבריקה, שפתו הנוצצת ריתקו את קהל המאזינים. שלום אש הפליג בשבחה של האישה היהודייה. היא הייתה הראשונה שיצרה ספרות עממית ביידיש. הרגישה צורך נפשי לשוחח עם אביה הרחמן שבשמים, ואיך יכולה לדבר אִתו אם לא ב'מאמע לושן'? בנאומו הפיוטי הנפלא כבש שלום אש הנלהב בן העשרים ושמונה בסערה את לב הנשים היושבות באולם. חכמתו המעודנת של נומברג וטוב לִבו של אברהם רייזען החביב לקחו אף הם את לב הקהל ...

משתתפי ועידת הלשונות מלא

משתתפי ועידת הלשונות

באחד הגנים נערכה עצרת גדולה, הופיעו שם אותם הנואמים עצמם, אבל תוכן הנאומים ונעימתם היו הפעם שונים בתכלית ... כשהרעים פרץ בקולו כי הגיע הזמן שהשִפחה - הסופרים העבריים כינו כך את היידיש - תדרוש ותקבל מידי 'הגבירה' את המפתחות, פרצה סערה של מחיאות כפיים ... בישיבות הוועידה ובהתייעצויות היו ויכוחים וסכסוכים ... בייחוד ניטש המאבק סביב ההחלטה העיקרית על היידיש (שפה לאומית או השפה הלאומית) ... מאחרי הקלעים נכנס בעבי הקורה נומברג שהתאמץ להביא לידי פשרה. הוא ניסח את הצעות ההחלטה ... הרצאה מקיפה על היידיש הרצה מתתיהו מייזס, שהיה אז בן עשרים ושלוש ... הוכיח באותות ובמופתים ששום שפה בעולם אינה ראויה לשם שפה ... רק שפה אחת היא שפה ממש: יידיש. ההרצאה הייתה מלאה וגדושה שפע ידיעות ומצאה מאד חן בעיני הקהל. רק פרץ נשאר אדיש ... בימי הוועידה התחילו לדבר בטשרנוביץ יידיש ברחובות, התחילו להתעניין בסופרים יהודיים, לבקש ספרים ביידיש. אנו, הידידים המעטים של ספרות היידיש, ביקשנו משום כך את הסופרים החשובים שיופיעו גם בערים אחרות שבגליציה ... פרץ, אש, רייזען ונומברג הסכימו לשהות עוד זמן מה בגליציה ולקרוא את יצירותיהם. סיבוב זה היה ניצחון גדול לספרות היידיש" (הערה 8).

אלה הרוצים לחבוש לדיאלקט הגרמני את המגבעת הלאומית

הנושא תסס בחברה היהודית באירופה, בארץ ישראל ובארה"ב. בעקבות ההחלטה פורסמו תגובות חריפות בעיתונות העברית. צבי שרפשטיין כתב בשבועון המצפה: "אנחנו המאמינים בכוח החיים של העם היהודי איננו מפחדים מפני איזו החלטה שנתקבלה על ידי אנשים אחדים, שונאי השפה העברית. שפתנו נלחמה כבר במשך היסטורייתנו עם שונאים יותר נוראים מאשר רייזען וסיעתו ויצאה בזר ניצחון והיא תנצח גם להבא". בגיליון הבא אחריו כתב: "להרגיש הרגשות עמוקות יכולים ... באותה לשון שבה היו חיים רוחניים ... אלה הרוצים לחבוש לדיאלקט הגרמני את המגבעת הלאומית על חשבון ספרותנו ושפתנו, הרי הם פשוט מתבוללים" (הערה 9).

הד הזמן שראה אור בווילנה כתב: "אי אפשר להבין כיצד יכלו לקבל החלטה אבסורדית כזו, שאין לה כל סימוכין בחיינו ... [הוועידה] רק הגדילה את הפרץ בין 'העבריים' לבין 'היהודיים'". מאמר המערכת של הד הזמן (וילנה, 1908, גיליון 196) קבע כי החלטת הוועידה הביאה להפרת הדו-קיום הלשוני שהיה קיים, "להחלטה זו העם היהודי לא יציית" (גיליון 189). י"ל ברוך טען נגד הוועידה: "חטאת ובגידה לאומית המטילה על גיבורי צ'רנוביץ כתם שחור אשר לא יימחה ... כדאיים הם שנעמיד אותם לעמוד הקלון בתור אויביה היותר מסוכנים של הלאומיות היהודית". יהושע חנא רבניצקי לימד במאמר "מה הרעש?" באותו כתב עת סנגוריה על היידיש, וביקש הבנה בין המחנות: "יקראו הם בלי הפסק על אותה הלשון המדוברת בפי אלפי רבבות אחיהם וחלק מנשמתנו אצור בה - שהיא בזויה ונמאסה, שהיא פרי הגלות וחלאתה, שהיא קלונם של היהודים" (גיליון 200).

בפטרבורג, בירת רוסיה (לימים לנינגרד, כיום סן-פטרסבורג), התכנסה אסיפה רבת משתתפים מטעם האגודה הספרותית הישראלית. האסיפה נועדה לדון בהצעת ש' אנ-סקי (שלמה זיינוויל רפפורט, ויטבסק, בלארוס - אוטבוצק, פולין, 1863-1920) להכיר ברוסית כשפת יצירה יהודית, בצד עברית ויידיש. בפועל התייחסה האסיפה לוועידת צ'רנוביץ. אנ-סקי, שכתב ביידיש וברוסית, דיבר בלהט: "האסיפה הצ'רנובאית היא שגיאה גדולה אחת. שיגעון נורא היה מצדה לקבל החלטה כזו שקִבלה על דבר השפה העברית ... השפה העברית הייתה שפתנו הלאומית והיא תהיה כזאת גם להבא" (הערה 10). באסיפה נטל חלק גם שלום אש, מראשי היידישיסטים בוועידה, שניסה להצדיק עצמו ואף הסביר את חשיבות העברית בעיניו: "לוּ אבדה לנו שפתנו הלאומית הזאת, כי אז היה בא כיליון עלינו לא רק בתור יהודים כי אם גם בתור אנשים". עמדתו זו לא מנעה ממנו להגן בלהט על החלטות הוועידה ועל הצעתו בה לתרגם את התנ"ך ליידיש.

אסיפת מחאה התכנסה גם בבית העם בירושלים. הסופר והעסקן הציוני, מרדכי בן הלל הכהן הפליג בזכות היידיש כמציאות קיימת לצד העברית. אליעזר בן יהודה הציג ראייה מפוכחת והדגיש את המציאות. לדבריו, בצ'רנוביץ ביטאו את המצב הלשוני לאשורו: "הלשון הלאומית של רוב מניין ורוב בניין של העם היהודי - - הלשון היהודית האשכנזית היא כוח עצום, כוח של לשון עממית של מאות בשנים"! (הערה 11).

אנחנו יהודים מפני שאנחנו מדברים יידיש

הפולמוס נמשך והתלקח בשנת 1910. אחד-העם פרסם את מאמרו "ריב הלשונות", שזכה לתגובות מעל דפי השלח. בין השאר כתב שם אחד-העם: "צריך אני להודות שכל 'השאלה' הזאת על דבר 'הלשון הלאומית' המעוררת בעת האחרונה 'ויכוחים נלהבים' בכתבי העת ובאסיפות, נראית לי ראויה להיות נושא לפוליטון יפה [פיליטון ?]. הגע בעצמך, אומה בת אלפי שנים שאינה יודעת איזו היא לשונה הלאומית ... באים רודפי השלום ועושים פשרה: תהיינה שתי הלשונות גם יחד 'לאומיות' ואל נא תהי מריבה בין אחים" (הערה 12). עוד טען שם, אין להטיל ספק כי הז'רגון יישכח בתוך שניים שלושה דורות, זו "לשון ההולכת למות". ולכן אין מקום לפחד ולחשש מפני הז'רגון. זלמן אפשטיין (בלורוס, 1860), קבע: "בגוויל אחד של ספרי התורה והנביאים יש יותר קולטורה לאומית ישראלית, יותר הכרה עצמית ואף יותר גובה אנושי ויפעת עולמים מבכל מה שנכתב בהז'רגון מיום היוולדו ועד היום הזה" (הערה 13).

לעומתם, יצחק גרינבוים, מראשי הציונים בפולין, לא ראה בז'רגון שפה נחותה. לדבריו, העברית אינה מסוגלת לרשת את היידיש בארצות הגולה. הוא חשש כי יורשיה של היידיש יהיו לשונות העמים בקִרבם יושבים היהודים. היידיש היא סימן היכר לזהות מדינית לאומית יהודית, והיא מהווה מחסום בפני פיצול העם. וכל זאת חרף הכרתו כי "הלשון העברית היא לשוננו העולמית ולשון עתידנו" (הערה 14). בין המתייחסים לשאלה נכבדה זו היה גם י"ח ברנר, שכתב מאמרים ביידיש בהם הסתייג מהעמדות הקיצוניות, אף כי ניכר שזיקתו העיקרית היא לעברית (הערה 15).

ליבל טויביש, מראשוני הציונים בגליציה שפעל מסוף שנות השמונים להכריז על היידיש כשפת הדיבור של היהודים, על מנת להשיג הכרה בלאומיות יהודית בקיסרות האוסטרית, היה נציג יהודי צ'רנוביץ בוועידה. טויביש פירש את החלטת הוועידה: "לכתוב יידיש ולדבר יידיש מעולם לא נחשב אצלנו כהתנגדות לעברית, אלא דווקא לגרמנית, לפולנית וכדומה ... אנחנו יהודים מפני שאנחנו מדברים יידיש! אפשר ונדבר בעתיד עברית. כן, הריני משוכנע מאד שבארץ ישראל נדבר בלי ספק עברית, אלא שזה עניין שיימשך יותר מאשר ימים או שנים אחדות. אך אין אנו מוכנים בשום אופן לוותר על זכויותינו הלאומיות בארצות בהן אנו גרים - - ואילו כאן צריך להיות היסוד של קיומנו הלאומי ... בלשון שאנו מדברים עכשיו, בלשון יידיש שלנו!" (הערה 16).

על כך הגיב בלעג משה קליינמאן כי החלטת צ'רנוביץ היא נגד העברית ובעד היידיש: "ביידיש מוכרח כל יהודי להכיר כלשון לאומית ... ואילו בעברית - - אין הכרח להכיר, מותר להתייחס אליה כאל דבר זר, מותר לשנוא אותה ואף ללעוג לה - - ואף על פי כן להישאר יהודי כשר - - כך פסקתם בצ'רנוביץ מכוח הפוסקים הגדולים ביותר ביהדות - האדון נתן בירנבוים, האדון שלום אש, האדון אברהם רייזען והאישה הצנועה מרת אסתר" (הערה 17). משה קליינמן, שהפליג מלכתחילה בחשיבותה של היידיש, הצטרף כעבור שנה לעמדת י"ל פרץ וטען, בחוברת שכתב ביידיש, כי הלשון העברית מקפלת בתוכה את ההיסטוריה של העם היהודי שבכל הדורות. באוצר המילים שלה נספגו נשמת העם, רוחו ומושגיו. העברית היא הלשון הלאומית של העם היהודי. בלעדיה לא תיתכן "שלמותה של הנשמה היהודית". לדעתו היידיש הולכת ושוקעת, והעברית פניה לתחייה ולהתבססות (הערה 18).

מקורות עיקריים

ורסס ש', "ועידת צ'רנוביץ בראי העיתונות העברית", שבות, 15, תשנ"ב, עמ' 182-149; מלשון אל לשון, תשנ"ו.

מירון ד', "חייה הנמשכים של היידיש", י' יובל (עורך ראשי), זמן יהודי חדש, 2007, כרך שני, עמ' 306-300.

קרסל ג', "ועידת צ'רנוביץ באספקלריית שרפשטיין הצעיר", ז' רביד (עורך), ספר שרפשטיין, תל אביב, תש"ל, עמ' 13-5.

יחיאל שיינטוך, ועידת צ'רנוביץ ותרבות היידיש, חוליות 6, 2000.

מרכז זלמן שז"ר קיים ב-1988 כינוס לציון הוועידה, לא נותר פרוטוקול ופרסום.

הערות

  1. נתן בירנבוים (שמו הספרותי מתתיהו האחרון), יליד וינה, איש חובבי ציון, הוגה דעות יהודי ציוני, ניסח את מטרות הציונות 15 שנה לפני הרצל וטבע את המושג "ציוניסמוס". לימים, דגל באוטונומיה תרבותי יהודית והיה מראשי היידישיסטים. במלחמת העולם הראשונה חזר בתשובה והיה מראשי אגודת ישראל. חיים ז'יטלובסקי הוא יליד ויטבסק, בלארוס. מהפכן רוסי שחלם על הקמת "מדינת היידיש". דוד פינסקי הוא יליד מוהילב, בלארוס. מחזאי וסופר, כתב את "היהודי הנצחי", "האוצר" ועוד.
  2. ג' קרסל, "ועידת טשרנוביץ באספקלריית שרפשטיין הצעיר", בתוך: ספר שרפשטיין, תל אביב, תש"ל. (המובאה מתוך: "תפקידי היידישיזם - עשרים שנה לאחר ועידת טשרנוביץ", ליטעראישע בלעטער, 1928, מס' 37. קרסל לא ציין את שֵם כותב מאמר ההערכה המקיף על הוועידה).
  3. מ' מייזס, "בזכות השפה היהודית", העולם, א, 1907, גיליון כב.
  4. השלח, 1903, חשוון-כסלו תרס"ג; "תחיית הרוח", כל כתבי אחד-העם, תל אביב, תש"ז, עמ' קכה (תשי"ט, עמ' קעט). יוסף קלאוזנר תקף בחריפות את הז'רגון (השלח, שם). שנתיים לאחר הוועידה פרסם אחד-העם את מאמרו "ריב הלשונות" (השלח, כב, 1910, אדר תר"ע; כל כתבי אחד-העם, תש"ז עמ' תג-תה), בו חזר ותקף את תומכי הז'רגון והעריך כי אין חשש אמיתי מפניו.
  5. מדינת היהודים, ח' הראל (עריכה), ישראל, תשנ"ו, 1996, עמ' 77 והערה 101 שם.
  6. הצעה שהעלה שלום אש. התקבלו שתי החלטות: 1) תרגום התנ"ך דרוש לשם תגבור עשירותה ויופייה של הלשון ביידיש. 2) תרגום התנ"ך דרוש להעשיר את תרבות היידיש - את הרוח היהודית.
  7. שרפשטיין, המצפה, 1908, גיליון לז (בתוך: קרסל, הערה מס' 6)
  8. ווייכערט מיכאל, מסילת חיים ומשעוליה, 1965, זיכרונותיו של איש תיאטרון יהודי, גליציה, וינה, ברלין; מיכאל ווייכערט, זיכרונות, 1960 [יידיש].
  9. 'המצפה', 1908, מאמר ראשי, שנה ה' גיליון לו; 'פרזיולוגיה ריקה', שם, גיליון לז. פרופ' צ' שרפשטיין, מחנך והיסטוריון, יליד דונאייבצי אוקראינה. 
  10. לשאלת הלשונות שלנו, הד הזמן, ב, 1908, גיליון 236. אחרי מותם נפגשו י"ל פרץ ואנ-סקי במצבת קבר משותפת בבית הקברות היהודי בוורשה.
  11. ירושלים וצ'רנוביץ; "חורבן הלאומיות", הצבי, 24, גיליון ה, 1908.
  12. ראו לעיל הערה מס' 9, ההדגשות במקור. "המנהיג הציוני אחד-העם כינה את הכנס 'פורים שפיל'" (א' לנסקי, "נגד כיוון ההיסטוריה", 2005, ירושלים, עמ' 80. תודה לד"ר טובה פרלמוטר על הפנייה זו).
  13. "ריב הלשונות" ראו לעיל הערה מס' 4; ז' אפשטיין, "הסכנה הז'רגונית ומהותה", השלח כב, 1910.  
  14. י' גרינבוים, "לשאלת הלשונות", העולם, ד גיליונות ז-ח, 1910.
  15. י' בקון, הכתבים היידים, באר שבע, 1985; כתבי י"ח ברנר, תל אביב, תשכ"ז.
  16. טאגבלאט, לעמברג, 15.10.1908. בדרך דומה סיכם את הוועידה גם שמעון דובנוב בזיכרונותיו.
  17. טאגלבאט, לעמברג, מס' 199.
  18. אונזער נאציונאל-שפראך, אודיסה, תרס"ט.

1
מאמרים קודמים