העברית, ראשי פרקים

חיים גורי | 23 בינואר 2018
הרשימה הופיעה לראשונה באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש"

חיים גורי מתגעגע למשוררי העבר, גאוני העברית שרכשו אותה בגולה, אוהב את חייה התוססים של העברית בארץ ישראל, וכואב את הנתק המתמשך בין דורות צעירים למכמני הספרות והתרבות היהודית והעברית

באחד משירי אני כותב: "ביני לבין אבי - הים". הורי עלו ארצה על סיפונה של הספינה רוסלאן שהפליגה מאודסה בשנת 1919 ופתחה את העלייה השלישית. אף שידעו היטב רוסית ויידיש, דיברו ביניהם ועם ילדיהם עברית בלבד. לאחר פטירת אבי מצאנו בביתנו מכתבי אהבה שכתב לאמי בתקופת חיזוריו ברוסיה. הם כתובים בעברית נהדרת, עשירה ורבת רבדים. ניכר בו כי הוא בקי ברזי השפה וספרותה רבת הדורות - המקרא והמדרשים, המחזור והסידור, הפיוטים והאגדות עד ביאליק וטשרניחובסקי, אחד העם וברנר.

הכאב של שתי המולדות

אני נולדתי בתל אביב, בעיר העברית הראשונה. לא עקרתי עצמי מארץ אחרת. לא ידעתי את "הכאב של שתי המולדות", כמו בשירה הנפלא של לאה גולדברג "האורן": "אולי רק ציפורי מסע יודעות/ כשהן תלויות בין ארץ ושמיים/ את זה הכאב של שתי המולדות". לימים קראתי בספרו של אצ"ג "אימה גדולה וירח" את השיר "ההכרח", שבו הוא מספר על הפרידה מנופי המולדת האוקראינית: "מוכרחים היינו לשנוא את אשר אהבנו... אהבנו היער, הנחל, הבאר והטחנה... אהבנו הרמוניקה, חליל וזמר אוקראיני, ריבות הכפר בריקודן... אהבנו את הבקתות הלבנות עם גגי הקש והרעפים האדומים. אהבנו את שלהי החורף הנוטף מאלה... אהבנו מאד את שעות-העשן בבתי הקפה... בולברים וקובות/ מוכרחים היינו ללכת בכאב מעיירות ולהביט בדמע שאש בו עוד פעם לבתים - / בידיעה כי יעלו במוקד ביום מן הימים"

הוא רואה את עצמו כ"חייל בצבא היחפים על גדות הים התיכון"... הוא עובר בארץ ישראל המיוסרת, הצחיחה, והחשופה, השרובה והמצולהבה, מכנה אותה "אדמת אסון מעוברת... ארץ שרופה וחולה מאבל ומשא אלוהות עולמית". גם שלונסקי מגדיר את הארץ כ"מולדת חמסינית, חולית ומסולעת". 

המשוררים והסופרים האלה עלו מאירופה ארצה כגאוני השפה העברית. ואכן, ברנר, ביאליק וטשרניחובסקי, אורי-צבי גרינברג, אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן ודומיהם, לא נולדו בתל-אביב או בפתח-תקווה, גם לא בין בית אלפא לנהלל. הספרות העברית החדשה החלה, הרחק, במרחבי הגולה היהודית. כבר נמצאו לה יוצרים וקוראים, עיתונים וכתבי עת, תומכים ומו"לים ומפיצי ספרים. זו היתה חוליה נוספת בשלשלת הקבלה רבת הדורות של שפתנו וספרותנו על אדמת הגויים.

אתה שב ותוהה - עם מפוזר בין האומות, נתון לחסדי שליטים וטוב לבם או לסבל והשפלה, לרדיפות ופוגרומים, שומר על שפתו, ויוצר בה יצירות הגות ומחקר וספרות יפה, שירת קודש וחול, האוצרות בחובן כזיכרון מפואר את כל  שנכתב ונאמר מאז  ספר בראשית. זו שלשלת הקבלה שלא נותקה על  אדמות נכר ובצוק העתים, ועברה מאבות לבנים והוסיפה, הגדילה תורה והאדירה. וכבר נאמר שיותר מששמר העם את שפתו, שמרה השפה את העם. הרי ללא העברית לדורותיה לא היתה מתקיימת תחיית העם בארצו. עמוס קינן כתב לפני שנים רבות ש"הכול החל בשיר 'אל הציפור' של ביאליק". זכורים לטוב בתי הספר העבריים, כרשת "תרבות", למשל, שהעמידו תלמידים ומורים מן המיטב. אלה בבואם לארץ ישראל נקלטו עד מהרה בחוצות העברית המדוברת. לא פעם עוררו שחוק בקרבנו כאשר אמרו "אני חש בראשי", או "אלונטית ובורית".  בחוצות תל-אביב שבה גדלתי שמעת את כל השפות - יידיש ורוסית ופולנית וגרמנית וערבית ומה לא! ומתוכן הלכה והבקיעה השפה העברית החיה, המדוברת, כשפת הבנים. 

ירייה קצוצה וירייה ברוצה

והעברית העשירה והתעצמה בססגוניותה האחרת. היא חידשה מעת לעת ניבים ומושגים והשתנתה ללא הרף. היא יצאה מן הספרים והלכה בשדות, ברחובות, בשווקים, היא ניצבה על גבי הפיגומים. היא הרימה קולה באסיפות העם, צחקה ובכתה בתיאטרון, היתה למילות אהבה בינו לבינה ולהבדיל - לפקודות אש! 

כשפתו של עם מתכנס ונוצר החי בארצו, היה עליה ליצור את המילון העברי המתחדש, לקרוא לדברים בשמם, להעניק ולקבוע את רבבות המונחים הנגזרים מהוויה זו, הנזקקת להם בחיי יום יום מתחומי המחקר והרפואה עד אחרוני הברגים והקפיצים במוסכים ובסדנאות, לכנות במדויק את כלל אביזרי המקלע או המטוס. וכך הוענקו שמות לשלל הפרחים והחוחים, ללטאות ולכלל העופות הפורחים, ולא נשכחו היתושים והיבחושים, והעלוקות והקרציות והנחשים.

היה על העברית המתחיה והמתחדשת לבקרים לשאוב ממכמני הישן, ולתת רשות דיבור והגדרה לכל המצאה מזדמנות. והעם הדובר עברית קבע מה נקלט והתאזרח ומה נפלט, אין חפץ בו. טקסי היה ל"מונית", אך סוודר נשאר "סוודר". נתן אלתרמן, בשירו המוקדש לפלמ"ח: "בשני שרוולים הקשורים לצוואר הסוודר חבקם מעורף".

מעשה שהיה. יום אחד באו נציגי חיל התותחנים לביתו של אברהם שלונסקי אשף הלשון, וביקשוהו כי יקבע להם מינוח עברי ומעודכן לטיווח תותחים אל המטרה. הרהר שלונסקי בינו לבינו ופסק: ירייה הפוגעת לפני המטרה היא "ירייה קצוצה". ירייה הפוגעת אחרי המטרה היא "ירייה ברוצה". ברוץ הוא גודש, עודף המשתפך מחוץ לכלי, העובר על המידה. ובכן, ירייה ברוצה. וירייה הפוגעת הישר במטרה היא "ירייה חרוצה". אורחיו הודו לו על הניסוח, ויצאו מלפניו שמחים ומרוצים. כעבור כמה שעות טלפנו לביתו והתנצלו בפניו. קצין הקשר של החייל, אמרו לו, פסל מיד את ההצעה. הוא טען שבשיחת הרדיו, בין הכוחות, בשדה הקרב וברעש הכבד, מכל הקצוצה-ברוצה-חרוצה יעשו מאתנו קציצה!

היה עשר, חבל על הזמן

גם הספרות לא הסתפקה בביטוי מין פרח או מין  ציפור, והעניקה שמות לכל הציפורים והפרחים, בחורשה ובשדה ובסתר המדרגה. היא לא רגעה עד אשר כינתה בשם ברור ומפורש את כל מיני החי והצומח, את כל חלקיקי המכשירים. ואף בשעת לילה מאוחרת לא כבה האור בחלונות האקדמיה. אך לא רק היא עסקה בכך. עם שלם חידש שמות ומונחים, סופרים ומשוררים, קציני צבא וילדים. שפע מלים לועזיות זכו להתקבל והתאזרחו בשל הטיות הפועל - לטלפן, לפקסס, לפרגן וכו'.

אך חרף ניצחונה הוודאי של העברית עדיין מלאה הארץ שלטי חוצות בלעז חוגג. וגם חנויות ובתי עסק, מסעדות ובתי קפה, כאילו דווקא השמות הזרים מעניקים למוצר או למקום איזו איכות בינלאומית - קליפורניה, ניו-יורק רסטורן, מיני בר וכיו"ב כינויים אוניברסאליים. רצוי לציין שלשון האקדמיה וביקורת הספרות מתכבדת עד היום במיוחד בשפעת מונחי לעז כגון מטפורה, סובלימציה, אפילוג ופרולוג, ז'אנר, מטונימיה, סינקדוכה. לא נורא. העברית יכולה להרשות לעצמה גם את אלה. 

וכן נוצרה במרוצת השנים לשון הרחוב העברית, הסלנג. בשכבר הימים כתב חיים חפר על האופי שנשאר חמש-חמש, ביטוי הלקוח משיחת הרדיו הצבאית, "אני שומע אותך חמש-חמש". לימים היה המספר עשר כינוי למעולה: "איך היה? היה עשר!" הוא החליף את "היה כיף לא נורמלי". הביטוי "חבל על הזמן", אשר שימש פעם שלילה מוחלטת, בבחינת אין טעם להתווכח על כך, "חבל על הזמן", היה ברבות הימים ציון לטוב ביותר המובן מאליו, שאין טעם להכביר מלים כדי לשבחו.

כבר לפני שנים רבות השתמשנו במלים הלקוחות מעולם הניקיון וההיגיינה לצרכי מילון  המלחמה: לטהר את העיר, לנקות את הבונקרים, לשטוף את היעד... וכן, סיבן אותו, רחץ אותו... וישנו בכך משהו מעורר צמרמורת.

העברית תמה לגווע בין אב לבנו

למה להאריך, הרי "בקיצור משנה כוח אצור". כיום ניתן לומר שהעברית היא שפתם של מיליונים החיים בישראל. אך מעטים עד כאב כותביה וקוראיה, דובריה ויוצריה במרחבי הגולה או התפוצה או הפזורה. אינני מכיר סופרים עברים הממשיכים ביצירתם בארצות אירופה או באמריקה הצפונית והדרומית או במזרח התיכון. ישנם בתי ספר שבהם מלמדים עברית, וכן אתה מוצא תלמידי עברית, יהודים ולא יהודים, באוניברסיטה זו או אחרת. אך הם מעטים עד כאב.  לא קיים היום מרכז ליצירה עברית בעלת ערך מחוץ לארץ ישראל. בית המדרש הגדול באירופה חרב, נשרף ב"אור גרמן רב היקוד נעלמו היהודים". וכבר אמר אורי-צבי ברחובות הנהר שלו "ועל פני היבשת שבלעתם אין היכר/ כמו הים שבלע בלעו ואין היכר על המים". על חורבות הגטו היהודי בלובלין, לא הרחק ממיידנק, תורגמו לי פסוקים חקוקים בפולנית וביידיש על אנדרטת הזיכרון: "בכל חופן אפר אני מחפש את אחי". בין אלה היו גם גדולי היצירה העברית ורבים מקוראיה. בעיניים מצועפות דמע ראיתי שם את אותיות הקודש על גבי מצבות ששרדו, או בתי כנסת שנותרו לפליטה.

קשה לדעת אם העברית המדוברת בפי מאות אלפי ישראלים הגרים דרך קבע בחוץ לארץ תעבור בירושה לבניהם ונכדיהם. כנראה שלא. בביקורי בארה"ב, כאורח בבתי משפחות של מורים  או מורות לעברית, נוכחתי לדעת כי לא פעם הבן או הבת מתקשים להבין את שאמרתי להם בשפתנו. העברית תמה לגווע בין אב לבנו, בין אם לבתה.

העברית היא כיום העברית הישראלית. עם דובר בשפתו ויוצר בה בכל תחומי היצירה. אך מזה דור דורותיים היתה העברית לא רק שפתו של העם העברי היושב בציון, אלא גם שפתם של רבים משכנינו הערבים, אזרחי ישראל או יושבי עזה ויהודה ושומרון. מהם שלמדו עברית במגעם ההדוק והרצוף עם הישראלים, ומהם שרכשו את השפה העברית בבתי הסוהר. מעשה באסיר ערבי משוחרר, שהפליא אותנו בשפתו העברית העשירה בראיון שנערך עמו בטלוויזיה. שאל המראיין: כיצד למדת את השפה הזאת? השיב האיש: "הייתי צופה יום יום בשידורי הטלוויזיה, וכן קראתי את העיתונות היומית". "קראת את 'ידיעות אחרונות?'" שאל המנחה. "לא", השיב האיש, "קראתי את 'הארץ'. הסוהרים שלי קראו את 'ידיעות אחרונות'".  אומרים לי כי  בשפת היום יום בקרב פועלים ערבים בישראל כ- 15% הן מלים עבריות. כך היתה שפתנו בפעם הראשונה בהיסטוריה לשפה דו-לאומית.

עם דובר בשפתו. והכול בה. כל מלאות החיים. כל השפות העבריות חברו לשפה: הקדושה והחולין. מן המכמנים והאוצרות ופסגות הביטוי  עד  העילגות המבקשת את המלה הנכונה. החיים והמוות, המלחמות ותפילות השלום, לשון הבית והרחוב, האקדמיה וזונות תל ברוך. עברית  המשוררים ועברית העבריינים. כן, הכול בה, מלשון הטייסים העניינית והמדוייקת עד לשון הילדים הבוראה את הדימוי; מלשון המליצים המעלה בקודש עד לשון ההמעטה הנרתעת מההגזמה והרהב והשתפכותו, יודעת את האיפוק והמידה הנכונה. בימי מלחמת יום הכיפורים שאלתי קצין אחד "איך קובי?"; אותו קובי היה אחד מגיבוריו האגדיים של הקרב הנורא שהתחולל שם ליד החווה הסינית. הרהר האיש והשיב לי: "קובי בסדר". כך היתה המלה "בסדר" מבע  לתמצית השבח, לערך ההפלגה.

תחיית הלשון והיותה לשפתו של עם שלם היא סיפור נפלא מאין כמוהו. אך בצד ניצחונה של הלשון העברית אני עד לתופעות מדאיגות של רידוד הלשון ודילדולה לנתק אסוציאטיבי. סליחה, כוונתי לנתק האיזכורי ממקורות הלשון, עושרה, ספרותה ורבדיה.

סכנת הנתק האזכורי

בהקדמה לספרו "השירה העברית בספרד ובפרובנס", חלק ב', כותב פרופ חיים שירמן: "משוררי התקופה הקלאסית לא זו בלבד שהרבו להשתמש באוצר המלים של המקרא, אלא היו נוהגים לתבל את דבריהם בפסוקים או בשברי פסוקים מן הכתוב כלשונו... החוקרים היהודים החדשים כינו תבלין לשוני זה בשם 'סגנון שיבוצי', מפני שהשאלות מן המקרא נראות כמין מעשה תשבץ בתוך דברי המשורר... בימים ההם היו ילדי ישראל לומדים את התנ"ך בגיל רך, ויודעים פרקים מתוכו בעל-פה, עוד לפני שהבינום לכל פרטיהם... משורר שביקש לבדח את דעת הקורא, הרי דבר זה ניתן לו על ידי הסגנון השיבוצי במידה שאינה מצויה בלשונות אחרות". שירמן מביא לדוגמה כמה משפטים מתיאורו של זקן זולל, המופיע בשער השלישי של "תחכמוני" לאלחריזי: " וזרועותיו הקערה יתמוכו/ וכל אשר בה אליו ימשוכו/ ומפיו לפידים יהלוכו/ והנתחים המשובחים אם יאחזם בכפו/ ישלח בם חרון אפו// וכל חתיכה שמנה/ אשר מרחוק יראנה/ בעבותות אהבה ימשכנה/ בעודה בכפו יבלענה/ ולא השאיר אחריו כל מאומה/ כגן עדן הארץ לפניו/ ואחריו מדבר שממה". הנה כי כן ראינו כיצד מעלה המשורר בקטע הנפלא הזה פסוקים מאיוב ומתהילים, מהושע, ישעיהו ויואל.

כן, אני מרבה להרהר בשנים האחרונות בסכנה הצפויה בישראל לסגנון השיבוצי הזה, בסכנת הנתק האיזכורי. בעוד משמשת העברית כשפה לאומית למיליוני ישראלים, אכן חלים בה  גם תהליכי רידוד והידלדלות. רבים מתלמידי בתי הספר התיכוניים בישראל מתקשים לא פעם להבין ולפענח קטעי ספרות עברית חדשה, שירה ופרוזה, בשל הנתק האסוציאטיבי הזה, בשל העדר תשתית זוכרת ומפנימה של המקרא והמדרש ולשון הפייטנים לדורותיהם.

לפני שלוש שנים שימשתי במשך שלושה חודשים כסופר אורח במערכת החינוך התיכוני. סובבתי ברחבי הארץ. הגעתי לבין ספר תל-אביבי הנחשב ליוקרתי. הופעתי בפני תלמידי השביעית והשמינית. רובם ילידי הארץ, דור רביעי וחמישי לדוברי עברית. קראתי בפניהם את שירה של רחל "מנגד", שבו מצויות שתי שורות מן הנפלאות בשירתנו: "בכל ציפייה יש עצב נבו", וכן, "פרוש כפיים, ראו מנגד, שמה אין בא/ איש ונבו לו על ארץ רבה". מנגד ונבו. חשבתי שיתרגשו כמוני. הם נשארו קרים ושותקים. הוברר לי כי המושגים "מנגד" ו"נבו" הלקוחים מהטרגדיה של משה רבנו על הר נבו -  "מנגד תראה את הארץ ושמה לא תבוא", היו זרים להם לחלוטין. לכן לא חשו, לא הבינו את משמעותו של שיר האהבה המיוסר הזה, שכתבה המשוררת הבודדה והחולה. קרעתי קריעה. זה שנים אני מתריע על סכנת הנתק האסוציאטיבי, הנתק האיזכורי הנובע מבורות, מהעדר בקיאות והפנמה אוהבת בתנ"ך, אבן השתייה של לשוננו. 

העברית משתנה והולכת. ספרים רבים זוכים לתרגום מחודש בשל חוק ההתיישנות החל עליהם. וזה טוב ויפה. אך סיפר לי  המשורר והחוקר דן אלמגור כי נתבקש לעבד מחדש את המחזמר "שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של סמי גרונימן, ואת פזמוניו הנפלאים של אלתרמן המצויים בו. הוא דחה כמובן את ההצעה הזאת, באומרו כי חלילה לו לגעת באות אחת מיצירת המופת הזאת. למען האמת, לא קל למאזין הממוצע להבין את הפנינה העברית הזאת: "הגברת מהרהרת/ איך להתלבש/ ובאיזו מין שמלה תצא חוצץ היא/ כי אם קליפה אחת יוצאת בשמלת שש/ יוצאת שנייה בשמלת שש וחצי". ("קליפה" בקבלה - "כוח הטומאה". קליפה הוא גם כינוי לאישה רעה: "גרוני יבש - וי"ש אין טיפה/ ובבית אישה קליפה").

העניין חשוב מאין כמוהו. ואני רק בשולי אדרתו נגעתי.


1
עוד בנושא
מאמרים קודמים