הבלשנות המזדמנת של הבלש הפרטי

יורי מור | 27 במרץ 2018
הסיפור לקוח מתוך ספרו החדש של יורי מור "החקירה הראשונה של הבלש הפרטי"

יורי מור, סופר ישראלי הכותב רוסית וכותב קבוע באתר "הזירה הלשונית" מוציא ספר ראשון בעברית. בסיפור מתוך הקובץ מתערבים זה בזה תעלומה בלשית, זיכרונות מימי הדיקטטורה הרוסית הישנה, וחלון לשינויים שחלו בשפה הרוסית

1

הבלש הפרטי מַקְס צֵ'רְניַחוֹבְסְקִי יצא מבניין העירייה, שבו הצליח לפתור את הבעיה שצצה בגלל איזו טעות של פקיד או של מחשב, שחִייב אותו לשלם ארנונה כפולה. בבוקר הוא קיבל הודעה שעליו לפרוע את החוב העומד על 3,000 ש"ח עד ל-15 בחודש, ואם לא...

מקס תפס את ראשו, אסף את כל המסמכים הרלוונטיים ורץ לעירייה לברר. באופיו הוא טיפוס מסודר דיו, במיוחד בכל מה שנוגע לתשלומים ומיסים. למזלו, הוא נתקל בפקיד מסור והוגן, אשר התייחס לבקשתו במלוא הרצינות, ערך בדיקה יסודית ואישר שיש כאן אי-הבנה, שהעירייה טועה, ואין לו חובות. הארנונה שלו היא רק 1,500 ש"ח סך הכול , ומחצית מזה הוא שילם כבר בתחילת השנה.

מסופק, שבע נחת ומבסוט מעצמו חזר מקס ברגל למשרדו. הוא צעד ברחוב יפו לכיוון שוק מחנה יהודה. פתאום נשמעו חריקות עזות של צמיגי רכב. מאזדה כסופה שנסעה מולו בלמה בפתאומיות, עשתה פרסה במקום ועצרה לידו. ממנה קפץ צעיר, רץ אל הבלש ותפס אותו בזרועותיו.

"מקס, מקס, ידידי! השמיים שלחו לי אותך!”

הבחור כמעט שהפיל את הבלש על המדרכה. מקס הרפה מחיבוקו ורק אז הבחין שעומד מולו יצחק לֵטיצֵ'בְסְקִי, שאותו הוא הכיר זמן קצר אחרי עלייתו ארצה: הם למדו ביחד עברית באולפן "תקוותנו" ברוממה. דרכיהם נפרדו אחרי סיום האולפן, הם נהגו להיפגש באקראי מדי פעם, סיפרו זה לזה על השינויים בחייהם, אבל היחסים לא הגיעו לכדי חיבוקים. מה גרם ליצחק להתרגש בצורה כה קיצונית מהפגישה איתו עכשיו?

"רק אתה יכול לעזור לי!” המשיך יצחק.

מקס טפח על כתפו של חברו:

"תירגע, איציק, כאן לא המקום לדבר. מסתובבים פה פקחי עירייה, תקבל קנס. בוא ניסע למשרד שלי, נדבר שם".

הם נכנסו למאזדה, ויצחק החל בנסיעה. כמובן לא הייתה לו סבלנות להתאפק עד שיגיעו למקום. ברגע שמקס חגר את החגורה, יצחק פלט:

"אני בצרות".

"מה קרה?”

"אני מתחתן".

"מזל טוב. לכולם אני מאחל צרות כאלה. מה הבעיה? אין מספיק אורחים כדי למלא אולם?”

"אורחים יש בשפע. הבעיה היא עם הכלה".

יצחק סיפר את סיפורו. בקִייֵב, בירת אוּקְרַאִינַה, משם הוא עלה לפני שלוש שנים, נשארה חברתו אוֹלְגַה גוּטְקִינַה. היא למדה באוניברסיטה, הם סיכמו שיצחק, אשר כבר סיים את לימודיו, יעלה ראשון, יתבסס בארץ, חברתו גם היא תקבל דיפלומה, אז תעשה עלייה, והם יתחתנו. כל השנים האלו הם התכתבו, לפני שבוע היא הגיעה, אך דא עקא – היא מסרבת בתוקף להתחתן איתו.

"לא אהבה את ישראל?” ניסה לנחש מקס.

"איך אפשר לא לאהוב את ישראל?” תהה יצחק.

"'התאכזבה ממך?” את השאלה הזאת מקס אפילו לא ישמיע: איך אפשר להתאכזב מיצחק? חתיך גבוה, חטוב, יפה תואר, עיניים ירוקות, מלא מרץ. הקים כאן עסק משלו: מעבדה לתיקון מחשבים. נוהג במאזדה מפוארת.

"אז במה מדובר?” 

"אתה מבין, שם, בקִייב, איזה בחור התחיל לחזר אחרי אולגה. כאילו עובד בשירותים החשאיים. הציע לה נישואין. אבל היא לא כזאת, היא לא בחורה רדודה. היא שאפה להגיע אלי. הטיפוס ההוא אולי למעשה איזה פקיד זוטר בשירותים החשאים, מתעסק בניירת. אבל עושה את עצמו ג'יימס בונד חדש. ראינו כאלה. המניאק הזה לא ויתר. ומה הוא עשה? יום לפני שאולגה עולה למטוס לכאן, הוא הגיע לביתה ודחף לידהּ מסמך סודי, שאותו, לדבריו, הוא מצא בארכיון של הק.ג.ב., בתיקו של סֵימיוֹן גוּטְקִין. זה הסבא של אולגה. עצרו אותו בשנת 1949, והוציאו אותו להורג בתור "אויב העם". הסבא שלה והסבא שלי עבדו בזמנו ביחד באוניברסיטה בקייב. שניהם היו מרצים בכירים, התארחו זה אצל זה בבית. והדביל ההוא מהשירותים החשאיים מצא מסמך שאותו כביכול חיבר הסבא שלי: כתב הלשנה לשלטונות נגד הסבא שלה. הוא עשה זאת, כביכול, משום שהם היו מתחרים על קידום לאותה המשרה. מנהלי האוניברסיטה התכוונו למנות את גוטקין לראש החוג, וסבא שלי בדרך זאת נפטר ממנו.

"ומה אני אמור לעשות עכשיו?” שאל יצחק בקול אבוד.

"מה, היא הביאה את המסמך איתה לכאן?” תמה מקס.

"ברור. זרקה לי אותו בפנים. אומרת: 'לולא היה כרטיס טיסה בידי, דרכון וויזה שהשגתי במאמץ גדול ועמידה ממושכת בתורים – לא הייתי מגיעה כלל!'"

יצחק שלף מכיסו את התמונה של כלתו והושיטה למקס.

אין מה להגיד, בחורה יפה באמת. שיער שַטֵנִי ארוך, נופל על כתפיים, הגבה הימנית טיפה מורמת, עיניה החומות מביטות במבט מסוקרן ומעט מתנשא בו בזמן. שפתיה הקפוצות בחוזקה מעידות על אופייה העקשני. ראשה מורם בגאווה. ניתן להבין את יצחק: להגיע עם בחורה כזאת כמעט לחתונה ולאבד הכל...

"מיד עם הגעתה היא קנתה כרטיס חזרה, מחר בצהריים יש לה טיסה לקייב. היא לא רוצה לשמוע מילה. שום הסברים".  יצחק הלם באגרופו בייאוש בהגה של המאזדה.

"ומה בדיוק כתוב במכתב ההלשנה?” התעניין מקס.

2

יצחק הושיט יד לתא הכפפות והוציא ממנו דף מקופל. הבלש פתח ויישר אותו. זה היה עותק שנעשה בעזרת מכונת צילום. המסמך המקורי נכתב במכונת כתיבה. ונאמר בו כלשונו:

 "לכב' מנהל האגף הרפובליקני של משרד ביטחון המדינה

 חבר קוֹרְנֵייב ד. מ.

 בזאת אני מביא לידיעתך כי גוטקין ס. ס. המכהן כמרצה בכיר בחוג להיסטוריה של ימי הביניים של האוניברסיטה על שם ט. ג. שֵבְצֵ'נְקוֹ בתאריך 29 באפריל השנה בשיחה איתי אמר: 'מחרתיים כולנו חייבים להתייצב לצעדה לכבוד 1 במאי עם כרזות בגנותו של סטלין ומדיניותו האכזרית כלפי העם הסובייטי'".

 לֵטִיצֵ'בְסְקִי ב. מ.

מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של ימי הביניים

 5 במאי 1949. העיר קייב'.

בפינה השמאלית למעלה הייתה הפניה בכתב יד בדיו כחול: "פֵדוֹרֵנְקוֹ – לטפל מיד ולהודיע לי אישית" וחתימה לא קריאה.

"אבל זה לא מסמך", צחק מקס. "כל אחד יכול להקליד במכונת כתיבה כל מה שהוא רוצה, לכתוב הפניה בעצמו, לעשות עותק במכונת צילום ולטעון שגילה את הדף בארכיון".

"בדיוק! אני מנסה להסביר זאת לאולגה, אוזניה אטומות לדבריי. הטיפוס ההוא מהשירותים הבטיח לה שכשתחזור, הוא יביא לה את המקור. מה שחמור יותר: עוד בקייב אולגה התקשרה לחוג להיסטוריה של האוניברסיטה, שבו עבדו סבינו. הכל כאילו מאשר את הגרסה: את סימיון גוטקין עצרו ב-15 במאי 1949, ואת הסבא שלי מינו לראש החוג כעבור שבועיים!”

"כן. מצבך לא משהו", הביע מקס את צערו הכן. "אתה יודע, אבות אכלו בוסר... בניגוד לאִמרתו הידועה של סטלין שלפיה הילדים לא צריכים לשלם על חטאי ההורים, בפועל הם שילמו אז ומשלמים עד היום. אין מה לעשות".

"על החטאים? אתה האמנת לפיסת הנייר הארורה הזאת?!”

"עניין אפל. העיקר, הכלה שלך האמינה".

"אין כאן שום דבר אפל!” צעק בכעס לטיצ'בסקי. "את המכתב זייף הטיפוס שהתאהב באולגה שלי. או מישהו אז, בשנת 1949, השתמש בשמו של סבי. הלוואי שהיית מכיר אותו! הוא היה איש צדיק. אהבתי אותו יותר מאת הוריי. בעצם הוא זה שחינך אותי. לאבא שלי לא היה זמן. סבא היה איש טוב לב, חכם. הוא כתב חמישה ספרים בתחום ההיסטוריה. ספרי לימוד. אולגה בעצמה למדה באוניברסיטה לפי הספרים שלו. שלוש פעמים הוא נבחר לחֵבֵר מועצת הרפובליקה!”

"זה לא מעיד על כלום", חשב בליבו מקס, "ידוע אילו מִנהגים ומידות התנהגות היו מקובלים אז". בקול רם אמר:

"יש היגיון בהאשמות. הסבא שלך הוא זה שהרוויח מהסתלקותו של סימיון גוטקין".

"גם אתה?!” התפרץ בזעם יצחק.

"תירגע. אני רק מנתח את העובדות".

"תעזור לי?” הפציר יצחק.

"אבל אמרת שמחר היא טסה בחזרה, הנסיכה היפהפייה שלך".

"כן. הטיסה ב-12:00. אם עד אז לא אמצא דרך לשכנע אותה לשנות את דעתה – הכל אבוד. אני גמור. איפה קייב, ואיפה אני. לא יודע איך אמשיך בחיי. שלוש שנים חייתי כאן עם מחשבה אחת: 'היא תגיע, ואנחנו'... ועכשיו... אני אעזוב הכל. אסע לקייב, אמצא את הנבלה ההיא ואתקע לו כדור בראש. ולא אכפת לי שיעצרו אותי ויוציאו להורג".

על פי ההיגיון היה על מקס להרים ידיים ולהודות שהוא לא יכול לעזור לחברו. להביע את תנחומיו ולנסות למנוע ממנו לעשות מעשה שטותי. במקום זה... כנראה זה היה בגלל מצב הרוח המרומם שהיה בו בצאתו מהעירייה. והבלש בחוסר זהירות הבטיח:

"אני אחשוב מה אפשר לעשות".

למרות שהיה ברור שבזמן הקצר הזה – הטיסה לקייב למחרת בצהריים – לא ניתן לעשות דבר בנדון.

יצחק המאושר תפס את ידו של מקס:

"תודה! באמת תודה! ידעתי שתעזור!”

"חכה עם התודות", מקס צינן את התלהבותו. "אני צריך את עזרתך. עזוב עכשיו את כל העניינים האחרים שלך. תיצור קשר עם כל קרובי המשפחה, כל מכרייך מקייב, תמצא לי מישהו שהכיר את הסבים שלכם באותם השנים. הבנת אותי? אני אהיה במשרדי עד חצות, תתקשר אלי".

3

מקס לחץ את ידו של חברו, קיפל בקפדנות את עותק המכתב, הכניסו לכיס החולצה, יצא מהמכונית אשר כבר רבע שעה עמדה מחוץ לבניין שבו נמצא משרד החקירות הפרטיות שלו.  המאזדה זינקה במורד רחוב יפו.

במשרדו טיפל מקס בכמה מהעניינים של לקוחותיו, כתב דוח בתיק שסיים, הכתיב למזכירתו ילנה מספר מכתבים. עד מהרה הגיע הצלצול מלטיצ'בסקי. בקול נרגש ומאושר הוא בישר:

"מקס, יש, יש בארץ אדם כזה! זאת אישה, שמה טְרֵייטֵל מַאריה, היא גרה בבית שמש. ניסע אליה עכשיו?”

"אין צורך לנסוע ביחד. אני אסתדר לבד. תן לי את מספר הטלפון שלה ואת הכתובת".

התרגשותו וחוסר סבלנותו של לטיצ'בסקי דבקה במקס, והוא יצא מיד לכיוון בית שמש.

מאריה טרייטל, אישה כבת 70 בעלת קומה גבוהה, עם מבנה גוף גברי, גרה בדירה שכורה צנועה. היא הביעה רצון לשתף את הבלש בזכרונות צעירותה. תוך כדי שהיא מאכילה את נכדהּ הפעוט, שאותו השאירה למשמרתה הבת שהלכה לעשות מניקור, סיפרה מאריה:

"אז לא שמענו על שום רדיפות. עכשיו מרבים לפרסם מאמרים על כביכול התעללויות איומות ואכזריות באותה התקופה, והרבה אנשים, במיוחד צעירים, חושבים שאז כולנו חיינו בפחד תמידי, שכל לילה השלטונות עברו מבית לבית והוציאו אנשים ממיטותיהם. הכל שקר. תראה מה עכשיו עשו עם המדינה המפוארת שלנו הדמוקרטים הארורים (האישה השתמשה במילה גסה יותר), בכלל אין מה להשוות. שלא לדבר על האנטישמיות. אני אז למדתי ועבדתי לפרנסתי כספרנית באוניברסיטה, ומלבדי עבדו בחוג להיסטוריה של ימי הביניים עוד חמישה יהודים. לאף אחד לא היה אכפת. תתאר לעצמך: היו רק שני מרצים בכירים בחוג, ושניהם – יהודים. הא? גוטקין ולטיצ'בסקי. היו אז חיים מאושרים. מעניינים. נציגי כל הלאומים היו חברים. נסענו לפיקניקים בחיק הטבע, ערכנו מסיבות שמחות. מדי פעם השלטונות באמת עצרו איש מסוים. כמו, למשל, את סימיון גוטקין”.

את גוטקין מאריה טרייטל כמעט שלא הכירה. הם עבדו ביחד תקופה קצרה למדי. כשעצרו אותו, היא האמינה שהוא באמת פושע. כולם האמינו. יום אחד הגיע לאוניברסיטה נציג של השירותים החשאיים, כינס את הסגל והסביר הכל, ענה על שאלות. התברר, שהפרופסור גוטקין בעבודת הדוקטורט שלו, המוקדשת לתקופה של הצאר פיוטר הגדול, העצים יתר על המידה את חשיבותו של ההון המסחרי. זאת הייתה סטייה מהקו של המפלגה הקומוניסטית בנושא. "נכון", הסתייגה גברת טרייטל, "באכיפת החוק היו בשנים ההן גם טעויות. לא מן הנמנע שעצרו ושפטו מישהו ללא הצדקה, אבל איפה יש מדינה שלא עושים בה טעויות? מה, עכשיו במדינות של ברית המועצות  לשעבר לא שולחים אנשים לבתי כלא לשווא? או בישראל שלך?”

מקס בלע ללא תגובה את "ישראל שלך" ושאל:

"את לטיצ'בסקי הכרת היטב?”

בפרופסור בוריס לטיצ'בסקי (הסבא של יצחק) מַאריה הצעירה, לפי הודאתה, הייתה מאוהבת עד צוואר. כולם בחוג העריצו אותו. איש אשכולות, גבר מקסים, טוב לב, חבר'מן. שיחק פוטבול וכדורעף עם הסטודנטים במגרש של הקמפוס. מה היה טיב היחסים בין לטיצ'בסקי וגוטקין? הם היו ידידים. לטיצ'בסקי קיבל קשה את דבר מעצרו של גוטקין. רצה להתפטר מהעבודה, אך ההנהלה לא שחררה אותו, החוג היה נשאר מיותם לחלוטין לו היו מאבדים בבת אחת את שני המדענים הבכירים. את זה היא זוכרת היטב. דווקא את מַאשַה טרייטל הצעירה שלחה ההנהלה לביתו של לטיצ'בסקי, למסור לו פתק מהדיקן עם בקשה לחזור לעבודה.

4

מקס נפרד מהאישה ונסע בחזרה לירושלים. השיחה עם עֵדה מאותם הימים העליזים והשמחים הייתה מועילה מאוד. צריך להסיע אליה את הכלה הנרגזת וההחלטית, שתדבר עם הזקנה. אך קרוב לוודאי שהבחורה לא תסכים לדחות את הטיסה, גם אם החתן יתנדב להביא אותה לכאן על הידיים. וגם אם תגיע ותשמע, לא תאמין. לפי תמונתה רואים שהיא עקשנית ולא נוטה לתת אמון בקלות.

לו הייתה למקס אפשרות לקבל את מקור מכתב ההלשנה, לערוך בדיקה על פי כל הכללים... ניתן היה בקלות לגלות מתי הוא נכתב: לפני 40 שנה, או לפני שבוע. אפשר לבדוק את ההפניה, שכתובה ביד. ממתי הדיו? נשמרו בוודאות דוגמאות של כתב היד של אותו קורנייב, האם ההפניה נכתבה על ידו, או שזה זיוף זול? אבל איך לעשות זאת, כשאתה נמצא בישראל, הרחק ממקום התרחשות האירועים?

העירה חזר מאוחר, אך בכל זאת קפץ למשרדו. אולי יצחק התקשר, גילה עוד מידע שעשוי לעזור? אך לא. ילנה המזכירה, שכבר עמדה לסיים, עדכנה את הבוס שלא היו בשורות נוספות מלטיצ'בסקי. הוא התקשר רק כדי לשאול, מה קורה והאם יש התקדמות.

התברר גם, שהתקשרה יוליה, חברתו של מקס. היא בארץ כבר שנה, הם הכירו זמן קצר אחרי עלייתה. הוריה בחרו להישאר במוסקבה, שם פורחים עסקיהם, את הבת שלחו מחמת אימת האנטישמיות הגואה ברוסיה הרחק לארץ האבות. לבד. מבן-גוריון נציגי משרד הקליטה הביאו אותה למלון לעולים, שם היא לא החזיקה מעמד זמן רב: השכנים התגלו כאנשים טרדנים למדי. אחד מקיש בדלת לבקש משהו, שני – להציע עזרה, שלישי, גם יש לו תירוץ להפריע... אחרי שבועיים היא ברחה מהמלון. יוליה צעדה ברחוב תוך שהיא סוחבת איתה מזוודה כבדה, עצרה ליד כל עמוד עם מודעות השכרת דירות. מקס, שנסע ברחוב, הבחין בה, נדמה היה לו שהבחורה בוכה. הוא עצר, יצא מהרכב, התקרב אליה. לא, היא לא בכתה, האיפור על פניה נמרח בגלל הזיעה. כעוסה, בבוטות סירבה להצעה לעזור לה. מקס משך בכתפיו, פנה למכוניתו. היא התחרטה, קראה לו בחזרה, התנצלה. באמת לא היו למקס שום כוונות זרות, בתום לב התנדב לעזור לבחורה שמיד זיהה אותה כעולה חדשה. זוכר כמה קשה היה לו, עצמו, בתקופה הראשונה. יחד הם די מהר מצאו קורת גג עבורה: זוג צעיר עם ילד חיפש מישהי לשכור ביחד דירה בת שלושה חדרים בשכונת קטמון.

מאז יוליה נהגה להתקשר מדי פעם למקס, ובכל פעם הציעה איזה בילוי משותף מעניין: נסיעה לכנרת או מסיבה אצל חבריה הסטודנטים, או תערוכה חדשה במוזיאון. גם היום בפתק שרשמה ילנה, כתוב שיוליה התקשרה וביקשה שיחזור אליה מהר, יש איזה עניין דחוף.

מקס חייג אל חברתו. לדבריה, לירושלים הגיע ד., משורר ידוע ממוסקבה, הערב יש לו מופע בעיר. מקס לא מבין גדול בשירה, אך עם יוליה הוא הולך אפילו להופעות רוק.

"אבל אני כבר טיפה שכחתי את השפה הרוסית", אמר הוא בהלצה.

"אני אתרגם לך", ענתה באותה הרוח יוליה.

"רק בתנאי כזה", הסכים מקס, אך מיד התחרט, "לא, לא, לא יכול. יש לי משהו חשוב לעשות".

"בערב?”

"חוששני שאעסוק בזה עד לבוקר".

"דייט?” מנימת קולה שומעים, שעכשיו תסיים את השיחה ותתאבד.

"איזה דייט, הלוואי. חייב לפתור תעלומה מסובכת אחת".

"לא מאמינה לך".

"ברצינות. יש לי מכר אחד, איש טוב. חתונתו בסכנה. חייב עד מחר בצהריים לברר בשבילו משהו".

"אתה לא יכול להקדיש לי שעתיים עלובות? ניפגש ליד המועדון לקראת שמונה, ואחרי ההופעה לא תצטרך אפילו להקפיץ אותי הביתה! אקח מונית, ואתה תמשיך בעניינים שלך. שעתיים קטנטנות כאלה... נו? נורא לא רוצה ללכת לבד".

מצפונו של מקס התעורר. או אולי ראה בדבריה של יוליה מחמאה? הרי היא בקלות יכולה למצוא מישהו מבני הכיתה שבשמחה ילך איתה לערב שירה.

"בסדר. אאסוף אותך בעוד חצי שעה".

זו הפעם הראשונה של מקס במועדון אוהבי הספרות הרוסית בימין משה. יושב ומנסה בכל כוחו להסתיר את השעמום שאוחז בו. יוליה לעומתו מבקרת קבועה כאן. מקשיבה בקשב רב לכל מילה של המשורר שהגיע מעבר לים, מוחאת לו כפיים חזק מכולם. ללכת איתה להופעות כאלה זה כמו לקחת ילד לספארי או לקרקס.

בדרך לחנייה – ודאי שמקס יסיע אותה לביתה, מה הוא, מפלצת? – יוליה שאלה:

"מסכים שהוא גאון?”

"המשורר? לא יודע. לא מבין בשירה. הוא השמיע כמה אמירות טיפשיות".

"אילו אמירות? מה אתה מקשקש? הוא כיום המשורר המפורסם ביותר ברוסיה!”

"למשל, הוא מכריז בגאווה שמעולם לא היה חייב לאיש, לא חי על הלוואות. ועוד בחרוזים. מה רע בלקחת הלוואה? זוג צעיר קונה דירה במשכנתא, גר בתנאים טובים, מגדל ילדים ומשלם לבנק לאט לאט. יותר טוב לחיות בתנאים מצומצמים, לחסוך 20 שנה ולקנות דירה בלי משכנתא, כשחייך כבר נגמרו?”

"אתה בור בענייני שירה! הוא אומר זאת בהשאלה, במובן המטפורי".

מקס הרים את ידיו:

"הודעתי מראש: לא מבין בשירה".

יוליה נשפה ברוגז, שתקה זמן מה, לאחר מכן שאלה:

"אילו ענייני חתונה יש לך?”

"לא לי", ענה מקס ונשף בתסכול.

סיפר לחברתו במה מדובר, הראה לה את עותק מכתב ההלשנה שקיבל מיצחק המסכן. יוליה קראה בעיון את הכתוב, ישבה בשקט כמה דקות תוך שהיא מעמידה פנים כאילו חושבת בריכוז על משהו...

5

מקס עצר ליד ביתה בקטמון. יוליה לא מיהרה לצאת, ופתאום הכריזה:

"אני יודעת מה לעשות!”

מקס צחקק בתגובה.

"תצחק, תצחק. אבל אני באמת יודעת מה לעשות. כל עוד אין ברשותנו את המקור, אלא רק העותק, אז צריכים לערוך אנליזה, ניתוח הטקסט! אני פעם קראתי חוברת על השיטה. עלינו להוכיח שהפרופסור לטיצ'בסקי לא יכול היה לכתוב את זה, כי זה לא תואם את סגנונו, או לחלופין – זה דווקא תואם את סגנונו. אנחנו צריכים מחשב עם תוכנה מיוחדת, ספרים של ההיסטוריון הזה ובלשן מנוסה להתייעץ איתו".

"לרשותנו רק חצי יממה", הזכיר הבלש.

"אז בוא לא נבזבז זמן. יש ספרים של הפרופסור בארץ?”

"סביר להניח. אצל נכדו".

"אז מדוע אתה מתעכב חצי שעה ליד הבית שלי?”

הבלש עשה פניית פרסה, והם טסו לרחוב יפו, למשרדו של מקס, לחפש את מספר הטלפון של יצחק לטיצ'בסקי. משם נסעו לביתו ברחוב אוסישקין, קיבלו ממנו מספר ספרים עבי כרס של סבו והמשיכו לשכונה הצפונית של הבירה, נווה יעקב.

כאן גרה המכרה של יוליה, אִירִינַה אַלֵכְסֵייֵבְנַה ל., אשר שנים רבות שימשה עורכת לשונית באחת ההוצאות לאור הגדולות במוסקבה. בישראל היא ממשיכה לעסוק במקצועהּ בעיתון בשפה הרוסית.

"במחשב שלה חייבת להיות התוכנה שאנחנו צריכים. אתה תראה, היא תעזור לנו", הבטיחה יוליה.

אירינה אַלֵכְסֵייֵבְנַה התגלתה כאישה נמוכה ורזה בשנות ה-50 לחייה. אפיינו אותה נעימות הליכות, הבעה חייכנית והכנסת אורחים. בלי לשאול שאלות היא הושיבה את האורחים בסלון, הכינה קפה, הביאה עוגיות ופירות יבשים. תוך שתיית הקפה דיברה על ספרות בכלל ועל שירה בפרט, הצטערה על כך שלא הצליחה להגיע לפגישה עם המשורר הרוסי ד', שאותו, לדבריה, הכירה אישית עוד במוסקבה.

בהמשך היא הקשיבה לבקשתם של האורחים, קראה בעיון את המסמך מקייב, הרהרה זמן מה ואמרה בסוף:

"גם אני שמעתי על האקספרטיזה ההשוואתית של הטקסטים. קראתי שעשו זאת לגבי ספריו של מִיכַאִיל שוֹלוֹחוֹב, כי יש הטוענים שלא הוא בעצמו כתב את הספר 'הדוֹן השַקֵט' שבגינו קיבל פרס נובל לספרות. אין לי התוכנה המיוחדת, אך בכל זאת אני יכולה לעזור לכם".

היא חזרה לדף שמסר לה מקס:

"הנה אני שוב קוראת את המסמך ומיד רואה שהדף הזה הוא זיוף מוחלט. כדי להגיע למסקנה הזאת אני לא צריכה לערוך השוואה עם ספריו של הפרופסור".

יוליה המאושרת הסתכלה על מקס במבט מתגאה: "נו. מה אמרתי לך?!” הבלש מצידו לא מיהר לאמץ את התלהבותה. בעלת הבית ניגשה  בינתיים למדפים עמוסי הספרים, שהשתרעו על פני קיר שלם בסלון, חיפשה זמן ממושך ובסוף מצאה ספר קטן ומרופט, שדפיו הלבנים הפכו לחומים בחלוף הזמן. לאחר מכן נתנה לאורחיה הרצאה קצרה בתחום הבלשנות, החזירה את המסמך, הוסיפה גם את הספר שלה עם סימניות שהכניסה בין הדפים המסוימים:

"לא לשכוח להחזיר לי אותו! הספרייה שלי זה הדבר היחיד שהבאתי איתי ממוסקבה".

הגיע תורו של מקס להחזיר ליוליה מבט מתפעל, כה משכנעת והגיונית הייתה המכרה הנחמדה שלה!

בפתח היציאה, כשהם נפרדים מבעלת הבית, מקס עשה דבר שעורר את פליאתה של יוליה: הוא קד קידה ונשק בג'נטלמניות את ידה של אירינה אַלֵכְסֵייֵבְנַה. התנהגות אשר לגמרי לא מאפיינת את הבלש, אך יוליה לא אמרה מילה.

6

מקס חזר לביתו אחרי חצות. במענה הקולי של הטלפון נקלטו חמש הודעות, כולן מלטיצ'בסקי. היה ברור שהוא יתקשר שוב. מקס לקח את הטלפון איתו לאמבטיה. לא הספיק להיכנס לאמבט,  והטלפון צלצל.

"אני מתקשר אליך במשך כל הערב!”

"אין לי זמן לדבר עכשיו, אני באמבט. בקיצור: הדף הזה הוא זיוף עלוב, לא קיים שום מקור בתיק. תסגור אולם ואל תשכח לשלוח הזמנה גם לי".

"יש הוכחות?”

"יש".

"אתה לא מכיר את אולגה, אם ההוכחות שלך לא מחזיקות מים, היא לא תאמין".

"הן מחזיקות מים. הן יחזיקו את כל המים שיש עכשיו באמבט שלי, שהולכים ומתקררים בזמן שאתה מפריע לי".

"היא הזמינה מונית לבן-גוריון ל-9 בבוקר".

"ברבע ל-9 אני אהיה אצלך".

מקס הקפדן היה ברחוב אוסישקין בשעה 8:44. נהג המונית כבר פתח את מכסה המטען, מהכניסה לבית יצאה אולגה עם מזוודת גלגלים בידה. שפתיה קפוצות בנחישות.

לא, לעולם לא תכריחו את מקס להציע נישואין לבחורה יפה כלשהי, כדי שלא תמציא איזה תירוץ שבוע לפני מועד החתונה. לכן הוא לא רואה ביוליה חברה קבועה לחיים.

יצחק יצא מהבית אחרי אולגה, ראה את מקס ורץ לקראתו.

"איפה אתה?!” צרח. "אני כאן משתגע כבר!”

ללא מילים הצביע מקס על השעון: לא איחרתי. יצחק פנה לבחורה:

"זה אותו מקס, שסיפרתי לך עליו. הוא בלש פרטי, הוא מפורסם מאוד בישראל, כתבו עליו בעיתונים, פעמיים הזמינו אותו לטלוויזיה. הוא ערך חקירה לבקשתי. יש לו הוכחות".

הבחורה נשפה בלעג, אך הניחה את המזוודה, והואילה בטובה להקשיב. שפת גופה והבעת פניה אומרות בפירוש: "בסדר, תנסה למכור לי את הלוקשים שלך".

"נו, מה יש לך, תראה לה!” זירז יצחק את מקס.

הבחורה נראתה אפילו יפה יותר מאשר בתמונה. משדרת חן וקסם כובש, גם כשכועסת.

מקס הוציא מכיסו בלי חיפזון את עותק מכתב ההלשנה, ומתיקו – את הספר עם הסימניות, שהשאילה לו לתקופה קצובה המכרה החדשה שלו מנווה יעקב. זה היה מילון לבתי ספר תיכוניים, אשר הודפס בשנת 1948 על ידי ההוצאה לאור הממלכתית של ברית המועצות  "ספרי לימוד".

"אולגה, את ללא ספק בחורה אינטליגנטית, ייתכן שסיימת את התיכון עם מדליה, ואת האוניברסיטה - עם דיפלומה אדומה".

"נגיד", ושוב חיוך מזלזל על שפתיה.

התנהגותה לא עשתה רושם על מקס. הוא המשיך בביטחון:

"קראי את המשפט הזה במכתב ההלשנה, שכביכול מהווה עותק מדויק מהמקור, ואשר לכאורה נכתב על ידי מרצה בכיר, שפרסם ספרים רבים, הפרופסור בוריס לטיצ'בסקי: 'מחרתיים כולנו חייבים ללכת לצעדה לכבוד 1 במאי עם כרזות'... וכו'. יש כאן שגיאת כתיב גסה, שלא הולמת איש משכיל ממוצע".

אולגה הציצה לתוך המכתב.

"אין כאן שום שגיאה. הכל תקין", פסקה.

"תפתחי בבקשה את המילון באות 'и' ('אי'). הנה, תראי איך נכון היה לכתוב בימים ההם את המילה 'ללכת' (ברוסית: идти - idti) – פעמיים האות 'Т' ('ט') באמצע המילה ובלי האות 'д' ('ד'). זה היה הכלל, החוק, הנוהל. כל מי שכתב עם 'ד' ו-'ט' נחשב לבור, חסר השכלה, לא מלומד. בשנת 1955 הכללים השתנו, הייתה רפורמה בכתיב הרוסי, ורק מאותו זמן כל הרוסים כותבים את המילה עם 'ד' ו-'ט'".

מקס הפנים בצורה מושלמת את ההרצאה של אירינה אלכסייבנה.

"הדף הזה הוא זיוף", המשיך הבלש, שעה שהבחורה, מלאת סקרנות, לא הוציאה הגה. "המודיע שלך הוא איש צעיר, ולא יודע שעד לשנת 1955 אנשים משכילים כתבו את המילה 'ללכת' ברוסית בצורה טרום-רפורמית: «итти». ולא רק, הם גם כתבו «притти», «чорт», «шопот» - מה שכיום נחשב לטעות. משנת 1955 הכתיב התקין של המילים הוא: 'идти' ('ללכת'), 'прийти' ('להגיע'), 'чёрт' ('עזאזל'), 'шёпот' ('לחישה'). אני חייב להודות בפנייך: גם אני לא ידעתי זאת, למדתי את זה אמש מאישה אחת. אגב, היא אישה חכמה מאוד, כדי לך להכיר אותה".

הווייתה המתנשאת של הבחורה התחלפה למבולבלת. היא לקחה מידיו של הבלש את המילון. בדקה את שנת הוצאתו לאור, מקום ההדפסה. עלעלה בו, מצאה במקומות המסומנים את המילים שבהן נקב הבלש: «чорт» «итти», «притти», . לחשה את המילה האחרונה ' чорт' ('עזאזל') – ספק קראה אותה מהמילון או כינתה בה מישהו...

יצחק כבר הבין לאן נושבת הרוח. הוציא שטרות מכיסו, דחף לנהג המונית: "אתה משוחרר, תסתלק כבר!” מסתכל על כלתו במבט מפציר, לוחש: "אולגה, אולינ'קה!”

הבחורה החזירה לבלש את המילון, הרהורה זמן מה, לאחר מכן הוציאה מתיקה כרטיס טיסה, צירפה אליו את המכתב המזויף ובהחלטיות קרעה את שניהם באצבעות החזקות שלה. יצחק אחז ביד אחת את כלתו, בידו השנייה תפס את המזוודה וכמעט גרר אותן לתוך הבית. שכח להודות למקס, אך הוא לא בא בטענות. 

 ירושלים, 1995

yuramedia@gmail.com


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא