אני, פיגמליון והתאטרון העברי

יורי מור | 20 באוגוסט 2018

סיפור מריר-משעשע על נפלאות התרגום, מחזה של סופר ישראלי-רוסי על השפה העברית, ומפגש עם עולם התאטרון 

אין עוררין על כך ששפה היא המאפיין האולטימטיבי של בן אדם. כבר מהמשפטים הראשונים כל אחד יכול להבין מאיזו קבוצה בא בן שיחו, האם הוא שייך לאנשי האקדמיה המתנשאים או בעל בסטה מכובד בשוק כרמל. לי מספיקות חמש דקות חֶברה עם עולה מברית המועצות כדי לקבוע (באחוז גבוהה של וודאות) כמה זמן הוא החזיק מעמד באולפן, ובאיזו שבוע מתחילת הלימודים הוא נשר, מיואש.

הרבה יסכימו ששפה יכולה לקבוע את גורלו של ברנש; זוכרים את יצירתו המפורסמת של הגאון הבריטי (האירי), ברנרד שואו, 'פיגמליון'? גיבורו הראשי פרופסור היגינס כבר בתחילת המחזה מכריז: "תן לי כמה חודשים – ואני אהפוך מוכרת פרחים מרחוב לדוכסית, אותה ישמחו לארח בבית המלוכה'.

קונסנזוס פחות רחב קיים לגבי האמירה שהשפה יכולה לבנות אישיות, להוציא אותו מהמסלול בו היו שקועים דורות של בני משפחתו. 

הפתיח הזה מיועד להכין את הקוראים למאמר לא רגיל, על המחזה שכתבתי באחרונה.

לפני יומיים נתקלתי בעיתון ברעיון עם סופרת ידועה ומוצלחת, אשר הודתה ששלחה את המחזה החדש שלה למספר תיאטראות, ומכולם קיבלה תשובה שלילית.

אז גם אני החלטתי לצאת מהארון, ולמרות שזה מביך,  להודות ברבים ששלחתי את המחזה שלי לתאטראות, ולא הצלחתי לעניין אותם. אך הנושא בעיניי כה חשוב, שהחלטתי לספר בקצרה על המחזה. אני יודע, יודע, כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, לכן אינני מתכוון לשבח את יצירתי, רק אספר עליו.

למה דווקא באתר 'הזירה הלשונית'? כי נושא המחזה שלי הוא השפה, השפה העברית.

לא אשמש ספוילר, לא אגלה לכם את העלילה, אתרכז בגימיק שבו השתמשתי, בהמצאה, עליה בנויה הקומדיה.

מיליון שקל לא הולכים ברגל

בקצרה הנה הרעיון שמימשתי: איזשהו תיאטרון (בפריפריה?) מחליט לעלות מחזה זר, כדי לצאת לסיבוב הופעות באותה מדינה זרה (הידידותית לנו). שרת התרבות מעודדת, מברכת את הפרויקט ואפילו מקצה למטרה זאת מיליון שקלים. לו"ז לחוץ, עוד חודש – בכורה. שולחים את המחזה לתרגום למתורגמן מקצועי, מקבלים את 20 העמודים הראשונים (שליש) ומתחילים בחזרות. עבודת הלהקה בעיצומה - ופתאום מקבלים הודעה שהמתורגמן קיבל התקף לב, והובא לבית חולים חסר הכרה.

באין ברירה מוצאים מתורגמן חלופי (יש לציין, כי אין הרבה מתורגמנים מהשפה הנדירה הזאת בארץ). המתורגמן החדש מתרגם 20 עמודים נוספים (עוד שליש). הבמאי והשחקנים פותחים את העמודים האלה ולתדהמתם  מגלים, שהמתורגמן החדש תרגם הכול בשפה ובסגנון אחר לגמרי! אם בעמודים הראשונים הגיבורים דיברו בסגנון די מכובד ונשמעו כמו בורגנים מצויים, אצל המתורגמן השני הם הפכו לדוברי הסלנג! שפת הרחוב, שפת השוק בפיהם, כל מיני 'אחלה' 'כוסית', 'שבו"ז', 'אהבל', 'דפוק', 'אח שלו'.... כפי שמסכמת השחקנית שמגלמת את דמותה של הגיבורה הראשית: 'אז אנחנו עושים שכונה?'

אבל אין מה לעשות, הזמן לוחץ, על כף המאזניים – מיליון שקל שלא הולכים ברגל. ממשיכים עם זה – ורואים שבעקבות הסגנון משתנות גם הדמויות! הם הופכים לערסים. בהתאם לשפה כל הדמויות משנות את התנהגותם, ובאורח פלא משתנה גם מסר המחזה שהם מעלים. הגיבורה הראשית, שבתרגום הראשון הייתה ספק אשמה ספק קורבן, הופכת למפלצת, למכשפה ערמומית.

הלהקה בקושי עיכלה את כל השינויים, המשיכה בחזרות, סיימה עם העמודים האלה ומתבשרת שהמתורגמן הראשון שבינתיים עבר השתלת לב, התאושש, מתלוצץ עם רופאיו ובמיטתו בבית-חולים תרגם את שאר עמודי המחזה. אלא מה – הלב החדש שמצאו לו היה שייך לשרת התרבות (שנספתה בינתיים בתאונת דרכים - אתם עדיין איתי?) – וסגנון התרגום הפעם שונה לגמרי גם מהגרסה השנייה עם הסלנג, וגם מהגרסה הראשונה של אותו המתורגמן, שהיה אז עם לב משלו, לב גברי. לא ברור מה משפיע – אולי העובדה שהלב הוא נשי – אך שוב הדמויות משתנות מקצה לקצה. עכשיו לפנינו בני אצולה אניני טעם, מכופתרים ומאופקים, והגיבורה הראשית נראית צדיקה. שאר הדמויות גם לא מגלים עקביות. פעם נוספת המסר משתנה. בדרך מצפים לנו עוד הפתעות – עד לפינאלה המיוחלת...

מקבל רק טקסטים מודפסים על נייר

אם טרם איבדתי אתכם, קוראים יקרים, אז המחזה לא לגמרי חסר סיכוי. אולי אתם תוהים, למה לא הצלחתי לעניין בו אף תאטרון?

כאמור, שלחתי את הקומדיה לכעשרה תאטראות החשובות בארץ, מהתאטרון הלאומי ודרומה (אני מת על הביטוי הזה!).

חצי הרשימה כלל לא הועילה להגיב. שאר התשובות זכאיות להתייחסות מיוחדת – אחת-אחת.

כל אלה שהגיבו, בשורה הראשונה של מכתבם הודו על כך שבחרתי לשלוח את פרי עמלי דווקא להם (בשכל לא גיליתי להם, ששלחתי את יצירתי במקביל למספר מוסדות תרבות). המשך המכתב היה שונה מתיאטרון לתאטרון.

תאטרון אחד ענה שאזל אצלם התקציב המיועד לתשלום ללקטורים, אשר קוראים כתבי יד.

מה לעשות – קורה. כפי שהיה מגיב המתורגמן הראשון מהקומדיה שלי: נגלה חמלה ולא נבוא בטענות למי שאין ידו משגת.

התיאטרון השני דווקא החמיא לי על המחזה המעניין, אך בצער רב הודיע שדווקא בעונה הזאת הם מחפשים מחזות עם מסר כבד. מחשבתי הראשונה הייתה: 'למה מחזה על השפה העברית שבונה אישיות – לא מספיק רציני?'

אני מצטער על כך שמילים כאלה נשמעים בקודש הקודשים של השפה העברית – באתר 'הזירה הלשונית' – אך זה מה שכתוב בתגובה הרשמית של התאטרון: 'לא רציני דיו'.

קראתי את המכתב הקצר שנית - ושמתי לב, שהתשובה נשלחה אלי בדיוק שעה אחרי ששלחתי לשם את כתב היד – וספק אם היה למישהו מהעבר השני של הקו האלקטרוני זמן לפחות לפתוח את הקובץ שלי, שלא לומר - לקרוא. 'כוסעמק!' – כפי שהיה אומר המתורגמן השני מהקומדיה שלי.

די קרוב למועד שליחת המחזה קיבלתי תשובה מתיאטרון נוסף, שהודיע (גם בצער רב) שיש אצלם בקנה רשימה ארוכה של מחזות שמחכות לתורם. אין לי צ'אנס לזכות לבמה שלהם גם בשנה הקרובה, גם בשנה שאחריה, וגם בשנה שאחרי זה.

הבנתי מיד, שהמנהל האומנותי אשר חתום על התשובה, כיהן לפני כן כמנכ"ל עמידר. כפי שהיה מגיב המתורגמן השלישי: כל העולם כולו – גשר צר מאוד, ואין עליו מקום לכול מתמודד.  

עוד תיאטרון הודיע אחרי הרהורים רבים בסגנון רסמי שהוא מקבל רק טקסטים מודפסים על נייר עם גופן של 1.2 מילימטר, וצירף כתובת הדואר שלו (ואני, חתיכת חשוך, שלחתי בדוא"ל!).

שאר הנמענים טרם הגיבו – יתכן שמעכלים את היצירה שלי, ויש תקווה שמישהו מהם בעתיד יאזור אומץ, יזרוק את כובעו לזירה הלשונית, ויזמין קהל לקומדיה שלי.

 yuramedia@gmail.com


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים