עברית קשה, עברית יפהפייה

סמיח אל קאסם | 13 ביוני 2018
המאמר הופיע לראשונה באנציקלופדיה "זמן יהודי חדש"

שפה היא בעיני יצור חי ונושם. היא אינה רק מלים וכתמי דיו על הנייר, אינה רק  עמודים של ספר. התחלתי לגלות את היסודות של העברית הקלאסית, שדמו מאוד ליסודות של הערבית הקלאסית. התחלתי ללמוד תנ"ך, פרקי אבות, תהילים, וגיליתי  דברים משותפים רבים בין העברית לבין הערבית. 

עוד מילדותי המוקדמת שמעתי וידעתי שכל לשון שיש לאדם היא אדם נוסף. אם תדע לשון אחת, אתה אדם אחד. שתי לשונות - אתה שני אנשים. עשר לשונות, אתה עשרה אנשים. הרעיון הזה קסם לי. הדוגמה האישית המיוחדת לכך היה בן דודו של אבי, עורך הדין עלי אלחוסיין המנוח, שידע הרבה שפות, ואפילו חיבר מילונים: ערבי-אנגלי, ערבי-גרמני וערבי-ספרדי. עוד משנות השלושים הוא ידע עברית. הוא היה האקדמאי הדרוזי הראשון בארץ הקודש.

המורה האשכנזי רפאל

גדלתי במשפחה שאהבה ספרות והתעניינה מאוד בתרבות ובהשכלה. על כן ביקרו אצלנו זקני המשפחה. אנשים רבים, דתיים כחילוניים. אני זוכר בבית צלילים של אנגלית, גרמנית, איטלקית ורוסית,  כמו גם של עברית, עוד מימי הילדות. במרוצת הזמן למדתי בתיכון טרה סנטה בנצרת, ששפת הלימוד שלו היתה אנגלית. שם למדתי שירה אנגלית, למדתי היטב  את שלי ואת וורדסוורת' ואת שקספיר. אהבתי מאוד את דמות של לורד ביירון הסוער, הלוחם למען החופש, הדון ז'ואן. אהבתי להכיר את השירה שלו מכלי ראשון, ולא באמצעות תרגומים. הכרתי את החן הפנימי של השפה האנגלית. בשנת 1971 נסעתי למוסקבה כדי ללמוד פילוסופיה והיסטוריה, והתחלתי ללמוד רוסית. רציתי להכיר את הנשמה הפנימית של השפה הזו, שנשמעה קשה וגסה, ובה  אותיות רבות נטולות תנועה ברצף, תופעה שאינה קיימת בשפות השמיות. אנשים אחרים חשבו שזה מכוער, ואני גיליתי שיש בכך חן מיוחד. למדתי קצת צרפתית בילדות. תמיד נטיתי לגלות את החיובי והיפה בשפות.

העברית הראשונה ששמעתי היתה עברית של חיילי ההגנה והמושל הצבאי. קשה לגלות יופי וחן בשפת הכוח הצבאי הפולש לחייך בכפייה. ואולם, מאוחר יותר הגיע לכפר שלי, כפר ראמה, מורה לעברית, יהודי-אשכנזי בשם רפאל. הוא היה גבוה, ג'ינג'י, והמפגש שלו השפיע עלי השפעה עמוקה, עד כדי כך שכתבתי את המלים העבריות באותיות ערביות בתחילה. מלה כמו "מורה" כתבתי מוע'ה, באות ע'ין. רפאל ניסה לתקן אותי ואמר: לא מוע'ה – מורררה, אבל הר' המשיכה להתגלגל בפיו. מאוחר יותר גיליתי את ההגייה המדויקת של הר'. מאוד  אהבתי את רצונו של רפאל שאשתמש במבטא האמיתי, הערבי, שהוא לא הכיר בעברית. הרי הח' הפכה בעברית לכ', והע' הפכה לא'. הוא אמר תמיד, הרי אתם יכולים לדבר עברית אמיתית ומקורית יותר ממני, ולבטא אותה בדרך נכונה יותר ממני.

בחוכמה, בחן ובעורמה

שפה היא בעיני יצור חי ונושם. היא אינה רק מלים וכתמי דיו על הנייר, אינה רק  עמודים של ספר. שפה היא יצור ענק, חי, יפה, חזק. יש בה גם מידה של כיעור אנושי בצד היופי. התחלתי לגלות את היסודות של העברית הקלאסית, שדמו מאוד ליסודות של הערבית הקלאסית. התחלתי ללמוד תנ"ך, פרקי אבות, תהילים, וגיליתי  דברים משותפים רבים בין העברית לבין הערבית. גיליתי את הסגנון התנ"כי. אני חושב שזה סגנון מקסים. יום יבוא והסגנון הזה ישוב להיות הסגנון האולטרא-מודרני בכתיבה העברית. באותה מידה אני חושב שאין בשפה הערבית יצירה  מודרנית יותר מבחינת הסגנון מן הקוראן. העניין הדתי לא העסיק אותי כאשר היה מדובר בספרי הקודש, לא הקוראן ולא התנ"ך ולא הברית החדשה והבודהיזם והאינקה. מה שעִניין אותי היא צורת הביטוי, ההתחכמות של לשון ונשמה. ספרי הקודש אומרים את הדברים בדרך שאינה לגמרי מפורשת, באמצעות רמזים, מטאמורפוזות, צללים של מלים וצלילים של אותיות. אהבתי את העברית לא דרך שפת העיתונות, וגם לא דרך השירה העברית המודרנית, אלא דווקא דרך ספרי הקודש, שיש בהם דברים נוגעים ללב, הנאמרים בחוכמה, בחן, ואפשר לומר שגם בעורמה. עורמה בשפה ובספרות אינה דבר שלילי, כי כוונתה אינה רעה.

וכך עם הזמן הבחנתי בין שתי שפות עברית. השפה העברית של השלטון, של הממשל הצבאי דאז, של המשרדים הממשלתיים. השפה הזו  נשמעה לי שפה קשה, יבשה, בלתי מקובלת. לצידה ויחד אתה  גיליתי  שפה עברית יפהפיה, מודרנית, חזקה ועשירה, ובאמצעות יצירות קלאסיות מאוד. כשאני מתייחס לשפה אני משתדל להתעלות מעל ומעבר לכל אלמנט פוליטי יומיומי. אני יודע טוב מאוד מה עוללו האנגלים והצרפתים לעולם הערבי, הרי הם עשו את   חיי הערבים לגהינום. אני לא יכול לשפוט את ביירון ושלי ושקספיר ואת  סרטר והוגו ורמבו או את ידידי לואי אראגון, דרך המדיניות של גנרל זה או אחר. אי אפשר לפסול את השפה הרוסית בגלל סטלין או את הגרמנית בגלל היטלר. שפות אינן שייכות למדינות ולרודנים אלא למין האנושי כולו.

ספרות הנכתבת בשפת החלום

אני חייב לשפה העברית תודה על כך שדרכה גיליתי אוצרות של עמים אחרים ושפות אחרות. את השירה היפנית קראתי לראשונה בעברית. קראתי את לורקה לראשונה בעברית, את ברכט. את "מאה שנים של בדידות" של מארקס, שהוא בעיני הנובליסט הגדול ביותר של המאה העשרים, קראתי בעברית עוד לפני שהוא תורגם לערבית. 

אינני כותב שירה בעברית. יש לי אוצר מלים עבריות, ויכולת כתיבה מספקת לכתוב שירים, ואולי רומנים ומחזות בעברית. נדמה לי שאני יכול לעשות זאת ברמה די מכובדת, על פי הקריטריונים של הביקורת הקיימים בארץ, אבל עקרונית אינני עושה את זה. אני לא מאמין ביצירה בשפה שאינה נכתבת בשפת החלום, שהיא השפה הקדומה ביותר הנטבעת בילד. אני לא מאמין בכתיבה בשפה המבוססת על ידע. האלמנט המרכזי והחשוב ביותר ביצירה הוא הספונטניות של הביטוי. אם ילד הגדל בעברית חש כאב הוא יאמר מייד "איי". אם אני חש כאב  אני מייד אומר "אח". הרוסי יגיד אולי "אוי", האנגלי יאמר אולי "ואו". כל אלה הם ביטויים יסודיים של תגובה ספונטנית ראשונית לכאב פתאומי. זו שפת החלום. זו שפת היצירה. על כן יהודים וערבים שגדלו בארץ מערבית יכתבו בשפת הארץ בה גדלו. המשורר העדין ביותר, משורר האהבה בגרמנית, הוא היינריך היינה היהודי. ואיך אפשר להסביר את העוצמה של כאתב יאסין האלג'יראי שכתב צרפתית, או של ג'ובראן חליל ג'ובראן היוצר בארצות הברית, שהאנגלית שלו היתה כמעט שפה ראשונית? אני מעדיף יצירה בשפה של האינסטינקט ולא של הידע. על כן אני כותב את השירה שלי בערבית.

ומחשבה אחרונה. אני יודע היטב ערבית, עברית ואנגלית, וכן מעט רוסית וצרפתית. ככל שאתה מכיר  שפות רבות יותר אתה מכיר  אינסטינקטים רבים יותר של בני אדם, אתה מתקרב יותר למרכז העולם, אתה נהיה יותר מעורב, יותר כלל-אנושי, צמוד יותר לרעיונות שלום, אחוות עמים, קדושת חיים ותרבות, ומתרחק  מגזענות, מפנטיות, ומאלימות רוחנית. 


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא