יום אחד אתה פתאום תופס שאתה אימא

זהר לבנת | 12 במרץ 2019

זהר לבנת כותבת על כך שבעברית, בדומה לשפות אחרות, נוהגים גברים ונשים להשתמש ב'אתה' כשאינם מתכוונים לאדם מסוים. מה מקור התופעה ומה אפשר ללמוד ממנה? איך קורה שגם נשים משתמשות לעיתים קרובות ב'אתה' ולא ב'את'?

בעברית, כמו בלשונות רבות אחרות, אפשר להשתמש בצורת הגוף השני, הנוכח – 'את' או 'אתה' – כדי להתייחס לאו דווקא אל מי שאתו מדברים באותו רגע. אפשר להדגים זאת באמצעות הקטע הבא. הדובר בקטע מספר על תאונת אופנוע שבה נפצע ומתאר את רגעי הפחד והבלבול הראשונים שלאחר התאונה.

"זוכר כמה שפחדתי, זה היה... אי אפשר להסביר כמה פחדתי. חשבתי ש... לא יכולתי מאותו רגע להזיז את הצוואר, והייתי בטוח... ואתה לא יודע מה המצב שלך, יש עליך קסדה על הראש, אתה לא יכול להוריד אותה, אתה שוכב, צעקות, עניינים, מיליון מכוניות סביבך..."

במהלך התיאור הדובר עובר משימוש בגוף ראשון 'אני' לשימוש בגוף שני 'אתה'. אולם גם כאשר הוא משתמש ב'אתה', ברור לנו כי הוא אינו פונה אל בן-שיחו אלא עדיין מתאר את חוויותיו האישיות מן האירוע, את הדברים שקרו לו-עצמו. מדוע אפוא הוא בוחר להשתמש ב'אתה'? אפשר לשער שבאופן זה הוא מנסה לקרב את בן שיחו ולשתף אותו בחוויה, מבקש ממנו לדמיין את עצמו בסיטואציה כזו, משל אמר לו: אמנם זו חוויה שלי, אך אילו היית במקומי היית חש תחושות דומות. ואולי הוא אומר אף יותר מכך: כל מי שייקלע למצב כזה יחוש אותן תחושות.

איך אתה יכול להרוויח כסף לאוכל כשאתה בעוצר?

בשפות העולם שימוש כזה בגוף השני נחשב כמין צורה כללית, המתייחסת לכל בני האדם או לפחות לקבוצה של בני אדם. אנו מוצאים אותו גם באמירות המתייחסות לכללים מקובלים ובפתגמים, כגון: "אתה לא יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה". המשתמע הוא כי אף אחד אינו יכול לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, כלומר 'אתה' אינו מתייחס כאן לנמען מסוים.

צורה זו משמשת לא רק להכללה, לשיתוף הנמענים ולהגברת מעורבותם בשיח, אלא גם לצרכים אחרים. לעתים הדוברים משתמשים בה כדי להרחיק את עצמם מחוויה רגשית טעונה ולהימנע מהבעה מוגזמת של רגש. כך למשל, בראיון עם אב שכול ששודר בתוכנית טלוויזיה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, הוא אומר כך:

"אתה עומד בפני המציאות הזאת. יום בהיר אחד אתה מגלה שחלק ממך נגדע... זה לא רק שהוא איננו, אתה נמצא בחסר גדול".

'אתה' כאן אינו מתייחס כמובן למראיין, זהו הדובר שמתייחס לעצמו באמצעות 'אתה'. מוצאים שימוש כזה כאשר הדוברים מתארים מעשים שעשו והם אינם גאים בהם ומנסים להקטין את אחריותם להם.

בעברית יכולה צורה זו לשקף גם את נקודת המבט של מישהו שאינו הדובר ואינו הנמען, אלא נמצא מחוץ לסיטואציית הדיבור. לעתים זהו "אחר" שהדובר מבקש לעורר הזדהות עמו, כמו למשל בקטע הבא, הלקוח  מאוסף העדויות של ארגון 'שוברים שתיקה'.

"אמרו לי סיכון בטחוני. סבבה סיכון בטחוני אבל הם אנשים והם צריכים לחיות. מאיפה הם מביאים את האוכל? איך אתה יכול להרוויח כסף לאוכל כשאתה בעוצר?"

מדובר אם כן בתופעה רווחת מאוד בעברית, שיש לה תפקידים חשובים המשרתים את דוברי העברית להשגת מטרות שונות באמצעות השפה.

ברגע שאתה חווה צירים אתה יודע מה זה

שאלה מעניינת ביחס לשימוש המיוחד הזה בגוף השני היא שאלת הבחירה בין 'את' לאתה'.

נקודת המוצא להצגת השאלה הזו היא תופעה חשובה במבנה של שפות, המכונה בפי בלשנים "מסומנוּת" (Markedness). שפה מכילה לעתים קרובות שני יסודות, שהיחס ביניהם אינו שוויוני: אחד מהם הוא הרגיל והשכיח יותר (אפשר לראותו כמעין 'ברירת מחדל'), ואילו לאחר יש אופי כללי פחות, והוא מופיע רק בהקשרים מסוימים ולא באחרים. זהו המצב בעברית בסוגיית המגדר: באופן מסורתי, צורת הזכר בעברית נתפסת כצורה הלא-מסומנת, ואילו צורת הנקבה נתפסת כמסומנת. פירוש הדבר הוא שצורת הזכר מציינת בני אדם בכלל, והיא מאפשרת לדוברים (ולדוברות) להתייחס באמצעותה לכללים, או לפנות לקהל מעורב – גברים ונשים. לעומת זאת, צורת הנקבה נתפסת באופן מסורתי כמתייחסת לנשים בלבד ולא לכלל בני האדם. במילים אחרות, בתודעתם של דוברי העברית טבועה התפיסה שצורת הזכר היא בעלת כוח מכליל רב יותר מאשר צורת הנקבה.

כיצד מתקשרת סוגיה זו לענייננו?

מאחר שצורת הגוף השני שבה אנו דנים כאן צריכה להביע בין השאר הכללה, טבעי יותר לדוברי העברית לסמן את ההכללה באמצעות 'אתה' מאשר באמצעות 'את'. וכך אנו מוצאים שגם נשים משתמשות לרוב ב'אתה' לצורך הכללה, גם כאשר הן מדברות אל גברים וגם כאשר הן מדברות אל אישה או אל קבוצת נשים, למרות שצורת הנקבה 'את' זמינה בהחלט ומשמשת נשים רבות לצורך זה.

יתרה מזאת, נשים משתמשות בצורת הזכר אפילו כשהן מדברות על נושאים נשיים מובהקים. הנה למשל, בקבוצה לליווי היריון המונחית על ידי אחות מומחית להיריון, בהקשר לשאלה איך אפשר לזהות כאבי צירים, אמרה האחות: "ברגע שאתה חווה צירים אתה יודע מה זה, אין אפשרות להתבלבל". ויש גם דוגמות נוספות לכך, חלקן נשמעות ממש כשיבוש לוגי:

"יום אחד אתה פתאום תופס שאתה אימא וכל מה שאתה רוצה זה להישאר בבית עם הילדים".

"כשאתה אימא חד-הורית ואין לך כסף לבייביסיטר בשביל שתוכל ללכת לעבודה בשקט, אתה באמת תעדיף את זה".

שימוש לשוני זה, הנראה טבעי עבור נשים רבות, מעורר תרעומת רבה אצל אחרות, והוא מצטרף לדיון במעמדן של צורת הזכר והנקבה הפועליות כשפונים לקהל שרובו או כולו נשים. בעניין זה קבעה האקדמיה ללשון העברית כי "נקיטת לשון זכר גם במקום שיש רוב נשים היא דרכה של העברית, ואין האקדמיה רואה עצמה רשאית לקבוע קביעה המנוגדת לדרך זו".

עמדתה זו של האקדמיה מעוררת התנגדות רבה ותביעה לשינוי. הטענה היא ששימושי לשון אלה משמרים יחסי כוח בלתי שוויוניים בין המגדרים, שכן הם מבליעים בתוכם את התפיסה שהזכר מייצג את האדם ה"רגיל", ה"נורמלי", בעוד שצורת הנקבה, הצורה המסומנת והשכיחה פחות, אינה מתאימה לשמש כצורה מכלילה משום שהיא משקפת אל מעמדן של נשים כתת-קטגוריה של בני אדם. הדורשים שינוי לשוני מאמינים כי הגדלת כוחה המכליל של צורת הנקבה, באמצעות שימוש חוזר ונשנה בה לצורך הכללה, ישפיע על תפיסה זו של הנשים כתת-קטגוריה וישנה אותה.

אלא שכאן חשוב להבדיל בין 'את' ו'אתה' שאינו מכוון לנמען או לנמענת לבין צורת הפנייה לקהל שנדונה על ידי האקדמיה ללשון העברית. השימוש בגוף שני לציון הכללה נפוץ יותר בעברית המדוברת מאשר בלשון הכתובה (אם כי הוא נמצא גם בה), וממילא האקדמיה ללשון העברית מעולם לא דנה בו. לפיכך השימוש ב"את" בעברית המדוברת מותר בדיוק באותה המידה שבה מותר השימוש ב"אתה". מציאות לשונית זו, שבה נשים רבות בוחרות להשתמש בלשונן הטבעית בצורת הזכר אפילו כאשר צורת הנקבה מתאימה יותר וזמינה בדיוק באותה המידה, מגלה עד כמה מושרשת בתודעתם של דוברי העברית התפיסה שהזכר, ולא הנקבה, הוא זה שמייצג את האדם ה'רגיל'. 

* במאמר זה מופיעות דוגמות מתוך מאמרים של מירי הורביץ, עמליה סער ואיתן גרוסמן.

פרופ' זהר לבנת מהמחלקה ללשון העברית וללשונות שמיות באוניברסיטת בר אילן


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים