משבר השפה של "העלייה השקטה"

רינה נאמן | 16 ביולי 2019
המאמר מבוסס על הרצאה שהוצגה בכינוס השנתי של האגודה לחקר השפה והחברה בישראל, יוני 2019

ד"ר רינה נאמן כותבת על עולים יוצאי רומניה, החיים עד היום את משבר התרבות והשפה. רבים חשים שלא זכו בהערכה מצד החברה הישראלית לעומת עדות שונות, ולצד זה התקשו לאמץ את השפה והתרבות הישראלית

במהלך חמש שנים ערכתי מחקר אנתרופולוגי על דור ראשון של מהגרים מרומניה לישראל, מחקר שהסתיים בשלהי שנות התשעים. עד היום זה המחקר היחיד על יוצאי רומניה בארץ, למרות שזו אוכלוסייה שמנתה כ-400,000 איש, ועל כן התחרתה רק עם יוצאי מרוקו הטוענים לאותו מספר. יתר על כן, זה המחקר האנתרופולוגי היחיד ביחס לעולים אשכנזים דור ראשון, עד למחקרים החדשים על עולים מברית המועצות לשעבר. נוכח השיח האתני במדינה, שלא רק שלא גווע אלא אף התעצם, זאת עובדה שמן הראוי לתת עליה את הדעת.

מתייחסים אלינו כאל ילדים חורגים

לדעת יוצאי רומניה, על פי הדירוג ההיררכי-אתני בישראל, הסטטוס החברתי שלהם הוא הנמוך ביותר בקרב אשכנזים, לצד יוצאי מרוקו, המדורגים הכי גבוה בקרב המזרחים. הם אף מסבירים את המספר הרב של נישואין מעורבים בין שתי האוכלוסיות על רקע זה. הרומנים סבורים שהם מקופחים יחסית לאשכנזים אחרים. הם אינם מוזכרים כמעט בהיסטוריה הציונית, אפילו לא בהקשר השואה או אסירי ציון, אינם זוכים לקרדיט על תרומותיהם הרבות בהקמת מדינת ישראל, וגם אינם מיוצגים כראוי בזירה הפוליטית בעבר ובהווה. גם לאחר העלייה לארץ לא קיבלו לטענתם שום עזרה מהרשויות, אלא נאלצו להסתדר בכוחות עצמם. אחד הנחקרים סיכם מצב זה באומרו: "בישראל מתייחסים אלינו כאל ילדים חורגים".

על רקע תפיסות אלו ביחס למצבם בישראל, הרבה רומנים מתביישים במוצאם ואינם מזדהים כרומנים. עובדה זאת הציבה בפניי בעיה מתודולוגית בקביעת שדה המחקר. נאלצתי לבדוק רק רומנים המזדהים בתור שכאלה. בתחילת המחקר היו בארץ 25 ארגונים רומנים, מפוצלים על פי מקומות מוצא ברומניה, מקומות מגורים בישראל, מפלגות פוליטיות, ארגוני ספורט ובתי כנסת. הסתבר לי שההשתתפות בארגונים אלה היתה מאוד דלה, ושחלק מהם היו קיימים רק בשם. למזלי, בדיוק בתחילת המחקר נוסדה אגודת רומנים שכינתה עצמה "תרבותית", שלא איפיינה את עצמה על פי הקריטריונים הנ"ל, ושהיתה רבת משתתפים ופעילה מאוד, ובה ערכתי את המחקר. בנוסף על כך כללתי במחקר את העיתונות בשפה הרומנית, שבאותה תקופה פרחה מאוד: שני יומונים, שבועון אחד וכמה חוברות מתורגמות מעברית על נשים, רכילות ועולם הקולנוע, וכן את אגודת הסופרים ברומנית, שנוסדה במהלך עבודת השדה שלי.

עלייה שקטה, בלי קשרים ובלי התפנקויות

מטרת המחקר שלי היתה לפענח את תופעת ההגירה על היבטיה המגוונים מנקודת מבטם של מהגרים דור ראשון יוצאי רומניה. מכיוון שהגירה היא אירוע קיצון שמעמיד במיבחן את מרבית הזהויות של הפרט ושמחייב רפלקסיה לגביהן, בדקתי בין היתר גם את הזהות הלשונית של העולים, את השפעות ההגירה עליה, ואת קשרי הגומלין בינה לבין זהויות אחרות שלהם. התייחסתי לכלל המהגרים, תוך תשומת לב מיוחדת לעיתונאים ולסופרים, אשר גם זהותם המקצועית קשורה בשפה.

הממצא המרכזי שעלה מן המחקר הוא, שהצורך להחליף שפה כרוך במשבר אישי וקיומי עמוק בכל תחומי החיים: המשפחתי, החברתי, ובעיקר התרבותי. כתוצאה מכך חלה פגיעה חמורה בדימוי העצמי של הפרט, ובתחושת שביעות הרצון בחיים באופן כללי.

בישראל נהוג לאמר שהעלייה הרומנית היתה עלייה "טובה", שנקלטה מהר, בשקט, בכל תחומי החיים, וללא ציפיות מהרשויות או עזרתן. כך חושבים גם הנחקרים, כדברי אחד מהם: "אנחנו עלייה שקטה, חרוצה, צנועה, שנקלטה לבד ללא קשרים ובלי התפנקויות. סבלנו מחסור ולא התלוננו. סמכנו רק על הכוחות שלנו ועל העבודה שלנו".

מסתבר שזה היה כך רק מבחינה תעסוקתית-כלכלית. ביתר היבטי החיים יוצאי רומניה שילמו מחיר כבד עקב אי ידיעת השפה, מצב שנמשך אצל רבים גם עשרות שנים לאחר העלייה. מעטים למדו באולפן, הן בגלל הצורך להתחיל מיד לעבוד על מנת להתפרנס, הן עקב גיל מבוגר, או  היעדר מיומנויות למידה מארץ המוצא. כך הם נשארו כל חייהם עם אוצר מילים דל אותו רכשו משמיעה במסגרת העבודה, או לשם תפקוד בחיי יום יום.

למדתי עברית ברחוב, כמו הצוענים

לגבי החיים המשפחתיים, אני מצטטת את דבריו של אחד הנחקרים, המייצג רבים אחרים. הוא בן שבעים, שלושים שנה בארץ:

"אני ובנותיי שני עולמות נבדלים. המנטליות שלנו שונה. והשפה היא חיץ רציני. שלא לדבר על הנכדים, שמלמדים אותי מילים בעברית. זה לא מצב נורמלי. העברית שלי דלה מאוד. כשהגענו לארץ מיד התחלתי לעבוד, ולא היה לי זמן ללמוד את השפה. למדתי עברית ברחוב, כמו הצוענים שמנגנים על פי האוזן. עברית ספרותית איני יודע, ומבחינה זאת אני אנאלפבית. אני מאוד מצטער על כך, שהרי זאת נכות לא לדעת את השפה הלאומית. למזלי, כאן באגודה איני מרגיש בזה. ברומנית אני עדיין אדם תרבותי, אבל עם הילדים זה מצב אחר. בשנים הראשונות לאחר העלייה ניסיתי להיות עבורם מה שהייתי ברומניה, אבא שאליו פונים בכל עניין, ואשר ממנו מקבלים תשובה על כל שאלה. אבל זה לא הלך. במובנים רבים הייתי בור. בלימודים בבתי הספר כמעט שלא יכולתי לעזור לבנותיי, ובשיחותיהן עם החברים שלהן לא השתתפתי. היה לי מאוד קשה לקבל את זה. הרגשתי שעבר זמני, ושאין בי תועלת לאנשים הקרובים לי ביותר. פה באגודה אני מרגיש במילייה שלי. הלא רובנו כאן נכים מבחינה לשונית".

לגבי החיים החברתיים, מרבית הנחקרים מספרים שהחוג החברתי שלהם מוגבל לרומנים, בגלל השפה המשותפת. זאת גם אחת הסיבות העיקריות להשתתפותם באגודה. אומרת על כך אחת הנחקרות:

"כל הידידים שלי הם רומנים. הלא יכולתי להתחבר רק עם רומנים בגלל השפה, לדאבוני. הלא זה מעין גטו. לא נכנסתי לחברה הישראלית, לדאבוני. כך הגעתי גם לאגודה. לי האגודה נותנת המון. אני מדברת עם אנשים, שומעת הרצאות, רואה מופעים. והכל ברומנית".

גם לשם שירותים מקצועיים פונים משתתפי האגודה לרומנים: עורכי דין, רואי חשבון, רופאים. ואכן, בעלי פרופסיות אלו מעידים על כך שמרבית הלקוחות שלהם הם רומנים.

ברומניה הייתי מורה לספרות ופילוסופיה

מעבר להיבט המשפחתי והחברתי, עיקר המשבר אותו חווים הנחקרים עקב אי ידיעת עברית הוא בהקשר תרבותי. אני מבקשת לציין שאצל יוצאי רומניה בארץ, וגם בחוגים נוספים על האגודה אליהם נחשפתי בשולי המחקר, תרבות הינה ערך מרכזי. הרכיבים המרכיבים "תרבות" לפי תפיסתם הם נימוסים והליכות ביחסים חברתיים, לצד למידה והשכלה, רצוי פורמאלית. בכיוון זה הם משקיעים מאמצים גדולים של המשפחה במסגרות חינוך לילדים; הם מעריצים מקצועות אינטלקטואליים ואקדמאיים, ומעדיפים אותם על פני עיסוק במסחר או במלאכות; הם צורכים אמנות ותרבות: תאטרון, ספרות ועיתונות, מוזיקה קלאסית; ומגלים כבוד רב למדעים. כל אלה קשורים כמובן בשליטה בשפה. מעבר לכך, יוצאי רומניה מעריכים דיבור בשפה צחה, תקנית ואפילו גבוהה, ורואים בכך מאפיין תרבותי מובהק של הדובר.

בעובדה זו נוכחתי בעצמי בכל תקופת עבודת השדה באגודה ובעיתונות הרומנית. הנחקרים שוחחו ביניהם ואיתי ברומנית צחה, והפגינו שכלול לשוני מופתי. לעיתים קרובות תיקנו לי שגיאות ברומנית, שפה שאיני משתמשת בה כבר הרבה שנים.

הרכיבים אותם מניתי בתפיסת "תרבות" אצל הנחקרים מוגדרים על ידם במונח המסכם "רמה", ומהווים עבורם קריטריונים לבחירת קריירה מקצועית, בני ובנות זוג, וחברים. כמו כן הם משמשים קריטריונים להבניית הדימוי העצמי ולהערכת הזולת. מעיד על עצמו אחד הנחקרים:

"ברומניה הייתי מורה לספרות ופילוסופיה, אדם על רמה, עד שזרקו אותי מהמקצוע בגלל יהדותי. כאן בישראל לא יכולתי לעבוד במקצוע בגלל השפה. וכך יצא שמכל הלימודים עבדתי עבודת כפיים. הקמתי אמנם מפעל משגשג לחפצי זכוכית והרווחתי יפה, אבל זה לא היה עיסוק תרבותי. כיום המוח שלי עייף, איני יכול להתרכז. אילו חיים הם אלה שאי אפשר יותר ללמוד?"

נסעתי לרומניה כדי להרגיע את הגעגועים

על מנת להתגבר על ההשלכות ההרסניות שיש לדעתם לאי ידיעת השפה העברית מאמצים יוצאי רומניה כמה אופני התמודדות. האחד הוא השתתפות באגודה. אומרת אחת הנחקרות:

"לי האגודה נותנת המון. אני פוגשת אנשים משכילים ותרבותיים, שלא כמו חבריי לעבודה בסופרמרקט, שם עבדתי 19 שנה. הרמה שלהם היתה מתחת לכל ביקורת, וזה מאוד הפריע לי להימצא בסביבה לא תרבותית. נדמה לך שגם אתה נדבק מכך. הכי טוב מבינים את התחושות שלי אנשים שעברו את ההתנסות הזאת על בשרם עם ההגירה. והלא באגודה כולנו כאלה. מרגישים אחד את השני".     

אמצעי התמודדות נוסף הוא צריכת עיתונות ברומנית. אומר בהקשר זה אחד הנחקרים:

"במשך השנים ניסיתי להתעדכן איכשהו לגבי החיים בישראל, במיוחד דרך העיתונות ברומנית. זה היה מין שער פתוח עבורי. העיתונים תרמו תרומה עצומה לקליטה שלי בישראל. אחרת איך יכולתי להתעדכן לגבי מה שקורה בארץ הזאת החדשה? העיתונים היו בשבילי כמו חמצן".

ועוד באותו עניין נחקר נוסף:

"העבר ברומניה חי רק בזיכרון שלנו. כל מה שנשאר לנו זאת השפה. שפת האם שלנו, שבה אנו יכולים לתקשר עם אחרים מהקטגוריה שלנו. וכל עוד הדור שלנו בחיים, ויש בתוכנו רבים שאינם יודעים עברית, צריך לשמור עליה ולטפח אותה. לכן אני מנוי על כל העיתונים ברומנית, ומעודד כל פרסום ברומנית, בלי להסתכל על הכסף. כל ספר שמופיע כאן ברומנית אני מזמין אותו עם האוטוגרף וההקדשה של המחבר".

גם ביקורים ברומניה עוזרים במידה מסוימת, כמו שאומרת הנחקרת הזאת:

"נסעתי לרומניה כמה פעמים. כדי להרגיע את הגעגועים. במיוחד לשפה, להשתמש בכל מקום בשפה בה אתה שולט, ללכת לכל מופע שאתה רוצה. אומרים ששפה היא עולם שלם. רק בארץ הבנתי עד כמה זה נכון. כל כך כואב לחשוב שהשפה שלך, ובעצם האישיות שלך כאדם תרבותי, לא משרתת אותך אלא להיפך – מגבילה. אני ממש מאושרת כשאני קוראת ספר ברומנית. אמנם אני קוראת גם בצרפתית, אבל ברומנית אני מוצאת משהו נוסטלגי, משהו מהחיים שלי, מתחילת החיים שלי".

'העולם הזה', הגירסה הרומנית

על רקע זה ברור, שאי ידיעת השפה מהווה בעייה חמורה יותר אצל עיתונאים וסופרים שעלו לארץ. לשם הצצה במצבם ובתחושותיהם אתייחס לעיתונאי אחד שהקים בעצם את העיתונות הרומנית בישראל, ולסופר רומני אחד, שהקים את אגודת הסופרים ברומנית.

פטראנו (שם בדוי) בן שבעים, ארבעים שנה בארץ, יודע עברית מאוד בסיסית. רבים הכירו אותו עוד ברומניה, שם עבד כעורך ראשי בהוצאת הספרים הממלכתית. וכך הוא אומר לי:

"איך שהגעתי ארצה הציעו לי שנעשה כאן עיתון ברומנית. אני רוצה להגיד לך, שלבוא מרומניה בתור עיתונאי ולהתחיל כאן מיד לעסוק בעיתונאות כשם שעשיתי אני, זאת לא רק העזה גדולה אלא גם שטות. הלא עיתון צריך היה להיות ישראלי ולא רומני, אם כי ברומנית, ולשם כך אתה צריך להכיר היטב את הזירה המקומית. הרי לשם כך אתה כותב: להבנות דעות והשקפות אצל הקוראים. ולהכיר את הזירה לא לוקח חודש-חודשיים, אלא זה פרוייקט לחיים".

תחילה הקים פטראנו שבועון אותו כתב לבד, "רוויסטה מאה", החוברת שלי. לדבריו כתב בה רק "זבל": סיפורים בלשיים, נובלות סנטימנטליות ונובלות דרמטיות כדי להתפרנס. להפתעתו, החוברת תפסה, ובתקופת המחקר היו לה עד 14,000 קוראים, לדבריו "מחזור יותר גדול מאשר ל'עולם הזה'". לאט לאט החל פטראנו להרים את רמת החוברת באמצעות טורים פוליטים, רשימות אקטואליות ומידע על רומניה. במקביל, הביקוש בקרב הציבור הרומני לעיתונים ברומנית גדל, וכך הפך פטראנו לעורך ראשי של היומון "ויאצה נואסטרה" (חיינו), ושל השבועון "פקלה" (הלפיד), שכלל בין 24 ל-28 עמודים, וזכה להצלחה מרובה.

הבעיות היו רבות: קשיים כלכליים, בעיות טכנולוגיות, הקמת מבנה ארגוני ראוי, קבלת ידיעות מהימנות, ובעיקר  מחסור בכוח אדם מתאים לאייש את המישרות. העבודה הרבה והאחראית במשך כעשרים שנה התישה את פטראנו, ולבסוף יצא לגימלאות. עם זאת הוא מעיד על עצמו שהיה לו סיפוק רב בעבודה. ערמות של מכתבי תודה, היכרות קרובה עם קוראים, ובעיקר תרומה לעולים החדשים מרומניה. "זה היה מצפן" הוא אומר, "ולא רק מחסן של נוסטלגיה, ובייחוד לאנשים שלא יודעים כלום ושצריכים להיקלט".

לאחר פרישתו ובשיחותיי עם עיתונאים נוספים ברומנית, הביעו כולם תסכול ממלאכתם. הטענה המרכזית היתה שהעיתונות ברומנית אינה יכולה להיות "על רמה" בגלל עיתונאים לא מיומנים מספיק, ובגלל המרחק שלהם מהחברה והתרבות הישראליות, עקב אי ידיעת עברית. גם קוראי העיתונים איתם שוחחתי הביעו אכזבה ומורת רוח מהעיתונות ברומנית בעת האחרונה. וכך ניסח זאת אחד הקוראים:

"העיתונים ברומנית מתחת לכל ביקורת. פרשנות פוליטית פשטנית וידיעות משלשום שהועתקו מהעיתונים בעברית. העיתונאים הרציניים פרשו מהם, ורמת העיתונים ירדה פלאים. אפילו השפה בהם עילגת ופרובינציאלית. וכי בשביל מי? הלא רוב האינטלקטואלים עברו לעיתונים בעברית או ל'ג'רוזלם פוסט', ועל הצעירים אין בכלל על מה לדבר. אלה שקוראים את העיתונים עכשיו הם אנשים זקנים שלא למדו עברית, שבאו ממקומות שכוחי אל ברומניה. המכנה המשותף הנמוך ביותר. וגם זה הולך וגווע. תחנה אחרונה עבור העיתונאים והקהל כאחד".

אני יודע עברית, אבל לא חושב בעברית

גלעדי (שם בדוי) בן 56, 23 שנה בארץ, יודע עברית טובה, אותה למד בקיבוץ של יוצאי עדות המזרח אליו נכנסו הוא ואשתו במטרה ללמוד שם את השפה. הוא כותב שירים ומחזות ברומנית, וגם ביקורת ספרות בעיתונות העברית. לטענתו, באגודת הסופרים בישראל התייחסו לסופרים ברומנית כאל גולים פוליטים מרומניה, שעזבו את רומניה משום ששם אי אפשר היה לכתוב מה שרוצים, והם ממשיכים לחשוב ולהרגיש כאן כרומנים. ואילו הסופרים הרומנים, ובתוכם גם הוא, רואים את עצמם לא כממשיכי הספרות הרומנית בישראל, אלא כבוני הספרות הישראלית דרך השפה הרומנית. לכן גם מרביתם למדו עברית. על בסיס אמונה זאת הקים גלעדי את אגודת הסופרים בשפה הרומנית, שמנתה בזמן עבודת השדה שלי כשישים איש. גלעדי מודע לכך שכל המאמץ הזה מכוון לדור אחד. אפילו הילדים שלו אינם קוראים את יצירותיו. אבל המטרה המרכזית שלו ושל עמיתיו היתה לחבר בין הסופרים ברומנית בארץ לבין הסופרים ברומניה, ובכך לבנות גשר בין שתי המדינות, מאמץ שלדבריו לא צלח בגלל המשטר ברומניה.

ביחס לזהות הישראלית ולכתיבה ברומנית אומר גלעדי, הפעם בעברית ולא ברומנית:

"האם אני מרגיש את עצמי ישראלי? כן ולא. נכון, זאת הארץ שלי ואני יכול לומר זאת, ואף רוצה לומר זאת בפה מלא. אבל לפעמים נדמה לי שזה רק חיצוני, לא ממש. לא לעומק. אם לא יודעים את השפה על בוריה, על כל רבדיה שמתפרסים גם לעבר, אי אפשר להרגיש בפנים. וזה כואב לי. ומהכאב הזה לא נראה לי שאוכל אי פעם להיפטר.

אני כותב בעיקר ברומנית. ודאי. הלא סופר לא יכול להפוך את עורו יום בהיר אחד ולשנות את כל עולם המושגים והדימויים שלו. נכון שאני יודע עברית, אבל לא חושב בעברית, או לפחות – לא על הדברים החשובים באמת, שעליהם אני מרגיש צורך לכתוב. אדם צריך לכתוב בשפה שהוא נושם בה. יש לה ריח וצבע וצליל מיוחדים לה, שאינם ניתנים להמרה. לכן גם כאשר סופר משנה את מקום מגוריו ונחשף לקונטקסט חיים אחר, עם דמויות וארועים ואווירה שונים, הוא עדיין ממשיך להיזקק לשפת האם שלו, ודרכה הוא מגיב על הגרויים החדשים.

הפחד הגדול ביותר שלי הוא שאשכח רומנית. בדיבור כבר יש לי בעיות. חסרות לי הרבה מילים, ואני מערבב רומנית בעברית. בכתב, תודה לאל, לא. אבל אני פוחד. לכן אני ממעט לקרוא בעברית, אם כי לפעמים אינני עומד בפיתוי. ואני קורא הרבה ברומנית. לגייס כוחות להמשך. אבל אני יודע? אולי זה לא מספיק. אולי לאט לאט הכל ישקע, ירדם. אני אפילו לא יכול לחשוב על מצב כזה".

ד"ר רינה נאמן היא אנתרופולוגית מן המכללה האקדמית תל-אביב-יפו


1
עוד בנושא
מאמרים קודמים