נבנה ארצנו בכורכר ובזיפזיף

מיכאל נצר | 12 בנובמבר 2019
המאמר הופיע לראשונה במאסף "ארץ של ימים רחוקים", בעריכת ג. ברקאי וא. שילר, תשס"א-2000

הגיאוגרף מיכה נצר מספר על מושגים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל שמקורם בשפה הערבית, על הקשר בין העמק וברכת 'אהלן וסהלן', איך הולידו חלוקי הנחל את אדמת הכורכר ומאילו אבנים בנו את ירושלים

 

מושגים שונים בגיאוגרפיה מקורם בתופעות מקומיות. השפה העברית, למשל, תרמה למדע העולמי מושגים כגון מכתש (Makhtesh), שנקלט בצורתו העברית בתחום הגיאומורפולוגיה. למכתש יש מובן קודם לשימושו הגיאוגרפי: כלי כתישה. מילה עברית זו איבדה את משמעותה המקורית בשימושה המדעי.

בגיאוגרפיה של ארץ ישראל קיימים מושגים שמקורם בשפה הערבית המקומית. אין מדובר במקומות כמו חדרה, עפולה ומטולה, השומרים על שמותיהם הערביים, ולא באלה שעוברתו, כמו הר מירון, נחל פולג, עין מור ודומיהם. יש מושגים שנקלטו מהשפה הערבית והשתמרו במשמעותם המקורית כמו חמרה, לדוגמה, היא השם המדעי לקרקעות מישור החוף, השומר על משמעות המילה ערבית – אדומה. השם יוחד לקרקע מסוימת זו, אף כי קיימות בארץ קרקעות אחרות הנקראות בערבית חמרה על שום צבען, אך אינן זהות להן מבחינה מהותית. מאמר זה דן במושגים גיאוגרפיים שונים שאיבדו את משמעותם הראשונה שנשתכחה, ועל גלגוליהם במרוצת הדורות.

מה חוסם החוּסמס?

ראשיתה של עבודה זו קשורה לחוּסמָסָה, בסיס אימונים של ההגנה בחולון. חלקת קרקע זו, שנרכשה מהכפר יזור, זכתה לשם הערבי חוסמסה. בכניסה לאתר נכתב כי מקור השם ופירושו אינם ידועים. בין סוגי הקרקעות בארץ נמצאת קרקע מטיפוס חוּסמָס, שחוסמסה נמצאת עליה, אף הדבר לא היה ידוע למקימי האתר. מהיכן הגיעה החוסמסה? בתורת הקרקע ידוע 'חוסמס' כסוג קרקע המשתייך לקרקעות החול האדומות, המוכרות בשם חמרה. החמרה של מישור החוף נוצרה מחולות בעקבות תהליכים שונים. חוסמס היא חמרה שנוצרו בה תצבירי גיר. ברחובות לפי שבעים שנה נקראה אותה קרקע בשם חוסמה, שנודעה כקרקע קשה לעיבוד, ואינה טובה  לגידול הדרים. מכאן ניתן לפרש את השם חוסמס. מילון ערבי אנגלי ישן מראה כי השורש חסם בערבית משמעותו מניעת מעבר, כמו בעברית, מה שעושה החוסמס למים ולשורשי הצמחים. משמעות נוספת לשורש זה היא הקשָיה, שגם היא מאפיינת את החוסמס.

בארץ קיימת תופעה של מתן שמות למקומות לפי הקרקעות בסביבה. היישוב חמרה במזרח השומרון נקרא על שם הקרקע האדומה שבמקום. העיר רמלה על שם החולות שעליהם הוקמה, רמל הוא חול בערבית. חול הוא גם מקור שמה של חולון בת ימינו, שאינה חולון המקראית.

אבן מקיר תכרכר

לגיאומורפולוגים מוכר השם כּוּרכָּר כרכיב העיקרי של רכסים לאורך חוף הים, ואילו לגיאולוגים הוא ידוע כאבן חול גירית. במישור החוף הכורכר הוא חומר הבנייה העיקרי של ערים עתיקות, ששומרי נוף ארצנו דורשים להציל מכף הבולדוזרים. מקור השם ומובנו לא נתחוורו עד לכתיבת מאמר זה.

גיאולוגים ובנאים, כמו גם ותיקי הדור, שבימיהם נוצר מושג זה, אין בידם לתת תשובה מספקת. מילון עברי-ערבי חדש מתרגם לערבית את ההגדרה במילונו של אבן שושן. במקור לפני שבעים שנה העוסק בפולקלור הערבי בארץ מוזכר הכורכר כאבן חול גירית המשמשת לבנייה באזור החוף. לפני שמונים שנה קבעו גיאולוגים את השם כורכר לאבן החול הגירית, ובו נכללו המושגים הקודמים  כורכר ויַרְוָאל. הראשון הוא אבן החול המוצקה, השני האבן המשוכבת הפריכה. מקור אחר מזכיר כורכר במובן שונה לחלוטין: משקולת בניין המשמשת לבניית קירות. בפי הבדואים מבקעת באר שבע פירושו חלוק נחל.

מה מכל אלה היא משמעות המילה כורכר? נראה כי המקור הוא חלוק הנחל. חלוק זה שימש כמשקולת באנך הבנאים, ומכאן בניית קיר באנך נקראת "בניית כורכר". מכאן התגלגל הכורכר והפך שמה של אבן הבנייה, וממנה לסלע כולו. ביחס למובנה של המילה נחזור למחוזותינו שם נאמר "ודוד מפזז ומכרכר", כלומר, מרקד ומתגלגל. מאותו שורש נגזרה גם כיכר, שהיא עגולה, וגם הכרכרה המתגלגלת. מכורכר כחלוק נחל נגזר אולי גם שמו של ואדי כרכרה בגליל, נחל בצת של ימינו. שם המושבה כרכור, שפירוש שמה לא ידוע, בא אולי מהגבעות המעוגלות בסביבתה, וכזהו הכפר הערבי ראס כרכר בארץ בנימין.

הכורכר עבר גלגול חדשני והוא היום שם לחצץ גירני, המשמש כתשתית לכבישים, וזכר לכורכר ששימש למטרה זו בעבר. השם ירואל המזכר למעלה כשם לכורכר הפריך נשתכח לחלוטין, לא נמצא אדם שמכירו, ומקורו ומשמעותו טרם אותרו.

רסק צדפים שהפך לחול

זיפזיף הוא רסק צדפים שהצטבר במשך אלפי שנים לאורך חופי הים התיכון. בראשית המאה שימש הזיפזיף חומר בתערובת ליציקת בלוקים לבנייה. שיירות גמלים החוצות את הירקון ומובילות את שקי הזיפזיף מנציחות בתמונות את מהלך בנייתה של העיר העברית הראשונה. כריית הזיפזיף הגוברת בשנים הראשונות למדינה גרמה לסחיפת החול ולהרס חופי הארץ, ולכן היא נאסרה בחוק הכנסת לפני ארבעים שנה, ב"חוק הזיפזיף".

חוקר פולקלור הפלחים הערבים בארץ גוסטב דלמן מזכיר לפני תשעים שנה את החומר זיפזיף כחומר בנייה. בחיפוש אחר מקור השם ואחר פירושו מתקבלת התשובה 'לא ידוע'. מילון עברי-ערבי בן זמננו מפרש: "זיפזיף – הוא חול ים גס, עשיר ברסיסי קונכיות". תרגום ממילון עברי-עברי מציין שמקור המילה ערבי. ערבים מבוגרים תושבי יפו שנשאלו לא ידעו את פירוש המילה. רמז קל הגיע מהמילון הערבי-אנגלי הישן. מילון זה אינו מזכיר את המילה זיפזיף. לעומת זאת מפרש המילון – "זיפ תנועת נדנוד של גמל בהליכתו". יש מקום לשער על כן כי זיפזיף אינו אלא כפל  זיף. "זיף! זיף!", או בלשון ימינו נוע! נוע! הייתה קריאת זירוז של מוליכי הגמלים לגמליהם, בוני תל אביב ששמעו קריאה זו הבינו אותה כשמו של החומר המוצע למכירה, והפכו את קריאת הזירוז לחומר יסוד בבניין עירם, והנציחוהו בשיר "גמל גמלי, חבר אתה לי, זיף! זיף!

נזאז מתיז וממזמז

בקרקעות החמרה של מישור החוף נמצאות עדשות חרסיתיות הקרויות נָזָאז. החרסית שנשטפה במי הגשמים לתוך החמרה מצטברת בעומק קטן, מקשה על חלחול המים וניקוזם, מונעת חדירת אוויר לשורשי הצמחים ומזיקה למטעים. חוקרי קרקע שנשאלו למשמעות המילולית של נזאז ענו בסימן שאלה גדול. רעיון לפתרון השאלה התקבל מעולה מבבל: "אצלנו בעירק נזאז היה מרתף מוצף מי תהום".

דברים אלה הוליכו למסקנה כי השורש הערבי נזז דומה לשורש העברי נזה. נזה בבניין הפעיל בלשון ציווי הוא הַזֶּה, כמו שנאמר במקרא: "הזה עליהם מי חטאת". וכך מדובר גם על שמן ועל דם.

בלשון חז"ל השתנתה צורת המילה להתיז, ואכן נזאז הוא קרקע מותזת מים, שאינה מחלחלת. גלגול משמעות נוסף עבר גם הנזאז. בפי טרקטוריסטים בני ימינו נזאז הוא קרקע חרסיתית כהה מכל מקור שהוא.

מה בוער? הנארי בוער

המטייל בבית גוברין מראשה וסביבתן מתרשם ממערות הפעמון הרבות באזור, החצובות בסלע הקירטוני הרך של תצורת צרעה. השתמרותן של מערות אלו כאן ומערות מגורים בספר המדבר התאפשרה בזכות סלע הנָארִי המכסה על הקירטון. נארי הוא סלע קשה שנוצר מעל סלעים רכים באזורים צחיחים למחצה, כתוצאה מפעילות ביולוגית ומריכוז חומר מילוט קשה על פני השטח. סלע קשה זה משמש קירוי למערות הנזכרות.

המילון מגדיר נארי כאבן המשמשת לבניית בתים ותנורים. השם נגזר מהשורש הערבי נאר שפירושו אש, בדומה לנור העברי. דרשני השם הסיקו שהסלע נקרא כך מפני ששימש לבניית תנורים, כשם ששימש לבנייה כללית, כמו הגיר בכבשני הסיד בהרים והבוץ המעורב בקש בטבוני האפייה במישור החוף. למה אפוא זכתה אבן התנורים לשם מיוחד דווקא באזור זה, אם שימשה גם לבנייה?

יתכן כי לפנינו גלגול שם מאבן לאבן. סלע הקירטון שנחצב במערות בית גוברין שימש לתעשיית סיד, לבניית בתים ולסלילת דרכים באזור. להכנת הסיד עבר הקירטון שריפה בתנורים. האפשר להקיש מכאן כי השם נארי ניתן במקורו לאבן הקירטון הנשרפת באש, ורק לאחר מכן נדד אל גג המערות שמהן נחצבה? קשה לדעת.

נומה עמק, אהלן וסהלן!

סָהֵל ומַרְג' הם מושגים ערביים לעמקים בארץ. סהל בטוף הוא השם הערבי של בקעת בית נטופה, ומרג' אבן עמר הוא עמק יזרעאל. מרג' עיון הוא עמק עיון, סהל איסתונה הוא עמק שילה ועוד. דורות של מלומדים דרשו את ההבדלים בין מרג' וסהל, על מיקומם, על גודלם ועל צורתם, אך לית מאן דפליג שמשמעות שתי המילים כיום אחת היא – עמק.

אבל נמצא מי שהפך את הקערה על פיה. במפת אזור מגדל צדק מתקופת המנדט הבריטי מופיעה המילה מרג' מספר פעמים בראש גבעות, כמו מרג' נסר, מרג' עוביד עזיזה ואחרות. בין מרג' למרג' מופיעה במפה המילה חַלָּה. האם טעו כאן עורכי המפה? והנה גם במפת ישראל 1:50,000 מצפון למעלה החמישה בנ"צ 1563.1380 מופיעה ח'רבת מרג' א-זערור בראש הר עוזרד, הרחק מכל עמק. מה משמעות הדבר?

מילון ערבי אנגלי שנכתב בטרם נכנסו חידושי ימינו למפת הארץ אומר: סהל -  מקום נוח. מרג' – מקום מרעה. חלה היא גדרת צאן. מכאן צא ולמד: הביטוי הערבי אהלן וסהלן משמעו ברוך הבא, אך פירושו המילולי הוא: תיכנס לאוהל ותרגיש בנוח. סהל הוא מקום נוח, שהולכים בו בקלות, ללא עליות ומורדות. יתכן כי אין סהל אלא משמעותה של המילה העברית מנוחה, שפירושה במקרא מקום ונחלה, כפי שנאמר: "וירא מנוחה כי טוב'', "לתת להם מנוחה" ועוד.

ומרג' מהו? פירושו המקורי הוא אמנם מקום מרעה, אך היות ששטחי המרעה היו בעיקר בעמקים, הפך גם מרג' להיות שם נרדף לעמק, כך שבתחזית מזג האוויר בערבית משמש המושג אלמרוג' א-שמלייה כתרגום לעמקי הצפון, בגבעות מגדל צדק, שבו שימשו עמקי הנחלים לחקלאות  והגבעות למרעה, נשאר מרג' במקומו המקורי, בראשי גבעות.

בהיר עד אפור חלקית

חַוָאר הוא סלע מעורב של גיר למינהו עם חרסית. הסלע פריך מאוד, ובבואו במגע עם מים הוא נעשה בוצי, אטום וחלקלק. לציבור בארץ מוכר בעיקר חואר הלשון מאזור ים המלח, לרגלי מצדה ובנחל פרצים. באזור זה צבעו לבן, ומכאן נגזר שמו הערבי – חואר, שמשמעותו חיוור או בהיר. מהשורש חור נגזר גם אחד השמות לעץ הצפצפה, חַוְר, לפי צבע גזעו.

השם חור נקלט בשפה העברית וממנה בגיאולוגיה הישראלית. בגיאולוגיה מחליף שם זה את המושג האנגלי marl. בארץ מופיע החואר בצבעים שונים הנקבעים על ידי צבע החרסית המעורבת בגיר ובכמותה היחסית. המטיילים בנחל חוורים ליד שדה בוקר רואים את החוור האפור-ירקרק מתצורת ע'ארב מתקופת הסנון. בהרי יהודה ידוע החואר הצהוב-ירקרק מתצורת מוצא מתקופת הקנומן, שמעליה נובעים מעיינות סטף, סעדים, ביתר ואחרים, והוא משמש לייצור כלי חרס ולתעשיית רעפים אדומים. כך הפך החואר הלבן במקורו לשמו של הסלע בצבעיו השונים.

אגב, החואר כמעט שקיבל שם עברי כשמו הגרמני מַרגֵל, אך הוא לא נקלט. ועוד, באופן מקרי לחלוטין, ע'ארב הוא גם שם ערבי לצפצפה כמו חור, ללא קשר ענייני בין הנושאים.

ירושלים תיבנה ותיכונן מאבניה

ירושלים מחצבות סביב לה ובתוכה. מהן באו מיזי אחמר ומיזי חילו, מיזי אחדר ומיזי אספר, מיזי יהודי, מיזי דיר יסיני ומיזי הריסון, מַלַכֶה וכַּעְכּולָה (קעקולה בטעות אצל כמה מחברים). אלה אבני בנייה ששמותיהן היו שגורים בפי חוצבים וסתתים בירושלים עד למאה זו.

מַלַכֶה, אבן המלך, היא אבן גיר קשה משכבת סלע עבה מתקופת הטורון, וממנה נבנו בתי המלוכה וחומת הר הבית בימי בית שני, ומכאן שמה. כעכולה לעומתה היא אבן קירטון רכה מתקופת הסנון, הנחצבת בקלות ומשמשת לבניית בתים לחסרי אמצעים, בעיקר בסְפַר המדבר. היא נקראת על שם חורבת כעכול, הנמצא היום בתחום פסגת זאב, שמסביבתה מחצבות שפעלו מאז ימי בית שני.

שבע אבנים אחרות בירושלים, מהן שלוש המשמשות לבנייה ממש, נקראות מיזי. מיזי חילו, האבן המתוקה, נקראת כך על שום חציבתה הקלה וסיתותה הנוח, וממנה נבנו הבתים הראשונים של ירושלים החדשה מחוץ לחומות. מיזי יהודי, אבן היהודים, היא אבן קשה, לא נוחה לחציבה ולעיבוד, ונקראה על שם פועלי גדוד העבודה, שחצבו אותה במערב העיר וממנה נבנתה שכונת בית הכרם, למשל. מיזי הריסון היא אבן קירטונית קשה, הקרויה על שם המהנדס הבריטי שבנה ממנה את מוזיאון רוקפלר ואת ארמון הנציב.

שלוש אבנים אחרות, צבעוניות, שימשו לקישוט בתים. הן שובצו בקירות, במשקופים ובפינות: מיזי אחמר האדומה, מיזי אחדר הירוקה ומיזי אספר הצהובה.

האחרונה בין אלה היא מיזי דיר יסיני, אשר שמה מעיד על מקום חציבתה בעבר. אבן זו הנחצבת היום בעין יברוד שליד בית אל מתפצלת ללוחות דקים, ומשמשת לריצוף בתים ומדרכות ולציפוי גדרות וקירות.

חוצבים ותיקים שנשאלו לפירוש המילה מיזי ידעו לומר: אבן בנייה, ולא יותר. סתתים בני ימינו משתמשים בשמות אלה כדבר מובן מאליו. היה מי שהסביר כי מיזי הוא מצוין, אך לא נמצאה אסמכתא לשונית לכך. הסבר למילה נמצא במילון הערבי-אנגלי. השורש מיז מובנו הוא להחליק וללטף. אחת מצורות הנטייה של השורש היא מזמז, והיא מוכרת לנו גם בעברית ופירושה הוא ליטוף והחלקת הגוף. מיזי לפיכך היא האבן המלוטפת, המוחלקת והמיושרת, ובמילה עברית מקורית – גזית.

ולסיכום, ארץ ישראל ידועה בשבעת המינים המכלכלים את יושביה. בנוסף על אלה נתברכה הארץ בשפע של מיני סלעים וקרקעות. אם תרם מחקר זה להיכרות עמהם, להנצחתם ולמדרש שמותיהם – דיינו.

מקורות

אבן שושן א', המילון החדש, תשי"ב.

אבן שושן א', הקונקורדנציה החדשה לתנ"ך, תשמ"א

ברוור א"י, הארץ, מהדורה ב' עמ' 20-18, 26-25, תרפ"ח.

דן י' ורז צ', מפת חגורות הקרקע של ישראל, משרד החקלאות, 1970.

וילנאי, זאב, מדריך ארץ ישראל – השרון, השפלה והנגב, מהדורה ד' 1955.

מדן, א', חוסמסה – יד להגנה, החברה להגנת הטבע, 1987.

מנצ'יקובסק'י פ' ואדלר ש', שינויים בהרכב קרקעות החול בהתאם עם צורת פני האדמה, הדר ו-ז, עמ' 168-162, 1930.

מרכז למיפוי ארץ ישראל, מפת ישראל 1:50,000, גיליון בית שמש, 1986.

פיקרד, ל.א., המצב הגיאולוגי של ירושלים, בתוך אבי יונה (עורך) ספר ירושלים, עמ' 44-35, 1956.

קור, א', מנוחה היא קרקע, שיחת רדיו, 1990.

Canaan, T. The Palestine Arab House, its Architecture and Folklore, Jerusalem, 1933.

Dalman, G. Arbeit und Sitte in Palestina, vol. 7, Hildesheim, 1928.

Lane E.E. Arabic English Lexicon, Frederic Ungar Publishing, 1877.

Picard, L. and Solomonica, On the Geology of the Gaza-Beersheba District, JPOS, 61, p. 215, 1936.

Survey of Palestine, Map, Palestine Series 1:25,000, Sheet 16-14, Majdal Yaba, 1945.

 


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים