למה קוראים לי פוצ'ו

ישראל ויסלר (פוצ'ו) | 03 בפברואר 2019
הסיפור מופיע בחלק הראשון של ספרו האוטוביוגרפי של וויסלר "בחיי – קורות חייו של צבר מצוי", שיצא ב "הוצאת לשון" בשנת 2016, אחרי שהודפס קודם לכן בהמשכים במכתב העיתי "חדשות בן עזר"

שני סיפורים על מקור הכינוי שדבק בסופר ישראל ויסלר, הראשון אמיתי וקצת מאכזב, והשני כזה העולה על כל דמיון, בעקבות השתלשלות עניינים מוזרה בשיעורי התנ"ך בכיתה ו'

 

אחותי אביגיל למדה בבית חינוך לילדי העובדים בצפון תל אביב, שהיה אז קרוב לביתנו שברחוב שלום עליכם. כשהגיע זמני ללכת לבית הספר, גרנו כבר ברחוב המגיד ואמי החליטה לרשום אותי לבית החינוך בצריפים, הקרוב יותר. לא פחדתי מבית הספר והרגשתי את עצמי די משכיל, מפני שידעתי כבר לקרוא ולכתוב את המילה "סוס". התברר שלא הייתי היחיד, וכשהמורה מלכה הזמינה כל ילד שיבוא ללוח ויכתוב את מה שהוא יודע, התמלא כל הלוח בסוסים.

מי מפחד מזהרירה חריפאי

מילדות הייתי מאלה המשכימים קום. כשהייתי מגיע לבית הספר לא מצאתי בו אף ילד אחר, למעט ילדה שמנמונת מכיתה ב' שאמה החד-הורית היתה מקדימה לצאת לעבודה ומקפידה לא להשאיר את הבת לבד בבית. קראו לה זהרירה והיא נחשבה לאחת התלמידות הפראיות של בית הספר. שנינו היינו מסתובבים בחצר בית ספר ומסתכלים זה על זו בלי לדבר. היא היתה גדולה ממני, גם בממדי גופה, ופעם כשעברה על ידי הרימה יד וחבטה בי על הכתף, מתוך שעמום. למחרת בבוקר, כשראיתי אותה בחצר, לא חיכיתי עד שתרביץ לי, וברחתי תכף לתוך הכיתה. ברגע הבא ראיתי אותה מגיעה לפתח ומתקדמת לעברי. התחילה ריצה בין השולחנות והכיסאות, ומי יודע מה היה סופי אלמלא הגיע לכיתה זאביק הקטן, שלא הבין בדיוק מה קורה. הוא חשב שאנחנו משחקים תופסת וקרא: "גם אני רוצה!"

הוא לא היה צריך לבקש פעמיים, כי היא תפסה אותו בלי בעיות והחטיפה לו על ימין ועל שמאל.

עד היום אני לא יודע מדוע לא החזרנו לה. אולי מפני שהיתה כבר בכיתה ב' ונחשבה לגדולה.

את הילדה הזאת הייתי רואה אחרי הרבה שנים כשהפכה לשחקנית מפורסמת ושיחקה בצ'יזבטרון, ואחר כך בתיאטרון הקאמרי. שמה זהרירה חריפאי. במשך שנים רבות לאחר מכן הייתי חושב מדי פעם, שאם אפגוש אותה ברחוב בלי בעלה, אתן לה טפיחה הגונה על הכתף, שלא תחשוב שאני-פחדן-אני, שבורח מילדות.

יהושע היתום מנקב כרטיסים

למד איתנו בכיתה ילד אחד, יהושע, יתום מאמו, והוא היה מפליא לצייר. בשיעורים היה מקשקש על הנייר ובהפסקות משתולל. הוא גר ברחוב שיינקין, לא רחוק מביתי, אבל בעוד שאני הלכתי לבית הספר ברגל, אביו, שדאג לו מאוד, היה מעלה אותו על אוטובוס מספר 8 ומשביע אותו שיחזור גם הביתה באוטובוס, ושלא יעז ללכת ברגל. הבעיה היתה שבדרך חזרה לרחוב שיינקין היה האוטובוס מגיע לתחנתו הסופית על שפת הים, ומי שרצה להמשיך היה חייב לנקב מחדש את כרטיסו.

יהושע המסכן רצה ללכת ברגל עם כל החבר'ה ולא להיחשב לעשיר שנוסע כל היום באוטובוסים. מה עשה? הלך עם כולנו ברגל עד תחנה אחת לפני ביתו, ושם הזמין עוד ילד אחד שייסע איתו תחנה אחת, כדי שהנהג ינקב שני חורים בכרטיסו. המון פעמים יצא לי לנסוע איתו באוטובוס, ותמיד הוא היה מזכיר לי זאת כטובה שעשיתי לו. אחרי הרבה שנים, כשקראתי את "החיים כמשל" של פנחס שדה, קראתי שם על חבר שלו, צייר בשם יהושע. אני בטוח שזה אותו יהושע שלי, אבל שני הגיבורים האלה כבר לא בחיים ואין לי את מי לשאול. גם מלכה, המורה שלי, כבר איננה. היא לימדה אותי עד כיתה ד' וחזרה לחנך כיתה א' חדשה. היא היתה אישה ערירית שעלתה ארצה בתור חלוצה וגרה עם אחותה, שגם היא היתה מורה וגם ערירית. סיפור עצוב של שתי אחיות שגדלו וגרו יחד עד זיקנה.

פוטי השובב הופך לפוצ'ו

בסוף כיתה א' כבר ידעתי לקרוא, ועד היום אני זוכר בעל פה את השיר שהכי אהבתי, בגלל חרוזיו הטובים:

סוס רכב לי ומרכבה

נוסע אני למושבה

רוצה אתה לווני?

הנני, הנני.

את המילה "לווני" שמופיעה בסוף השיר לא כל כך הבנתי, אבל את המילה הראשונה קלטתי מיד מקריאה ראשונה. עד היום אני מחפש את מי שכתב את השיר המופלא הזה, אבל כל משורר שפניתי אליו הכחיש את מעורבותו, אפילו לוין קיפניס...

בכיתה ב' קראה לנו המורה סיפור נחמד על פוטי השובב, ואחר נתנה גם לי לקרוא קטע. קראתי ברצון, ולא ידעתי שזו תהיה קריאה גורלית. אני חושב שהיה זה זאביק שהתחיל לקרוא לי פוטי, ובעקבותיו כל הילדים. מלכה המורה, שחיבבה אותי מאוד ותמיד היתה מחליקה על שערי, או צובטת בלחיי, שינתה את הפוטי לפוצ'י, ובעקבותיה התחילו כל הילדים לקרוא לי פוצ'יק, ואני לא מחיתי.

פוצו בכיתה ב 2

פוצ'ו ואחיותיו, כיתה ב'. פוטי השובב הפך לפוצ'יק

בכיתה ג' התחילו אחדים לשנות את הפוצ'יק לפוצ'ו, ובכיתה ו', כשעברתי לבית ספר הכרמל ושאלו אותי לשמי, הבנתי שזאת ההזדמנות להיפטר מהפוצ'יק, שנראה לי ילדותי מדי, והסתפקתי ב"פוצ'ו", שמלווה אותי מאז ועד היום.

לימים, כשהייתי לסופר והוזמנתי לבתי ספר, שאלו אותי הילדים תמיד למקור שמי המשונה. כשהייתי מספר שזה גלגול של פוטי השובב, ראיתי על פניהם אכזבה. הם חיכו לסיפור מפולפל יותר, ולא היתה ברירה, אלא להמציא את הסיפור המופרך שנחשב עד היום לסיפור האמיתי. וזאת ההזדמנות הראשונה שלי להעלות אותו על הכתב:

פוצו לכם ממני

יום אחד, כשהייתי בכיתה ג' או ד', אמר המורה: "תלמידים, מי שרוצה לתקן את הציון שלו שיעשה עבודה על יציאת מצרים."

ואני מאוד רציתי לתקן, כי היה לי הרבה מה לתקן. החלטתי שהפעם אני לא כותב מהדמיון המופרע שלי, אלא יושב וכותב עבודה רצינית בשפת התנ"ך. פתחתי את ספר הספרים, הצצתי בו וכתבתי עבודה בערך כזאת:

"ויקומו בני ישראל, ויעברו את ים סוף וילכו במדבר ויכאבו להם הרגליים ויתעייפו מאוד ויכעסו על משה רבנו ויתלוננו. ויכעס עליהם משה רבנו בחזרה ויאמר להם, עזבוני לנפשי, פוצו לכם ממני..."

למה פוצו? אני לא יודע, כנראה קראתי בדיוק את המשפט, "קוּמה ה' ויפוצו אויביך", אז יצא לי "פוצו".

כשהמורה החזיר את החיבורים והגיע לדף שלי, ראיתי אותו מסתכל על הנייר, ואחר כך עלי במבט כזה של אחד שאינו יודע מה להגיד. מתוך מבוכה גירד בראשו, הרים את ידיו בתנועת ייאוש ואמר: "ויסלר, ויסלר – הוא תמיד קרא לי בשם המשפחה – מה אגיד על העבודה שלך, מה אני כבר יכול להגיד? אולי אציין את החידוש המופלא בשפה העברית: פוצו לכם ממני." הוא אמר זאת בטון מלגלג, עד שכל הכיתה פרצה בצחוק, כי תמיד נחמד לצחוק על מישהו אחר.

אני דווקא לא צחקתי, לא הבנתי מה זה מצחיק ובכלל, איך אפשר להתייחס כך לשפת התנ"ך הקדושה? מצד שני גם לא התרגשתי באופן מיוחד ושמחתי שלא התבקשתי להביא את ההורים.

המפקח בדולח מגיע לביקור

היום אני בטוח שהשם פוצ'ו לא היה נדבק אלי לולא קרה לי למחרת דבר עוד פחות נעים.

זה קרה עם אותו מורה. באמצע השיעור דפיקה בדלת ולכיתה נכנס המפקח של משרד החינוך, בדולח שמו. שם אמיתי, מככב אצלי הרבה בספר "איה הג'ינג'ית". כסוף שיער, עם מצח גבוה מלא קמטי חוכמה, עיניים עמוקות חודרות שמעליהן גבות עבותות, סומרות, ממש מטאטא מעל כל עין. הדבר הרך היחיד שנשקף מפניו היו הלחיים. היו לו לחיים מכורכמות כאלה, נפולות. באופן כללי פרצוף של בולדוג. עוד לפני שפתח את הפה, כבר שמענו את הנביחה. פחדנו ממנו נורא, לא ידענו שהמורים מפחדים יותר.

כשהוא הופיע בפתח נפלה עלינו דממת מוות. הוא לא התרגש, היה רגיל שמפחדים ממנו, ורק התיישב בצד ורמז למורה שימשיך בשיעור. המורה ניצל את ההזדמנות שיש שקט בכיתה ונתן לנו שיעור באמת טוב. לקראת סוף השיעור הוא שאל שאלה קשה מאוד, ואף אחד מכל הגאונים של הכיתה לא ידע את התשובה. אני, שלא נחשבתי לתלמיד מי יודע מה, הייתי היחיד שהצבעתי, כי הייתי צריך לשירותים. אתם בטח מכירים את הצורך הזה...

אני אצל המורה לתנ"ך הייתי מצביע תמיד בלי פחד, כי ידעתי שהוא לא יפנה אלי. הייתי מדבר לאט, מקוטע, הוא היה שואל שאלה אחת, אני הייתי עונה על שאלה אחרת, אז עכשיו, כשיש לנו מפקח בכיתה, ידעתי שבטח ובטח לא יפנה אלי, ואם כך, מה אכפת לי לעשות רושם טוב על משרד החינוך? לכן, עוד לפני שהוא גמר את השאלה, לפני שידעתי שהיא כל כך קשה, כבר היתה ידי מתנופפת בעוז באוויר. ואז ראיתי שקרה לי אסון, ממש טרגדיה. הייתי היחיד שהצביע! אני זוכר איך אני יושב עם היד למעלה, ואני מסתכל ימינה ושמאלה ולא רואה אף אצבע מתרוממת. מה עושים עכשיו? איך יוצאים מהבעיה הזאת? נו טוב, אם האצבע כבר למעלה, אז התחלתי להניע אותה בקצב ולפזם "טרללל...לל..." אחר כך ניסיתי כאילו לתפוס זבוב, לגרד בראש, לנער באוזן, ולבסוף שילבתי ידיים וישבתי כולי קשב, צמא לשמוע את דבר המורה.

הקטן ההוא בפינה שהצביע

המורה המסכן, כשהבחין שמכל הכיתה המלומדה אני היחיד שמצביע, מטעמי זהירות הביט הצדה ולא החזיר את מבטו לכיתה, עד שהבחין מזווית העין שהורדתי את היד ואני יושב כמו ילד טוב ירושלים. אז הוא חזר אלינו ואמר: "מה זה, ילדים? אף אחד לא יודע את התשובה? הרי רק אתמול דיברתי על זה שיעור שלם." רצה שנזכור היום מה שהוא לימד אתמול, בעוד שאנחנו כבר בהפסקה כבר לא זכרנו על מה הוא דיבר. פעם היו מורים עם דרישות משונות כאלה.

כנראה שקולו היה כל כך עצוב, עד שלבו של בדולח המפקח נשבר בקרבו. הוא רצה לעזור לו ואמר: "הנה, הקטן ההוא בפינה הצביע קודם," והצביע לעברי.

כעת למורה לא היתה ברירה אלא לפנות אלי. אך מאחר שניחש כבר מה החוּכם הזה יכול להגיד לו, החליט להקדים רפואה למכה, וכדי להמתיק את הגלולה המרה, פנה אלי בהומור כזה, של מורים, ואמר בטון מלגלג: "כן, פוצו לכם ממני, מה יש לך להגיד?"

ואז אני קמתי בעוז ואמרתי בלי היסוס שמה שיש לי להגיד זה שאני צריך מאוד לשירותים, כמו שסיפרתי לכם קודם.

הילדים צחקו, אך הוא אמר בהקלה: "אז רוץ רוץ רוץ!" ואני רצתי רצתי רצתי, ומעבר לדלת הספקתי לשמוע איך בדולח שואל: "סליחה, מר שמילקיהו, איך קראת לנער, פוצולכם ממני? האם זה שם משפחתו?"

ואז שמיליק סיפר לו על החיבור המפוצלח שכתבתי, ומאותו היום התחילו הילדים לקרוא לי "פוצולכמממני". במשך הזמן הם התעצלו, ואני נשארתי רק עם הפוצ'ו הזה.

לפעמים, כשאני גומר את הסיפור, יש בין השומעים תלמיד חכם ששואל איך "ויפוצו" הפך ל"ויפוצ'ו", עם הגרש מעל הצדי. במקרים כאלה אין לי ברירה אלא לספר שלבדולח היתה נזלת באותו יום, וכשהוא שאל מה זה "פוצו" יצא לו עטשי מהאף וה"פוצו" היה ל"פוצ'ו".

מה שטוב אצלי, שהרצינות שלי נראית כל כך אמינה, עד שאיש לא חושב לשאול אותי אם כל זה קרה באמת, הרי ברור שסיפור כזה אי אפשר להמציא מהדמיון.


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים