שפה משותפת מנמיכה חומות

ראובן (רובי) ריבלין | 17 בדצמבר 2019
הדברים נאמרו בכנס פורום לאוטמן למדיניות חינוכית, שהוקדש השנה לנושא שפות, האוניברסיטה הפתוחה, 17.12.19

רובי ריבלין, נשיא המדינה, מאמין שכאשר הילדים שלנו ידעו לדבר עברית וערבית שוטפת, תהיה להם אפשרות להבין שלא נגזר עלינו לחיות כאן יחד, אלא נועדנו לחיות כאן יחד

 

זאת  השנה החמישית שאני מגיע לכנס דב לאוטמן למדיניות החינוך, ואני מודה שהשנה נושא הכנס קרוב ללבי באופן מיוחד. בכל שנה אני מקדיש כמה מילים היוצאות מהלב לדוביק לאוטמן, האיש שיסודות אמונתו ועבודתו יצוקים עמוק עמוק בפעילות הענפה והמבורכת של קרן לאוטמן, ובכל שנה אני רואה את עיניך, נעם בנו היושב אתנו, בורקות כשאני מזכיר את אבא.

*

השנה נושא הכנס מביא אותי לדבר גם על אבי מורי, ויסלחו לי השומעים אם גם עיני יבריקו כשאדבר על אבא.  אבא שלי היה מורה, גם כשהיה מנהל בית ספר, וגם כשהיה לפרופסור ומרצה באוניברסיטה היה קודם כל מורה. הוא היה מהמורים הראשונים שלחמו יחד עם בן יהודה ודוד ילין  על הוראת העברית במכללות להוראה, וממנו למדתי שאנשי החינוך הם  האוונגרד של החברה, חיל החלוץ. אבא היה מזרחן ואיש ספרות, והפרויקט הגדול של חייו היה מפעל התרגומים מערבית.

כבר ב-1916 הוא תרגם את שיריו של המשורר הערבי ענתרה אבן שדאד, וכך הוא הסביר את חשיבות התרגום, ואני מצטט: "הכרת השירה הערבית חשובה במיוחד לנו, היהודים, אחרי אשר השפעתה ניכרת הרבה הרבה בספרותנו העתיקה, ובמיוחד בתקופה הספרדית. כל אשר יקרא שניים שלושה שירים ערבים ואחריהם בשירי משוררינו בספרד, יכיר מיד כי רוח אחת להֵמָּה, וממקור אחד יצאו". זו לא העברית שלי, זו העברית של אבא.

כך כתב אבי. דמיינו לכם את תלמידי ישראל יושבים ולומדים את שירת ימי הביניים כחלק מתוכנית הלימודים בספרות, לא רק דרך מילותיהם של יהודה הלוי ושלמה אבן גבירול, שאבי זכה לתרגם גם אותם, אלא גם דרך שיריו של אבן שדאד, והמקאמות של בדיא זמאן אלהמדאני. חשבו על תודעת המתבגרים, המחברת בין תרבויות, המכירה בעושרה ובחשיבותה של התרבות הערבית והמוסלמית.

עשור אחר כך ניגש אבא לתרגם את הקוראן לעברית, וכך הוא הסביר את חשיבות התרגום, ואני מצטט: "ערך מיוחד נמצא בו אנחנו היהודים, מתוך שהוא אחד מהיצירות הרוח השמית היותר מפליאות. הפאתוס המיוחד מבני שם והריתמוס של יצירותינו הקדומות ביותר, וכאילו ממקור אחד אִתָם יהלך. כי דבר בעיתו הוא התרגום לעברית, עתה בהתעורר העם היהודי לשוב אל המזרח, אל רוחו ואל חייו". כך כתב אבי, מתוך האמונה בקרבה הגדולה בין העברית לערבית ובין העם היהודי למזרח.

תחושת הקִרבה הזו שהיתה לו אבדה לנו בדורנו, ואני חושב שהשפה יכולה למלא חלק משמעותי בהשבתו של רגש הקִרבה הזה, הנחוץ לנו כל כך.  דרך אגב, כאשר בן יהודה ביקש לחדש את השפה העברית לא כשפת תפילה ושפת קודש אלא כשפה מדוברת, ביקש לבוא ולאמץ מילים חדשות ומחודשות בהתפתחות התעשייתית והחברתית ובעולם כולו, וביקש לשלוח אחד מבני ירושלים על מנת שילמדו באוניברסיטה בפרנקפורט ערבית, ואמר, נדמה לי שהנער הזה ריבלין הוא בחור שיוכל להתמודדות באוניברסיטה בפרנקפורט. ושלחו אותו לשם, אבא נשלח על ידי בן יהודה והישוב הישן בירושלים לפרנקפורט ללמוד ערבית, על מנת שיוכל לחזור ולעזור לוועד הלשון להיעזר בשפה הערבית בת עשרה הבניינים למצוא מילים חדשות ומתחדשות, שהשפה העברית לא מצאה להם תשובה.

*

אני חושב שהשפה יכולה למלא חלק משמעותי בהשבתו של רגש הקִרבה הזה הנחוץ לנו כל כך. ואינני תמים. אין טעם להדחיק או להתעלם מהמציאות הקשה. במציאות הקשה בין הציבור היהודי לציבור הערבי במדינת ישראל מונחים משקעים של איבה. אין מדובר רק ביחסים מורכבים בין שתי קבוצות אתניות, אלא בשני עמים שחלומם, תמצית מאווייהם ושאיפותיהם, עמדו שנים רבות בסתירה זו לזו, ואצל חלקנו עדיין עומדים בסתירה. על בסיס כזה לא קל לבנות שותפות, כמעט ואין אפשרות לבנות אמון, שותפות הדדית אמיתית בין שווים. לא קל, אבל הכרחי במדינתנו, אותה הקמנו, מדינה שאיש לא ישנה את אופיה כמדינה יהודית, ואיש לא ישנה את אופיה כמדינה דמוקרטית. כפי שאמר נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק, גם 120 חברי כנסת לא יוכלו לשנות אופייה של מדינת ישראל כמדינה יהודית, וגם 120 חברי כנסת לא יוכלו לשנות אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית. דמוקרטית ויהודית, יהודית ודמוקרטית, הם חיבור אחד.

אני מרשה לעצמי לומר כי כיום יש ניצוצות של אופטימיות לאפשרות של השותפות הזו. יש ארגונים ויש פעילויות בשטח שמוכיחים שאפשר לעבוד על זה. יש שיח ציבורי ער. יש עבודה משמעותית במשרדי הממשלה ובקרב מעסיקים במגזר הפרטי, ויש פירות ששמתחילים לצוץ, והם מוכיחים שהעבודה הקשה הזו של שותפות היא אפשרית אבל בוודאי הכרחית. ואציין לטובה במיוחד את השותפות שפורום לאוטמן עמל עליה עם שותפיו, וביניהם בית הנשיא, בחמש השנים האחרונות.

*

שותפות לא תהיה אמיתית אם השותפים לא ידעו לדבר זה עם זה, זה בשפתו של זה. אבא שעסק בערבית ספרותית עודד אותי במהלך לימודי ללמוד ערבית. אבא כתב מאמר שלם שבו הוא סוקר את ההיסטוריה של ההוראה של השפה הערבית בבתי הספר היהודיים בארץ ישראל, ומתברר שתלמודי התודה החרדיים ביותר היו ממש פתוחים לרעיון. ירושלים של ראשית המאה ה-20 היתה מורכבת משכונות שכונות. בית ישראל מול שייח' באדר. אנשי שייח' באדר ידעו לדבר יידיש עלא-טול, יעני פלוּאֶנְטלי, יעני אידיש אידיש. לעומת זאת נשות בית ישראל ידעו ערבית באמת בצורה המובהקת ביותר.

הערבית צריכה להיות שפה שהילדים והנכדים שלנו יחושו בה נוח, באותה מידה שבה עברית מדוברת יומיומית חייבת להיות שפת בית עבור הדורות הצעירים של הערבים במדינת ישראל, ודאי של אזרחיה הערבים. אלה גם אלה צריכים להרגיש בהן בנוח, להיות מסוגלים לדבר בהן. קודם כל בינם לבין עצמם, ואחר כך אלה עם אלה. שפה משותפת מנמיכה חומות, מבטלת חומות, מפוגגת זרות, מצליחה למנוע אי הבנות. כשהילדים שלנו ידעו לדבר עברית וערבית שוטפת, תהיה להם אפשרות להבין שלא נגזר עלינו לחיות כאן יחד, אלא נועדנו לחיות כאן יחד. ואולי ידעו לבנות בינינו גשרים של אמון ושל תקווה ישראלית.

לצפייה בנאום לחצו על הקישור.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים