אהוד מנור, משירת יחיד לשירת רבים

גלי מנור | 27 באוקטובר 2020
המאמר הופיע לראשונה בכתב העת "פנים" בהוצאת הסתדרות המורים, גיליון 52-53, 2010

"ילדותי השנייה", השיר הפרטי של אהוד מנור, הפך כמו שירים רבים שלו ממרחב סימבולי אישי של אהוד מנור, למרחב סימבולי קולקטיבי בעל משמעויות חברתיות. על בנימינה ותל אביב כמצבים נפשיים בשיריו של אהוד מנור

 

אהוד מנור הביא קול חדש לפזמונאות העברית של אמצע שנות השישים. הוא היה דובר לירי אינטימי, שמאחוריו דמות ממשית ומוכרת המתפתחת לאורך זמן, וזאת בתקופה שבה רוב הפזמונים נכתבו בגוף ראשון רבים וכדברי נסים קלדרון "הביוגרפיה האמנותית נשמרה לשירה הכתובה". בפזמונים שכתב לאורך השנים כמו "אחי הצעיר יהודה", "בשנה הבאה", "מישהו", "ברית עולם", "הלוואי", "אין לי ארץ אחרת" ואחרים, מתגלה מנור כפזמונאי שזהותו אינה משתנה משיר לשיר, אלא יוצרת רצף המרכיב זהות, שהפכה עם הזמן לסמל בתרבות הישראלית.

נעמי שמר, גלעד בן-שך ואביהו מדינה, חבר השופטים שהעניק לו את פרס ישראל בשנת 1998, נגעו בנימוקיהם בדיוק בנקודה זו בכותבם: "הוא הביא לזמר העברי את קולו הפרטי, קול אינטימי, חושפני ורגיש, ובאורח פלא הפכה שירת היחיד שלו לשירת רבים". 

במאמר זה אנסה להבין כיצד אותו מרחב פרטי שיצר אהוד מנור בשיריו, הפך באורח פלא למרחב ציבורי סימבולי בעל משמעויות מרובות, ומהו תפקידן של בנימינה ותל אביב כמרחבים סימבוליים ביצירתו.

לאחות את השברים למשהו שלם

אהוד מנור כתב שירים רבים שבהם מוזכרת בנימינה, אולם תמיד טען כי בעצם כל שיריו כולם עוסקים בבנימינה. בספרו "אין לי ארץ אחרת" כתב: "המאגר האינסופי של תמונות, מילים וצלילים משם מפרה אותי עד היום. כשאני כותב 'שמש' זאת רק השמש בבנימינה. כשאני כותב 'ים' זה רק הים בחוף קיסריה. אני יכול להיות בניו-יורק, לכתוב 'עצים', ואלה העצים מהחורשה בבנימינה, לא מסנטרל פארק. וגם החלומות הראשונים נשמרים, כמו בכספת, גם אלה שלא יתגשמו כנראה לעולם".

לעומת זאת, בבית השלישי והאחרון של "ימי בנימינה" הוא כותב על בנימינה הממשית של 1975: "כל ימי אני הולך לשם/ ולא מוצֵא". בראיון בשנת 2000 מסביר מנור ש"יש גם משהו מאכזב בחזרה לבנימינה, שלא מצליחה להחזיר לי את האנשים שאליהם אני מתגעגע יותר מכל דבר אחר, ההורים שלי ואחי הצעיר יהודה". הפער בין הזיכרון של בנימינה כפי שחווה אותה בילדותו לבין זו הממשית הוא מקור לכאב ותסכול. נוסף על כך, לעיתים נאלץ מנור להגן על הילדות המאושרת שלו, כפי שהיא מצטיירת בשירים כגון "ילדותי השנייה", "חלומות שמורים", "יליד הארץ", "ימי בנימינה" ואחרים, מפני מבקרים שרואים בה "אידיאליזציה רגשנית". כתגובה, מנור כותב על ילדותו: "אני דווקא זוכר היטב את ילדותי, על אורותיה וצלליה. חוויתי לא מעט זעזועים, עיני ראו גם דברים לא נעימים ואוזני שמעו גם דברים קשים ומטרידים. במשך השנים גיליתי שאירועי הילדות אינם חולפים – הם חוזרים על עצמם שוב ושוב כמו עונות השנה. וגם אם ילדותי לא היתה אלא סידרה של אחיזות עיניים, אין בלבי ספק שהאור גבר על הצל".

הפנייה לבנימינה אין בה כדי ליצור רושם של ילדות מושלמת, אלא, כדבריו, "לאחות את השברים למשהו שלם... אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש אלא לחזק את החלום". אהוד מנור מודע לכך שהבנימינה של שיריו והילדות המצטיירת בהם הן מבנים נפשיים שברירים, אולם הוא חוזר ומרכיב אותם בכל פעם מחדש. 

בראיון ל"לגעת ברוח" עם יואב גינאי אהוד מנור מסביר כי "בנימינה היא מצב נפשי". אנסה להגדיר את אותו "מצב נפשי" כמרחב סימבולי שבו מנסה אהוד מנור ליצור מחדש את ילדותו בבנימינה על כל בני משפחתו שאבדו לו. בנימינה של שיריו איננה הבנימינה הממשית של ההווה, אלא מחוז ילדות אבוד שקיבל משמעות סימבולית במרחב הספרותי. אולם על מנת לשחזר את האובייקטים האבודים האלה צריך ריחוק, ואת הריחוק והחופש ליצור מוצא אהוד מנור בתל אביב.

פצע שלא יגליד לעולם

המושג "מרחב סימבולי" בהתיחסות לחוויה התרבותית מקורו בפסיכולוג הידוע ויניקוט, שהגדיר את המרחב שבו מתרחשת החוויה התרבותית כמקום מעבר הנמצא בין המציאות הפנימית שלנו למציאות החיצונית. רחל צורן מגדירה את מרחב המציאות הספרותית כ"מקום שלישי". כאשר אנו קוראים, שומעים או יוצרים טקסט, אנו נמצאים במקום "שבו יכולים להתקיים בו-זמנית מציאות ודמיון ... הוא פותח פתח לאפשרות להשתהות במקום המשוחרר מתביעותיה החד-משמעיות של המציאות, ויחד עם זאת איננו מפנה להן עורף".

המרחב הסימבולי הזה, שבו הזמן נחווה כמעגלי ולא כרצף ליניארי, פותח הזדמנות לחוויות תרפויטיות עבור היוצר והקורא כאחד. באותו מרחב סימבולי אהוד מנור יוצר מחדש את בנימינה, שבה אחיו יהודה הוא גם ילד קטן וגם נער, והוריו עדיין יושבים על המרפסת.

אהוד מנור עזב את בנימינה בפעם הראשונה ב-1955, בגיל 14, כאשר הוריו הבינו שאינו מתאים להיות חקלאי, ושלחו אותו ללמוד בבית הספר הריאלי בחיפה. החוויות המכוננות שלו הן האובדן של אביו ב-1956, של אחיו הצעיר יהודה ב-1968, והאבל על ילדותו בבנימינה לפני אותה התנפצות הכרוכה במותם. חוויית האובדן של אביו, ובעיקר של אחיו הצעיר, רדפה אותו כל ימי חייו. אהוד מנור אהב את אחיו הקטן אהבת נפש, ואמר ליואב גינאי שמות האח הוא "פצע שלא יגליד לעולם". מילדיו השתדל תמיד להסתיר את הכאב על אובדן האח, אולם הכאב חלחל בדרכים לא דרכים אל נפשותיהם. הם הרגישו את הכאב בשחזור של אותה בנימינה האידילית של הילדות, שבה אחיו הקטן והוריו עדיין בחיים, המתוארת בפזמונים רבים: "נחל התנינים", "ברוש", "בן יפה נולד", "הבית ליד המסילה", "בשנה הבאה", וכמובן, "ימי בנימינה". אולם כאמור, כל השירים שאהוד מנור כתב קשורים לבנימינה. הוא תמיד מנסה לשוב לאותה ילדות, נתקל באובדן ובתסכול, ויוצר אותה מחדש בשיריו.

כל ימי אני הולך לשם, ולא מוצא

השיר "ימי בנימינה" נכתב ב-1975.  הדובר בשיר הוא מפורק, ועל מנת להבינו יש לחבר יחדיו את כל בתיו של השיר ופזמונו. בבית הראשון אין "אני לירי". הדובר מרוחק, והנתק בינו לבין אותו ילד שנרדם בחול הוא כה עצום, עד כי לא ברור שהוא אמנם מדבר על ילדותו שלו. הילדות המתוארת בבית הראשון היא ילדות במסורת של השירה הרומנטית האנגלית, בעיקר של ויליאם וורדסוורת',  ומושפעת מתפיסתו של ז'אן ז'אק רוסו את הטבע כמקום שבו ילדים אמורים לגדול ולשגשג. בילדות זו אין הבחנה ברורה בין ה"אני" לטבע. הכוכבים, הסביונים והשחפים הם בני שיח, והחול, המקבל את צורתו של הגוף, הוא המיטה המושלמת. הדובר מנותק מאותו מצב נפשי של אחדות עם הטבע, ותחושת ה"ביחד" עם הסביבה הפיזית והאנושית. מה שמאפיין את הדובר היא תחושת האובדן והריחוק המתוארת בבית השלישי. השיר הולחן על ידי מתי כספי.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד/ שֶׁדִּבֵּר אֶל כּוֹכָבִים,/ שֶׁהִמְתִּיק סוֹדוֹת/ עִם סַבְיוֹנִים וּשְׁחָפִים,/ שֶׁסָּפַר כָּל נֶמֶשׁ חֶרֶשׁ/ וּבַחוֹל נִרְדַּם,/ מָה קָרָה לוֹ יוֹם אֶחָד/ שֶׁקָּם וְנֶעֱלַם?

אֲנִי רוֹצָה לַחֲזֹר אֶל הַיָּמִים/ הֲכִי יָפִים שֶׁלִּי,/ הַיָּמִים הַיְּחֵפִים שֶׁל בִּנְיָמִינָה/ כֵּן, אֲנִי זוֹכֵר, הַכֹּל זָרַם לְאַט,/ הַשֶּׁמֶשׁ לֹא מִהֵר,/ אֲנָשִׁים אָמְרוּ שָׁלוֹם,/ חָבֵר הָיָה חָבֵר.

הַיּוֹרֶה יֵרֵד מָחָר/ הַבֵּט בַּלְּבָנָה./ אֵיךְ הָיָה יְבוּל הָעֲנָבִים/ הַשָּׁנָה?/ הִכָּנְסוּ הָעֶרֶב,/ יֵשׁ רִבָּה מִתּוּת גִּנָּה,/ וּבַלַּיְלָה תִּתְכַּסּוּ/ כִּי תִּהְיֶה צִנָּה.

וְעַכְשָׁו אִם יוֹם אוֹ לַיִל,/ אִם רַע לִי וְאִם טוֹב,/ אֵין לִי רֶגַע זְמַן/ לָשֶׁבֶת וְלַחֲשֹׁב./ לִפְעָמִים אֲנִי כִּמְעַט/ מִדַּעְתִּי יוֹצֵא,/ כָּל יָמַי אֲנִי הוֹלֵךְ לְשָׁם/ וְלֹא מוֹצֵא.

מָה קָרָה לַיֶּלֶד/ שֶׁנִּרְדַּם בַּחֹל הַחַם,/ שֶׁיּוֹם אֶחָד, לְפֶתַע,/ קָם וְנֶעֱלַם?

בפזמון מופיע ה"אני הלירי" ובו בקשה פשוטה וישירה – לחזור לאותו מצב נפשי שלפני האובדן. ואולם, התחושה העולה מחוסר הרציפות בין הדובר של הבית הראשון לבין הפזמון היא שאותו ילד ש"דיבר אל כוכבים" מת, וקם במקומו דובר אחר, שחווה אובדן ואבל.

בבית השני יש מעבר לבנימינה של פעם, המשוחזרת בעזרת שיחות תמימות של דובר אנונימי, ומדגישות שוב את הקשר עם הטבע ואת תחושת ה"ביחד", המנוגדים כל כך לניכור האורבני המתואר בבית השלישי. בבית השני בנימינה של פעם חיה מחדש דרך הפזמון, ואנו נמצאים בעצם בפלאש-בק אל אותה ילדות שהדובר מתגעגע אליה.

השיר "ימי בנימינה" מאופיין בתנועה מההווה אל העבר בבית הראשון והשני, וחזרה אל ההווה, בבית השלישי והאחרון. פה אנו מגלים את הדובר הבוגר, ומה שמאפיין אותו הוא חוסר השקט האורבני והניכור מהטבע. השורות האלה נכתבו בתל אביב, ומתארות חוויה עירונית של תחושת זמן: "אין לי רגע זמן/ לשבת ולחשוב", המנוגדת כל כך לאותה הירדמות בחול המאפיינת את תחושת הזמן בילדות של הבית הראשון. הבית השלישי מסתיים בתסכול: "כל ימי אני הולך לשם/ ולא מוצא". בנימינה של היום היא מקור של תסכול וכאב, המדגיש רק את אובדנה של הילדות הרומנטית.

אובייקט שפעם היה שלם ואהוב

מלאני קליין, הפסיכואנליטיקאית החשובה של יחסי האובייקט, טוענת כי בבסיס היצירה האנושית נמצא הניסיון לשחזר את האובייקט שאבד לנו, ולהתגבר על האבל בעזרת יצירה מחדש של אובייקט פנימי טוב. לפי קליין, הפעוט חווה אבל ואובדן בשנה הראשונה של חייו, כאשר הוא קולט שהאם או האב הם יצורים נפרדים, גם רעים וגם טובים. הפעוט נאלץ לוותר על הפיצול בין האובייקט הטוב לאובייקט הרע, ולשחזר את האובייקט הטוב בעזרת אינסטינקט החיים (רסטורציה), ובעזרת אהבה.

ההתגברות על האבל נעשית בעזרת בנייה מחדש של האובייקט הטוב, כפי שמציגה זאת קליין: על האני לשחזר בתוך עצמו את ההורים הטובים ואת האדם שאבד לו לאחרונה, וכך לבנות מחדש את עולמו הפנימי הנמצא בסכנת התפרקות, להתגבר על הצער ולהגיע שוב לתחושת ביטחון ושלווה. חנה סגל, תלמידתה של קליין, מסכמת את הקשר בין אבל לבין יצירה: "כל היצירה כולה היא בעצם יצירה מחדש של אובייקט שפעם היה שלם ואהוב, אך נהרס ואבד: בנייה מחדש של העולם הפנימי ההרוס של האני".

אם כך, אהוד מנור משחזר את אותם אובייקטים אבודים, הוריו, אחיו וילדותו בבנימינה, וכך מצליח להימנע מהדכדוך המלווה באובדנות הרבים. דרך הפזמונים מנור משיב את האובייקט האבוד, כהגדרת דנה אמיר, "מן החוץ אל הפנים, מתוך האמונה וההכרה בכך שהאובייקט אכן ממשיך להתקיים בתוכו, ושמותו גוזל אותו מן השדה האקטואלי אך לא מן השדה האפשרי". בנימינה ממשיכה להיות קיימת במרחב הסימבולי של הנפש, זהו אותו מרחב אישי שבו אנו יוצרים, חולמים ומשחקים, אותו מרחב השוכן בין המציאות הפרטית לחיצונית, בין האישי לציבורי.

ושוב אתה תמים כאז

בשיר "חלומות שמורים", שהולחן על ידי מתי כספי והיה חלק מהמחזמר "לילי גם" שעלה ב-1973 בתיאטרון חיפה, אהוד מנור כותב על אותו מרחב סימבולי של הנפש שבו ילדותו בבנימינה, וכל בני משפחתו המתים, ממשיכים להתקיים.

אֵי שָׁם עָמֹק בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ/ טְמוּנִים קוֹלוֹת וְזִכְרוֹנוֹת,/ מַרְאוֹת רַבִּים שֶׁכְּבָר שָׁכַחְנוּ/ סִפְרֵי פְּלָאִים וּמַנְגִּינוֹת

כָּל זִכְרוֹנוֹת יָמִים יָמִימָה,/ הַחֲלוֹמוֹת הָרִאשׁוֹנִים,/ וְכָל מִלָּה שֶׁל אַבָּא אִמָּא/ שֶׁנֶּאֶמְרָה לִפְנֵי שָׁנִים.

עוֹלָם מֻפְלָא שֶׁל יַלְדוּתֵנוּ,/ רָדוּם בִּפְנִים בְּצֵל צְלִילִים,/ אִתָּנוּ הוּא עַד יוֹם מוֹתֵנוּ/ חָבוּי בְּתוֹךְ תִּלֵּי מִלִּים.

וְלִפְעָמִים שָׂרִיד שֶׁל רֵיחַ,/ אוֹ צְלִיל מֻכָּר אוֹ קְצֵה מִלָּה,/ מֵשִׁיב אֵלֶיךָ גַּן פּוֹרֵחַ/ מַחֲזִיר אֶל קַו הַהַתְחָלָה./

וְשׁוּב אַתָּה חוֹלֵם כְּיֶלֶד,/ וְשׁוּב אַתָּה תָּמִים כְּאָז,/ אַתָּה נִמְצָא בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת/ הַכֹּל נִשְׁמַר, דָּבָר לֹא גַּז.

אִי שָׁם עָמֹק בְּתוֹךְ תּוֹכֵנוּ,/ טְמוּנִים קוֹלוֹת וְזִכְרוֹנוֹת,/ מַרְאוֹת רַבִּים שֶׁכְּבָר שָׁכַחְנוּ/ סִפְרֵי פְּלָאִים וּמַנְגִּינוֹת.

בבית החמישי מנור מתאר את אותה תחושה שהוא מצליח לחוות דרך הפזמונים, חזרה לאותו זמן אבוד, ושחזור האובייקטים האבודים. הצלחת השחזור נחווית בשירים רבים. לדוגמה: "מישהו" (לחן: מתי כספי), "נחל התנינים" (לחן: נחום היימן), "משאלה" (לחן: בועז שרעבי), "מי ישן במיטתי?" (לחן: נפתלי אלתר), "מה נשמע בבית?" (לחן: חנן יובל). אתמקד בשני שירים שנדמה כי הם שירים שאינם עוסקים באובדן, שכן שניהם בזמן עתיד, אך בעצם עוסקים בשחזור העבר: "בשנה הבאה" (לחן: נורית הירש) ו"עוד יבוא היום" (לחן: מתי כספי).

השיר "בשנה הבאה"  שנכתב ב-1970 נתפס כשיר קולקטיבי ואופטימי, אך הוא עוסק בעצם בחוויה מאוד אישית וקונקרטית, פנטזיה על פגישה בלתי אפשרית עם בני משפחתו המתים. נורית הירש כתבה מנגינה שמחה, להפתעתו של מנור, אך זו איפשרה את הצלחתו של השיר בשוק המוזיקה המקומי. המילה "נֵשֵב" מתייחסת להוריו ולאחיו של מנור, והפזמון נכתב בנימה אירונית הכוללת בתוכה עצב וייאוש.

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נֵשֵׁב עַל הַמִּרְפֶּסֶת/ וְנִסְפֹּר צִפּוֹרִים נוֹדְדוֹת./ יְלָדִים בְּחֻפְשָׁה יְשַׂחֲקוּ תּוֹפֶסֶת/ בֵּין הַבַּיִת לְבֵין הַשָּׂדוֹת.

עוֹד תִּרְאֶה, עוֹד תִּרְאֶה/ כַּמָּה טוֹב יִהְיֶה/ בַּשָּׁנָה, בְּשָׁנָה הַבָּאָה.         

עֲנָבִים אֲדֻמִּים יַבְשִׁילוּ עַד הָעֶרֶב/ וְיֻגְּשׁוּ צוֹנְנִים לְשֻׁלְחָן./ וְרוּחוֹת רְדוּמִים יִשְּׂאוּ אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ/ עִתּוֹנִים יְשָׁנִים וְעָנָן.

בַּשָּׁנָה הַבָּאָה נִפְרֹשׁ כַּפּוֹת יָדַיִם/ מוּל הָאוֹר הַנִּגָּר, הַלָּבָן./ אֲנָפָה לְבָנָה תִּפְרֹשׂ בָּאוֹר כְּנָפַיִם/ וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּזְרַח בְּתוֹכָן.

הדימויים בבית הראשון מצביעים על אותו מצב חמקמק שבין מציאות לדמיון, בין העבר להווה ובין המוות לחיים. המרפסת כשלעצמה הינה מרחב ביניים, השייך גם למרחב הפרטי וגם החיצוני. ספירת ציפורים נודדות היא בלתי אפשרית, והילדים משחקים בין הבית לבין השדות במין מרחב אמורפי ללא שם. במרחב הסימבולי של הנפש, שהוא גם המרחב הפואטי-לירי, תחושת הזמן והמרחב היא שונה מזו שבמציאות האובייקטיבית. הדימויים בשני הבתים האחרונים הם דימויים המוכרים לנו מ"ימי בנימינה" כמו משירים אחרים על בנימינה. השיר הזה בלשון עתיד בעצם עוסק בשחזור הילדות בבנימינה ותחושת האחדות המשפחתית שאבדה, בתוך המרחב הסימבולי-לירי של הנפש.

את תהיי אמי, אני ילדך הקט

"עוד יבוא היום" (1978) שהלחין מתי כספי הוא שיר נוסף הנכתב בלשון עתיד, אולם כאשר קוראים אותו בדקדקנות מסתבר כי אותו עתיד בעצם נמצא בעבר. כל הדימויים והמטפורות שלו שואבים מן העבר: סתיו, לבן וסב, כוכב תועה, ניגון עתיק, חבר ותיק.

עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם,/ כְּמוֹ אַנְקוֹר אֶל גַּן/ בַּסְּתָו./ כֵּן אֲנִי רוֹאֶה,/ אוֹתוֹ כֻּלּוֹ לָבָן/ וְסָב./ הוּא כּוֹכָב תּוֹעֶה,/ הַמִּתְקָרֵב לְכָאן/ עַכְשָׁו./ עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם/ יַכֶּה בַּחֲלִילָיו.       

עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם,/ וְשׁוּב נִהְיֶה יַחְדָּו/ בְּלִי דַּי./ הוּא נִגּוּן עַתִּיק/ שֶׁנִּתְגַּלּוּ תָּוָיו/ הוּא חַי./ כְּמוֹ חָבֵר וָתִיק/ שֶׁנֶּעֱלַם וְשָׁב/ אֵלַי./ עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם,/ הִנֵּה הוּא מֵעָלַי.

כְּשֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם/ חַיְּכִי לִי בְּמַבָּט/ רָטֹב./ אַתְּ תִּהְיִי אִמִּי,/ אֲנִי יַלְדֵּךְ הַקָּט/ הַטּוֹב./ תִּקְרְאִי בִּשְׁמִי,/ וּבֵן יִרְקֹד עִם בַּת/ בָּרְחוֹב./ עוֹד יָבוֹא הַיּוֹם,/ אוּלַי הוּא כְּבָר קָרוֹב.

השחזור של המשפחה בשיר זה הוא חשוף: "שוב נהיה יחדיו בלי די" ו"את תהיי אמי, אני ילדך הקט, הטוב". פה אנו רואים שהשחזור של העבר אינו רק דרך השיר אלא גם דרך המשפחה שהקים. האהובה הופכת להיות אמו, ממש כפי שבשיר "אחי הצעיר יהודה", הבן הצעיר מקבל את שם האח האהוב שנפל. מנור נהג לומר "המשפחה היא הדת שלי", ואין לי ספק שלאובדן של בני משפחתו מבנימינה חלק משמעותי בהיווצרות של דת זו. בדומה לכך, השיר "ילדותי השנייה" משנת 1984  שהלחין מתי כספי, 1984), ומנור כתב על בתו גלי, הוא תשובה ל"ימי בנימינה", ולתסכול שבחיפוש אחר הזמן האבוד והאובייקטים החסרים.

זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה,/ מָה שֶׁתִּתְּנִי לִי אֶקַּח./ זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה,/ אִתָּךְ. 

זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה,/ עֹל הַשָּׁנִים כְּבָר נִשְׁכַּח./ זוֹ יַלְדוּתִי הַשְּׁנִיָּה,/ לִבִּי נִפְתַּח.

דֶּרֶךְ עֵינַיִךְ בַּת,/ אֲנִי רוֹאָה וּמְגַלֶּה שׁוּב עוֹלָם./ דֶּרֶךְ יָדַיִךְ אֶלְמַד/ לָגַעַת שׁוּב בְּגַלֵּי הַיָּם.

דֶּרֶךְ שְׂפָתַיִךְ בַּת,/ טַעַם חָדָשׁ לַמִּלִּים./ וְאִתָּךְ שׁוּב אֶגְדַּל בְּלִי לַחֲשֹׁשׁ/ אֲנַחְנוּ כְּבָר בְּנֵי שָׁלוֹשׁ.

שחזור החוויה התמימה והאידילית של הילדות נעשית לא רק בעזרת שחזור הילדות בבנימינה במרחב הסימבולי-לירי האישי, אלא גם דרך הילדות השנייה, שהיא חוויית ההורות.

על גגות העיר אור ורוד ניצב

חווית ההורות של מנור מתרחשת בתל אביב, אותה אהב ובה חי 40 שנה. אהוד ואשתו, עפרה פוקס-מנור, בחרו לחיות בתל אביב ולא יכלו לחיות בשום מקום אחר. עפרה פוקס באה ממשפחה של תיאטרון, אביה הוא שחקן תיאטרון הקאמרי יהודה פוקס ז"ל, ובאופן טבעי עפרה ואהוד מנור היו צרכנים בלתי נלאים של תרבות. הם ראו את כל ההצגות, המופעים והסרטים שהוצגו בעיר, ולא היו מסוגלים להתנתק מהמרכז התרבותי הזה.

עבור מנור, תל אביב היא מרחב אמיתי, ולא סימבולי, של חופש ויצירה, והוא חי בשני מקומות בו זמנית: בבנימינה במרחב הסימבולי, ובתל אביב במרחב החיצוני הממשי.  ב"ימי בנימינה", השורות "ועכשיו אם יום עובר, אם רע לי ואם טוב, אין לי רגע זמן לשבת ולחשוב", מתארות את חויית הזמן האורבנית, לעומת זאת של הילדות בבנימינה, מתוך תחושה של תסכול וגעגועים. בשירים רבים אחרים מתגלה גם חוויה אורבנית חיובית מאוד, למשל בשיר משנת 1970 "תל אביב את עפיפון", שהולחן על ידי יוחנן זראי, מי שהלחין גם את "אחי הצעיר יהודה", וששרה עפרה פוקס, אנו רואים את אותה התאהבות בתל אביב.

אֵגֶל טַל גּוֹלֵשׁ בַּלָּאט אֶל מַרְאָה שְׁקוּפָה,/ אֵגֶל טַל גּוֹלֵשׁ בַּלָּאט בַּחַלּוֹן./ שׁוּב פּוֹרֶשֶׂת הַשְּׂדֵרָה חֶרֶשׁ מְנִיפָה,/ וְנוֹגַעַת לֹא נוֹגַעַת בַּוִּילוֹן. 

רוּחַ יָם עוֹטֵף בָּאוֹר אֶת הַצַּמָּרוֹת,/ רוּחַ יָם עוֹטֵף מִזְרָח וְצָפוֹן./ וְסָגֹל-כֵּהֶה פּוֹלֵשׁ אֶל הַמִּרְפָּסוֹת,/ תֵּל אָבִיב, תֵּל אָבִיב אַתְּ עֲפִיפוֹן./

הַחַמָּה מְטַיֶּלֶת בְּחוּצוֹת לְבַד/ וְהַבֹּקֶר יָשֵׁן לוֹ כְּתִינוֹק.

בַּחוֹלוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם יֵשׁ מִכְרֶה זָהָב,/ בַּחוֹלוֹת עַל שְׂפַת הַיָּם הַגָּדוֹל./ עַל גַּגּוֹת הָעִיר הַזֹּאת אוֹר וָרֹד נִצָּב,/ מְחַכֶּה לָהּ לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁתִּפֹּל.

בֹּקֶר טוֹב אֲנִי רוֹאֶה וּפָנָיו קְרוֹבוֹת,/ בֹּקֶר טוֹב אֲנִי רוֹאֶה בַּחַלּוֹן./ וּמַרְבָד צָהֹב פּוֹלֵשׁ אֶל הָרְחוֹבוֹת,/ תֵּל אָבִיב, תֵּל אָבִיב אַתְּ עֲפִיפוֹן".

בבית הראשון אנו נמצאים עדיין במרחב הפרטי, בתוך הבית, והמעבר אל החוץ אינו מפחיד או מנוכר. השדרה מואנשת, וגם החמה, הבוקר, האור והחולות. למעשה, המרחב המתואר פה אינו אורבני באופן מובהק. הטבע האידילי, המוכר לנו מ"ימי בנימינה" הוא השולט כאן, ותל אביב היא "עפיפון", יצירה אנושית התלויה בחסדי הטבע. המטפורה המרכזית "תל אביב אַתְּ עפיפון" מערערת על החלוקה הרומנטית בין הטבע הטוב לעיר המשחיתה. תל אביב נחווית פה כהמשך של בנימינה, ללא טיפה של ניכור אורבני.

שש שנים מאוחר יותר, ב-1976, יוצא תקליטו השני של מתי כספי הידוע בכינוי "הפעמון". תקליט זה הוא תל אביבי במהותו, מהצילום על העטיפה ועד מילות השירים. "לא ידעתי שתלכי ממני", "אין שלווה" ו"יום שישי חזר", שלושתם מתרחשים בתל אביב ומסמנים את התקוות אך גם את הבדידות של הפרט בעיר הגדולה. למשל,  "לא ידעתי שתלכי ממני":

אַתְּ הָיִית דָּבָר כָּל-כָּךְ בָּטוּחַ/ כְּמוֹ קָפֶה בַּבֹּקֶר, כְּמוֹ שֵׁנָה./ לֹא הָיִיתִי לְצִדֵּךְ מָתוּחַ./ לֹא פִּתַּחְתִּי דֶּרֶךְ הֲגָנָה./ וְאוּלַי אַתְּ עוֹד מְעַט חוֹזֶרֶת./ רַק הָלַכְתְּ לִקְנוֹת כַּמָּה דְּבָרִים/ וְנֵלֵךְ לִרְאוֹת בְּיַחַד סֶרֶט,/ אוֹ נַחֲלִיט שֶׁנִּשְׁאָרִים.

קוֹל קוֹרֵא הַלַּיְלָה/ אֵין עוֹנֶה הַלַּיְלָה/ וְאֶת עַצְמִי/ אֵיךְ אֲנִי שׂוֹנֵא,/ אֵיךְ שֶׁאֶשְׁתַּנֶּה/ בִּשְׁבִילֵךְ.

לבדם הם שוכבים לישון

הסביבה העירונית חוזרת כרקע לחיפוש אחר אהבה ונחמה ב"אין שלווה" ו"יום שישי חזר":

בְּלִי חַוָּה/ אֵין שַׁלְוָה,/ לֹא, לֹא, לֹא, לֹא, לֹא./ וַאֲנִי רוֹצֶה/ אַךְ אֵינִי מוֹצָא./ אַלְלַי./ זֶה שׁוֹבֵר/ לֹא עוֹבֵר,/ לֹא, לֹא, לֹא, לֹא, לֹא./ וְלִבִּי כּוֹאֵב/ וְרָאשִׁי סוֹבֵב,/ מֵעָלַי.

עוֹד סִבּוּב אֶחָד,/ רַע לִי. רַע וָמַר./ שׁוּב אֲנִי נִפְחָד,/ וְהַטַּנְק נִגְמַר./ הַסִּכּוּי כְּבָר מֵת,/ הָרַמְזוֹר צָהֹב,/ אֵין מָה לְאוֹתֵת,/ אֵין מִי לֶאֱהֹב. יוֹם שִׁשִּׁי חָזַר.

תחושות הדחיפות, הייאוש והבדידות מתוארות מתוך אירוניה מסוימת, ואין פה תחושה של יאוש וניכור תהומיים, כפי שאנו רואים בשיר של תרצה אתר מאותו תקליט, "עיר עצובה". ואמנם, התקווה לאהבה מתממשת ב"ברית עולם", שגם הוא מופיע באותו אלבום. שבע עשרה שנה מאוחר יותר, באלבום "מתי", מופיע שיר המשך לאותו חיפוש אורבני אחר אהבה, אך הפעם הדובר מרוחק מאותו חיפוש. הדובר נמצא במרחב הפרטי ומדבר בגוף ראשון רבים, מתוך זוגיות אוהבת ובטוחה. 

הצללים הסובבים בכרך הם גם צללי העבר, הדוברים של "אין שלווה" ו"יום שישי חזר". עם הזמן, העיר תל אביב מצטיירת יותר ויותר כמקום של ייאוש ובדידות, אולם פה אנו רואים את ההתגברות על הניכור האורבני באמצעות האהבה הרומנטית והאינטימיות, ואותו ניכור נתפס מרחוק על ידי הדובר ומעורר את רחמיו. כך בשיר "בלילות העיר" (1993), לחן: מתי כספי.

בְּלֵילוֹת הָעִיר/ הֵם עוֹבְרִים בָּרְחוֹב,/ כְּמוֹ צְלָלִים עַל קִיר,/ הָלוֹךְ וָשׁוֹב. 

בְּלֵילוֹת הָעִיר/ מְחַפְּשִׂים כּוֹכָב,/ אִישׁ אֵינוֹ מַכִּיר/ אוֹתָם עַכְשָׁו. 

לְבַדָּם הֵם שׁוֹכְבִים לִישׁוֹן/ כְּשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ כְּבָר אוֹר רִאשׁוֹן./ וּבַבֹּקֶר כְּשֶׁהֵם נִרְדָּמִים,/ אֲנַחְנוּ כְּבָר קָמִים. סוֹבְבִים בַּכְּרַךְ/ בּוֹדְדִים כָּל כָּךְ,/ וַאֲנִי פֹּה נָח,/ יָשֵׁן אִתְּךָ.

לְבַדָּם הֵם שׁוֹכְבִים לִישֹׁן/ כְּשֶׁבַּחוּץ יֵשׁ כְּבָר אוֹר רִאשׁוֹן,/ וּבַבֹּקֶר, כְּשֶׁהֵם נִרְדָּמִים,/ אֲנַחְנוּ כְּבָר קָמִים.

בְּלֵילוֹת הָעִיר,/ עוֹד מְעַט חָמֵשׁ./ הָעוֹלָם מַחֲוִיר/ וּמִתְחַדֵּשׁ.

וגם אני הייתי פעם תל-אביבי

שבע שנים לאחר "בלילות העיר", כתבו מנור וכספי שיר נוסף על תל אביב, "תל אביב אינה מודאגת" שמו, והפעם ללהקת הנח"ל. כאן אנו רואים כי היחס לתל אביב הולך ונעשה ביקורתי יותר. תחושת האכזבה היא חד משמעית, והניכור, שלא היה קיים ב"תל אביב את עפיפון", ושניתן היה להתגבר עליו ב"לילות העיר", הופך למדאיג ובלתי נסבל.

אֲנִי מֻדְאָג/ אַךְ תֵּל אָבִיב אֵינָהּ מֻדְאֶגֶת./ אוּלַי זֶה חַג/ אַךְ תֵּל אָבִיב תָּמִיד חוֹגֶגֶת./ הִיא בֶּטַח לֹא קוֹרֵאת עִתּוֹן,/ הִיא לֹא צְרִיכָה בּוּשׁוֹת./ הִיא בֶּטַח לֹא כִּוְּנָה שָׁעוֹן/ לְפִי הַחֲדָשׁוֹת./ כְּדַאי שֶׁמִּישֶׁהוּ יַזְכִּיר לָהּ/ לוֹמַר יָפֶה תּוֹדָה/ לְאֵלֶּה שֶׁעוֹשִׂים עַכְשָׁו אֶת כָּל הָעֲבוֹדָה. 

וְגַם אֲנִי הָיִיתִי פַּעַם תֵּל אֲבִיבִי/ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה קוֹרֶה מֵרִידִינְג וְצָפוֹנָה./ וְגַם אֲנִי הָיִיתִי פַּעַם תֵּל אֲבִיבִי/ וְלֹא יָדַעְתִּי מָה הוֹלֵךְ מִיָּפוֹ וְדָרוֹמָה./ מִי הֶעֱלָה בְּדַעְתּוֹ שֶׁיֵּשׁ עוֹלָם/ מִמִּזְרָח לְרָמַת גַּן וּמַעֲרָבָה מִן הַיָּם.

לעומת תל אביב, אליה היחס משתנה לאורך השנים עד מותו של מנור ונעשה יותר ויותר ביקורתי, היחס לבנימינה המשוחזרת הוא כמעט סטטי לחלוטין. בנימינה כמרחב פנימי סימבולי אינה משתנה. מנור נושא איתה עמו, על כל סמליה, אך היא אינה מתרחקת כמו תל אביב. בשנת 1998 רכשו עפרה ואהוד מנור בית בבנימינה וגרו בו בסופי שבוע. בראיונות עמו בתקופה זאת מנור חוזר ומדבר על  החזרה לבנימינה כאל ההתקרבות למוות, אל הברושים של בית העלמין, אל הוריו ואחיו. הממד המאכזב והמתסכל של בנימינה העכשווית הופך עמום יותר בשל קרבתו של בית העלמין בו טמונים הוריו ואחיו. בשנותיו האחרונות נע אהוד מנור הלוך ושוב בין תל אביב לבנימינה, שני המרחבים שעיצבו את אישיותו, ומצא נחמה רק בכתיבת שירים ובמשפחתו הגדלה.

ממשיכים לשבת על המרפסת

כיצד הפך השיר הפרטי כל כך, המהווה את המרחב הסימבולי האישי של אהוד מנור, למרחב סימבולי קולקטיבי בעל משמעויות חברתיות נוספות? בנימינה, בעקבות שיריו של מנור, מתקרבת למעמד של מיתוס בתרבות הישראלית. את התשובה לשאלה זו מצאתי שוב בכתביה של חנה סגל על תהליך היצירה. חנה סגל שואלת את עצמה מה הופך את תהליך השחזור האישי של היוצר לדבר בעל ערך אסתטי עבור הקהל הרחב. תשובתה היא: "לדעתי, כל ההנאה האסתטית כולה כוללת בה שחזור, ברמה לא מודעת, של תהליך היצירה של האמן".

המאזינים והקוראים מזדהים, ברמה לא מודעת, עם ניסיונו המודע של אהוד מנור לשחזר את האובייקטים שאבדו לו ואת ילדותו בבנימינה. ההנאה האסתטית מקורה בתחושת ההצלחה, החלקית לפחות, של שחזור זה, המעניק למאזין ולקורא תחושה של יכולת להתגבר על האבל והאובדן הפרטי שלהם. וכך, בנימינה, אותה מושבה קטנה, הפכה בעיני דור שלם לסמל של ילדות אבודה ומפורקת, על כל "האורות והצללים" שלה, וסמל גם לניסיון להרכיב את אותה ילדות מחדש ולשחזרה, גם אם פה ושם, כדברי מנור, "רואים את הדבק".

בשיריו של אהוד מנור היא לא בנימינה הממשית והמתסכלת, אלא מרחב סימבולי, שחזור של מחוז הילדות שאבד. במרחב זה מרכיב אהוד מנור את בנימינה מחדש כמחוז ילדות קסום, שאין בו הפרדה מוחלטת בין הפרט לטבע, ובו תחושת השייכות היא בלתי מעורערת. בשיריו על בנימינה אהוד מנור מדבר עם כוכבים, פונה בגוף שני לנחל התנינים ומעלה איתו זיכרונות, ומאניש את הברוש. אביו, אמו ואחיו שנפטרו ממשיכים לשבת על המרפסת של הבית ליד המסילה. הדבק שבו מדביק מנור את שברי ילדותו הוא מבנה הפזמון, ולב לבו השאיפה לחריזה מושלמת ולהתאמה בין מילים למנגינה. אהוד מנור היה מודע לכוחו אך גם לשבריריותו של השחזור, ומכאן, בין השאר, נובעת ההזדהות של המאזינים עם שיריו.

ביבליוגרפיה

אמיר, דנה (2008).  על הליריות של הנפש. חיפה: אוניברסיטת חיפה.

גינאי, יואב, עורך. (2003)  לגעת ברוח. רשות השידור.

ויניקוט, ד.ו. (1995) משחק ומציאות. תרגום: יוסי מילוא. תל אביב: עם עובד.

לם, אמירה (12.4.2005). "היו לי חיים מלאים" YNET  תרבות http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3071523,00.html

מנור, אהוד (2003) אין לי ארץ אחרת: שירים כביוגרפיה. תל אביב: דניאלה די-נור והקיבוץ המאוחד.

צורן, רחל (2009). חותם האותיות: קריאה וזהות בדיאלוג הביבליותרפי. ירושלים: כרמל.

קלדרון, נסים (2009) יום שני: על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך. אור יהודה: כנרת, זמורה-ביתן-דביר.

Klein, M. (1988). Love, Guilt and Reparation and other works: 1921-1945.  London: Virago.

Segal, H. (2004) A Psycho-analytical Approach to Aesthetics. In Psychanalysis and Art: Kleinian Perspectives. Gosso, S.( Ed.). London: Karnac. p.47 – 55.

ד"ר גלי מנור, מרצה לספרות ותקשורת במכללת לוינסקי לחינוך, חוקרת ספרות אנגלית ואת תולדות הזמר העברי. גלי מנור היא בתו הבכורה של אהוד מנור ז"ל, ובשנים האחרונות היא חוקרת ומרצה על יצירתו ומקומו בתרבות הישראלית


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא

האור והקסם של פעם

08 באוקטובר 2014

שישים משפחות ועוד שש

08 באוקטובר 2014

שיר עץ הגג

08 באוקטובר 2014
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020