בוקר טוב, יהופיץ

נתן זך | 10 בנובמבר 2020
המאמר הופיע לראשונה בכתב העת "פנים" מס' 7, 1998

נתן זך, שהלך לעולמו השבוע, כותב במאמר בן 22 שנה שדבר-מה לא טוב קרה לה לעברית בדרכה מבית המרקחת או היכלו של הפה המפיק מרגליות, אל הרחוב והשוק ואף אל שפת העיתון ואמצעי התקשורת האחרים. משתש כוחו של המעמד הבינוני העברי, נוצֵר הלשון, והלכו לעולמם דורות של משכילי העברית, הפכה המדינה לפטרוניתה היחידה של הלשון

 

מצבה של העברית? בכי רע, תודה. לפחות אם לשפוט כרגע על פי שלטי החנויות בעיר קובעת-הטעם שלנו. הרי שמות חנויות ברחובות עיר, למדנו, מעידים לא רק על המנטליות של בעליהן ולקוחותיהן, אלא על משהו מקיף יותר. נאמר, על מצבה של תרבות ותקנתה של חברה, במובן הרחב ביותר.

הנה מה שהעלה שיטוט בן מחצית השעה בדיזנגוף סנטר וסביבותיו. קודם לכל, הדיזנגוף סנטר עצמו. אחר כך, בקצב ההליכה: הקרֶפ הצרפתי, מי במול, הנרי'ס, פלוס מינוס, פונגו, פיקדילי טוסטים, אוריינט אקספרס, טופ ווק, מטרופוליטן, פול ווליום, וילונות דקור, ויוה, לידי ג'ין, בוניטה, אקסקלוסיב, טופ, בנק דיסקונט עצמו, זום 18, אופטיקנה, אואזיס, טריפ, חשמל הסנטר, סרביס אלקטרוניקה, דן דרין (אוּפְּס, סליחה), סֶקְסִי בן, אוטסיידר, הנדימן, בינגומט, בן רפאבליק, דיוה, קלאסיק, מג'יק.

ועכשיו אלה שאין שום מלה עברית בצדם: Meat Bar, Bagel Country, American Comfort, Toby Treats, Time Out, Only Chic, Sbarro Pasta, "TCBY" Treats, Palladium, Subway, Tattoo, Mad Man, Coffee House Lavazza, Big Mama, Metro, Inca, Imba, Yellow, Golf, Media Plus, Atomic, London Boy, Segafredo, Slippers, Otentico, Change, Surf & Skate Shop, Gatic, Michel Chateau.

איזה לקוח שאינו יודע צרפתית יבין מה מוכרים ב-Vit-Sec הצרפתי (מכבסה: מהר יבש), מה מעוללים לאדם ב-איל-מקיאג' (כאן אמנם הוסיפו כותרת משנה: בית-ספר לאיפור), מה מסתתר מאחורי הניב הצרפתי Du Pareil au meme, מה נדרש מאדם בחנות הנקראת Just Do It (מיקי ברקוביץ' בכלל רואה עצמו פטור מטורחה של העברית בשמות חנויותיו) ומהו Segafredo זה. אבל השיא שמור, בכל זאת, ל"לה ספוזה רויאל", ששום אדם שאינו שומע איטלקית לא ינחש כי היא מוכרת שמלות כלה "מלכותיות".

בקיצור, בוקר טוב פאריס או מנהטן, ואולי מוטב ביירות או יהופיץ. הכל Otentico (אותנטי) למהדרים. הכל חסר נגיעה לעברית. מה, אגב, דחף את יצרני הסיגריות שלנו להכתיר את מרכולתם בשמות אנגליים דווקא, למשל, Time Light. "זמן / סיגריות קלות" כבר אינו נאה להם? או שהם באמת מבקשים להטעות אותנו שלפנינו מוצרים אמריקניים?

ואם כבר אנגלית, איזו אנגלית! מי החליט ש'קאנטרי קלאב' זה צריך להיקרא בארץ הקודש דווקא 'קאונטרי קלאב' של בורים? וכמה משעשע למצוא, בסרט המוכר "כחום הלילה" (עם סידני פואטייה), את The Vice Boys, שהוראתם במקורם "אנשי מחלק המוסר", מתורגמים ל"נערי וייס". במה חטא וייס האומלל?!

קניתי שמלה, חבל על הזמן

ומן השלטים אל לשון הדיבור והעגה (סלנג). באמת אין איש מבקש לאסור על הסלנג. אין כיום שום מלה עברית שבכוחה לגבור על ה"פירגון" ו"לפרגן", שמקורן הקרוב אידיש והרחוק יותר – גרמנית, וכנראה גם ייכנסו למילון העברי באחד הימים. גם אין שום פסול ב"תכלס" זה, שה"תכלית" העברית מגביהה. דומה שגם ה"מבואָס", שצלצולו עברי ומקורו ערבי, יתאזרח ביום מן הימים, כמו ה"התעלק" (מלשון עלוקה) העברי למהדרים, וגם עם ה"חאנטריש" וה"בלגאן" וה"ג'ורה" השלמנו.

והנה נחת עלינו גם הסלנג הצבאי, שמקורו בדרך כלל ערבי, פאדיחה, חארתה, נחנח, לפלף, אשכרה, זובור, "יציאה" וסבבה, שכבר נתקבעו בלשונם של אנשים צעירים. והתוספת האחרונה, החיננית דווקא, על משקל "הפוך על הפוך": "קניתי שמלה, חבל על הזמן", או "ראיתי סרט, חבל על הזמן". דווקא בהוראה חיובית, כמחמאה. כלומר, הסרט, השמלה כל כך יפים עד שלמה לי להאריך דברים בשבחם. פשוט חבל על הזמן...

תאמרו שגם אין רע במינון מסוים של מלים לועזיות. זו דרכן של כל הלשונות, ובהן העברית, שמראשיתה אימצה לעצמה מושגים ואף תחביר שאולים משפות זרות. הבעיה מתחילה בשעה שלשון מסוג זה מתחילה לחדור, תחילה לעולם הבידור ואחר כך אל המקומונים ושפת הכתב. והבעיה מחריפה עוד יותר, עם חדירת המושגים הזרים. לשם מה לנו "לוקיישן" ו"קריז" ו"פריימר ליג" ו"סי פוד" ו"קאמבק" ו"מיינסטרים" ו"טרנד" ו"גימיק" ו"טייפ קאסטינג" ו"סיקסטיז" ו"סבנטיז" ו"ניינטיז" ו"אודישן" ו"טריפ" ו"קליפ" ו"פרומושן" אלה, שכבר הדיחו מלשוננו את מקבילותיהן העבריות. מדוע לא נתקבל ה"שלטוט" המוצלח של האקדמיה ללשון העברית, כך שנשארנו עם ה-Zapping וה"זומביט" האמריקניים המכוערים. ומה קרה ל"ידוענים" (סלבריטיז במקומונינו). אפילו ה"יָשרה" הנאה של האקדמיה לא הצליחה להדיח את ה"אינטגריטי". ברכת השלום הדו-לשונית המקובלת, "יאללה ביי", מייצגת את הקלקלה בדמותה המכוערת ביותר, וכבר העירה על כך המשוררת דליה רביקוביץ.

דבר-מה לא טוב קרה לה לעברית בדרכה מבית המרקחת או היכלו של הפה המפיק מרגליות, אל הרחוב והשוק ואף אל שפת העיתון ואמצעי התקשורת האחרים.

מובן שאיש אינו ממליץ להחליף את היאללה-ביי בצפרא טבא הארמית. אבל במה חטאו ה"שלום", ה"להתראות" וה"להשתמע". האם גם זה מסימניו של תהליך ה"שלום" התקוע? מי זוכר עוד את הימים שהיינו מברכים איש את רעהו, בארץ ישראל הקטנה והטובה, ב"שלום וברכה". דומה, לפני חמישים שנות מדבר.

ללשון בלתי-מבוקרת מומנטום או תנופה משלה, כך שלפעמים נדמה כי הגרוע יותר עוד לפנינו (והגרוע יותר הוא, כידוע, אויבו של הגרוע, כדרך שהטוב יותר אויב לטוב). נראה שלא יעבור זמן רב ונתרגם את ה-this goes without saying האנגלי ל"זה הולך בלי לדבר" של ההלצה. הרי כבר תרגמנו את ה-sleep on it, שפירושו שהות למחשבה, ל"לישון על זה", שהוא דבר הבל בעברית. ויש עוד כהנה וכהנה פניני תרגום שלא היה בהם שום צורך ושום היגיון, כמו "לרוץ לראשות העירייה", "איבדתי את ראשי" (I lost my head), או "להתחלק בלשון", וכן כלי נשק ש"זולגים" כדמעות מֵעֵבר למה שהיה פעם מסך הברזל.

אפילו אבן-שושן כבר נכנע ל"פוֹל" המכוער (הציווי של נ-פ-ל) והנה כבר אומרים גם "צוֹר" (הציווי של י-צ-ר) בלי להמתין למילונאי. נכון, ב"לחרבן" עוד לא הספיק אבן-שושן להתעדכן, ולפחות במהדורה המצויה בידי הוא מסביר: הפיל בפח, השחית. הפיל בפח במקום הטיל בפח...

האם לא די לנו שסילפנו את "עקרת הבית" התנ"כי, שהוראתו "האשה העקרה שבבית" ("מוֹשִיבִי עקרת הבית – אֵם הבנים שמֵחה") והפכנוה ל-housewife, ואת "כמו כֵן" פירשנו כאילו היה שם נרדף ל"גם" (ואם כך, מה פירוש "ויושביה כמו כֵן ימוּתוּן"?, על מי עוד נגזר למות שם?!) כוונת התנ"ך כמובן לכך שיושביה יאבדו "כמו כינים" אלו שבעשר המכות. כך מכל מקום מקובלני מפי מלמדי.

שורש הרע בכך, שכְעַם תמיד הקדמנו נעשה לנשמע. וגם תירוץ מצאנו לנו: שבשתא  כיוון דעל על (שיבוש, כיוון שנכנס נכנס). אפילו את הקַניון היצירתי של האקדמיה (מלשון לקנות) הפכנו לקֶניון של סרטי הקאובויס, שהוראתו ואדי צר ועמוק שבו ניתן "לקנות" רק כדור עופרת.

בין יזהר לשבתאי

ומלשון הדיבור והעגה אל לשון הספרות. בקוטב המרוחק ביותר מלשון הדיבור נמצא כמובן ס. יזהר (הלא הוא יזהר סמילנסקי), אף כי הוא עצמו מכחיש ומתכחש לקביעה זו:

"רעם סביב. עִוועים. עומס דממת בין שתי פצצות, ללא הכיל – השלך פניך ארצה – ופור רעם כיסה כל. אחד, ואחריו עוד, ובזה אחר זה. התהפכות מקצה אל קצה. הכל אבוס אבק ואסוף. אבֹד-אבד. לא נותר דבר מקודם. הכל עולם אחר. צר ומתבוסס בחבליו. חלל נמוך, עמום, סגור חרש מפולת. ורטט קדחתני. צליפות וזעף חבט מתפלץ. כל הִנֵה אך-זה-היה, כבר תלוש ומתולש, מסוער הרחק, נושב ולא נשרד ממנו. רק פה, פקעת זו סבוכה לבדה, נגרשת בתבחשה, מובדלת למכאוביה, אבודת מגע וחשק, קומתה מצערה מקוֹמת המשוטח בה על אַפָיו, דבק מכווץ מועד להתפקע אבל אז מתרוקן הכל. קיים שנסוג. לפתע תמים הפגזים כבואם פתע. מתיישבת הרווחה משוטָחָה ולא מובנה. וכל אותה הילולת מהומת זוועה נישאה לאחור בשטף, וכבר חלפה הרחיקה, וכבר כאילו ישן-נושן, או מעולם לא. פתאום רק שדה-דממה כאן, שהות נושמת מרצרצת רווחות, שכוחה כבלב אוקיינוס ריק על כל גדותיו, רגע או רגעים, תלישות הומיה קדחתנית. ("ימי צקלג").

אמת ויציב : "הכל עולם אחר". הלשון הרחוקה ביותר בספרות העברית מלשון תקשורת החולין, ואף מזו המדעית שהאידיאל שלה הוא המרחק הקצר ביותר בין שתי נקודות, בין מוען לנמען, בין מסמן למסומן. לשון "מעולם לא" כדרך שהיא גם לשון "כאילו ישן-נושן". סופר ומשורר (והגרמנית למשל אינה מבחינה ביניהם), אף בשעה שהם מבקשים לכתוב את המציאות, כותבים למעשה את עצמם. המציאות היא, בראש וראשונה, מציאותה של לשונם, גם כשהם מבקשים להמחיש מציאות שמחוצה לה; גם כשהם ממחישים את הקטיגוריות של זמן ומקום שבהן אנו קולטים את המציאות שמחוצה לנו. ומי כיזהר ממחיש מקום, חלל, שהות, חלוף. את חומריותה של "אמא אדמה", במלים המבקשות לכרות בה בציפורניים ולנגוס בה בשיניים. "פור רעם כיסה הכל" או "צליפות וזעף חבט מתפלץ" הם מעשה לשוני הרבה לפני שהם "מוסרים" כביכול את המתרחש בעת הפגזה. "חלל נמוך, עמום, סגור חרש מפולת" הוא תחביר יזהרי המגשים את עצמו זמן רב לפני שהוא עשוי להיגרר לקומוניקציה. הדרך הסלעית בין מסמן למסומן מחייבת כאן תלמוד יזהרית שכל פירוק לגורמים עלול לפגוע בה.

העובדה שתיבת התהודה של הסופר מאזכרת קולות קודמים היא משנית בחשיבותה. לא כך כתב גנסין ובוודאי שלא כך כתבו דומיה של רחל בשעה שאמרו: "רק על עצמי לספר ידעתי/צר עולמי" וגו'. לשונו של ס. יזהר, לא הביוגרפיה שלו, היא התוכן ואין להחליף בין תחבולותיה לבין "הדבר עצמו" שאותו עוד לא הצליח שום סופר/משורר ללכוד באמצעות מלים. העמימות היא כאן הכל. לא מפני שהכותב חותר אל הקשה ואל העמום דווקא, אלא מפני שהקשה והעמום הם ה"מטֶריה" שלו, החומרים הלשוניים שרק בהם הוא מסוגל לעצב את "עולמו".

כמה שונה מכך לשונו של יעקב שבתאי:

זה היה בראשית אוקטובר והאוויר היה חריף ומלא ריחות של שקמים ותאנים ואקליפטוס וצינה של תחילת הסתיו, אבל למרות הצינה הזאת, שהורגשה בייחוד בבקרים ובערבים, ערכו את השולחנות בחצר הצריף הגדול, תחת כיפת השמיים, וכיסו אותם בסדינים מעומלנים והעמידו עליהם צנצנות ובהן פרחי גראניום ואפונה ריחנית וענפי הדסים ובוגנויליה וענפי ברושים ועצי הדר, והקרואים, ביניהם יאנֶק, שנמצא אז בביקור בארץ, ישבו סביב בחולצות לבנות, שתו יין תאנים ויין ענבים, שציפורה הכינה בעצמה, ואכלו פשטידות מתוקות ומלוחות וחמיטות תפוחי אדמה וגבינה וארבֶס מפולפלים וסוכריות ועוגיות בצל ופרג וריבה ועוגות מצופות בשוקולד, שנאפו במשך שני ימים ושני לילות בידי אמה של רחל ובידי הסבתא חוה, שהדמעות לא חדלו מלזלוג מעיניה והתערבבו בבצק...("זכרון דברים", ע' 136)

כבאידיליה של טשרניחובסקי, הפירוט המדוקדק הוא כאן הכל. יצר "חיקוי" המזכיר את החיקוי האריסטוטלי. מילוי הסצינה כדרך שנהגו הציירים הגדולים: "ארוחת הבוקר על הדשא". לכאורה, העולם שקוף והתחבולה הספרותית מובלעת כדרך שיאנֶק ושאר הקרואים נבלעים בין צנצנות הגראניום והפשטידות המלוחות והמתוקות. את הבוֹלטוּת מותיר שבתאי לזרמים הגדולים והקודחים שלו, לא לסצינה השהויה של "תמונת ז'אנר". הלשון המדווחת רזה, שלא לחצוץ בינה לבין התמונה, אך לא דלה ולא נאיבית. רוצה, הוא כותב "חמיטות", כביכול לשם הדיוק העברי. רוצה, הוא כותב "ארבס" ואינו מתרגם.

זה הכל קפאין

בעשורים האחרונים הופיעה לשון הכתב המקומונית, המתחכמת. אני מצטט קטעים מתוך "לקט פואטי" בשערו האחורי של מקומון תל אביב, "העיר" (21.8.98). גם במקור אין ניקוד.

פרנק פמבלטון

מתוך "רצח מאדום לשחור"

את יודעת, כל יום אני קם בבוקר, גורר את

עצמי מהמיטה לכוס קפה.

אני לוקח שלוק.

הקפאין מתחיל לעבוד.

העיניים נכנסות לפוקוס. המוח

מתחיל לסדר את העניינים.

אני ער.

אני חי. אני מוכן

לקרוע את היום.

–––

אני חייב לעשות את זה.

זאת העבודה. זאת העסקה. זה החוק.

זה היום שלי.

אין לי שום פקפוק, אין לי שום חשד.

הלב, אין לו יותר שום קשר לזה.

זה הכל קפאין.

זה הכל קפאין, משמיע לנו פמבלטון את ה"אני מאמין" שלו, אבל המתרגם האלמוני מבקש לומר: הכל שירה. קצתה פרוזה, קצתה מוליכה שולל, קצתה מניפסט. אם ציפית לשיר, בשל השורות הקצרות, כותרת הגג (בסוגריים) "לקט פואטי", ושירו של לואיס מקניס האנגלי הקודם ל"שירו" של פמבלטון, הרי שנפלת בפח. שהרי פרנק פמבלטון זה אינו אלא הבלש שחור העור בסדרת הטלוויזיה האמריקאית "רצח מאדום לשחור", שאף הבנת שְמה תלויית הקשר, כי אין כאן שום זכר לסטנדאל. התמליל הטלוויזיוני חולק לשורות קצרות, בהן שולט הצירוף של עברית ולעז. לעז, ולא רק אמריקנית, שכן פמבלטון, בלש מחונן ככל שיהיה, לא היה מעלה בדעתו מהי הוראת "אני לוקח שלוק" גרמני-אירי זה. "הקפאין מתחיל לעבוד", כמו גם "העיניים נכנסות לפוקוס", הם על טהרת האמריקניות המעוברתת. ואילו "לקרוע את היום" הוא יליד ה"לקרוע את התחת" של הסלנג הישראלי. הסגנון יובשני – מי צריך שירה כשהכל שירה, גורס הכותב-המתרגם המקומונאי. באותה מידה, הכל גם לא שירה. ואמנם כך הוא כותב בכותרת הראשית של ה"לקט הפואטי" שלו: "שירים זה מזגן? שירים זה קרח? מי צריך שירים עכשיו?" כלומר, מה יועילו שירים בחום יולי-אוגוסט? אבל פסיק קטן, זה שבעקבות המלה "הלב", ותרגום שירים של ממש, מעידים על כיוון מנוגד. אולי באמת זיקה לשירה, ואפשר שעיני המתרגם עוד לא "נכנסו לגמרי לפוקוס".

באותה חוברת של "העיר" – "ציפורה" של התת-תקני, לא זו של שבתאי. כאן כבר לא "לקט פואטי" וללב אין באמת "שום קשר לזה". עברית מקומונית, רכילאית, קופירייטרית-מתונה (לזו, הלא-מתונה, על ריבוי משחקי המלים שלה, ראוי באמת לייחד פעם רשימה נפרדת): "הפיילוט הצטלם ממש לאחרונה באולפני מימד, וכמובן שמי שרוזן רצה בא והתראיין" (פירוש רש"י: כל מוזמניו של עמנואל רוזן התראיינו בו). "לפעמים הפירגון, שגם ככה סובל מרייטינג נמוך, הופך לכמעט בלתי אפשרי ממש" (כאן כבר לשון קופירייטרית מובהקת: הפירגון סובל מרייטינג נמוך). "התארגנה שם מסיבת הפתעה קולוסאלית".  "הם ישמחו לקבל גם קליפ מיוחד".  חוץ מזה נקבעו...משא ומתן עם משרד פרסום בצהרים ואודישן אחר הצהרים". "כשמירי יצאה לבחור את הסט הסלוני".  "ציפורה מציעה למירי שילון קונספט חדש ומהפכני".  "אלי סצ'קוב...שבא להתעניין באפשרות החתמה באימאג'". "מתחיל לברוח בספרינט".

המשפט נותר עברי (עילג) אבל המושגים ושמות העצם ה"מקצועיים", שלכל אחד מהם יש כמובן מקבילה עברית, נותרו באמריקנית בתולית. ההנחה היא שקורא המקומונים הכרוני או הפתולוגי מתמצא ברייטינג של הפיילוט הקולוסאלי שבו מוצג קליפ עם קונספט המזמין החתמה באימאג' בספרינט. פמבלטון לא היה מתקשה כאן בהבנת הנקרא.

לא כך נכתבת הספרות העברית המעודכנת, הרחוקה מרחק של ביטחון "פריקי" מס. יזהר כדרך שהיא רחוקה מהפרוזה של עמוס עוז או א.ב. יהושע. הנה קטעים מ"חיי אהבה" של צרויה שלֵו, שאינה חסרת משאבים עבריים:

אדם מבוגר שאשתו הולכת למות דוחף מסרק פלסטיק זול לכיס האחורי. זה לא כואב לך בתחת כשאתה יושב? שאלתי אותו, והוא מסתכל עלי מופתע, מישש את אחוריו ואמר, אני לא מרגיש כלום, ואני התקרבתי אליו ומיששתי לו את התחת מבעד לבד החגיגי של החליפה...וחשבתי שאני חייבת לעשות שם בייבי סיטר בדחיפות, כדי לבדוק את התינוק הזה, לא רק את פרצוף הכבשה שלו אלא גם את הגוף...החדר התמלא ריח של אפטר שייב והוא נעמד מולי... גיבור של סדרת טלוויזיה זולה היוצא בגאון וביגון לשליחותו הטראגית. ("חיי אהבה", 150-149)

מישוש התחת מבעד לבד החגיגי של החליפה, או של הלשון העברית? הבייבי סיטר של האפטר שייב של גיבור סדרת הטלוויזיה הזולה (פמבלטון??) היוצא "בגאון וביגון לשליחותו הטראגית".

לשון שמאסה ב"בד החגיגי" של האקדמיה כשם שאינה מאמינה עוד ב"פרצוף הכבשה" של כל השליחויות הטראגיות למיניהן. ישראל סטייל 1998.

ליברלית עד כדי חולשת הדעת

סדרת תוכניות הטלוויזיה, בהנחייתו של יצחק לבני, "נס תחייתה של העברית", חלק ממפעל חגיגות יובל החמישים, עוררה עניין בעימות שעימתה את תכנית "הברית של המלה" של ס. יזהר עם "שש שקל", ריאיון עם חוקרת לשון המדוברת באוניברסיטת חיפה.

ס. יזהר, ואולי המנחה (רשמתי את הדברים תוך כדי צפייה) פתחו, פסימית, בציטוט פסוקו הידוע של דנטה, החקוק בפתח הגיהנום שלו: "נְשֵה כל תקווה, אתה הבא לכאן". לאחר מכן ציין סמילנסקי את הסופרים הקרובים לו ביותר ביחסם ללשון: ברנר, גנסין, עגנון ויעקב שבתאי. דבריו, היפים כשלעצמם, על זיקתו של ברנר ללשון המדוברת ו"ההקרבה שהקריב את הלשון" בהתנזרותו ממליצות ומעדיי לשון, כמו גם דבריו על גנסין "שהפך מציאות לדיבור", היו בכל זאת תמוהים מעט, בהקשר זה. שכן אין שום קירבה שבעולם בין לשונו המתנזרת באמת של ברנר לבין זו הדשנה, המניפולטיבית, הגושית והעשירה עד כדי חיסרון של ס. יזהר.

גם גנסין, דומה שלא הפך שום מציאות לדיבור, כדרך שלא עשה זאת גם ס. יזהר עצמו, המקורב אליו בעליל. יותר מש"פתח את האוזן להקשיב למה שיש בעולם, בטבע, בבית קפה מזויף ובשיחה מזויפת" (ויסלח לי ס. יזהר אם איני מדייק בציטוט דבריו), העסיקה את גנסין השאלה עד כמה יש בכוחו של הציור הלשוני, על גוני גווניו החושיים, להתמודד עם מה שמצוי מחוצה לו בזרימה הבלתי פוסקת אותה חש סביבו. נקודת המוצא שלו היא תמיד הלשון, לא העולם. העולם מקרי, הפיך, אך גם גנסיני מובהק, כמובן, ואין כאן שום סתירה. אצל גנסין החוץ, כמו אצל תלמידו ס. יזהר, אם כי במידה פחותה, אף מתבטל לעתים מפני הצפיפות הלשונית ותחבולותיה הרטוריות ("שם עצם ושני שמות תואר", כפי שציין בצדק סמילנסקי). בכך שונה האימפרסיוניזם של גנסין תכלית שינוי מן הריאליזם האקספרימנטלי של סופר כיעקב שבתאי.

אבל השיחה הרלוונטית ביותר, בהקשר עקרוני זה בלבד, היתה זו של החוקרת, השייכת כבלשנית למה שנהוג לכנות בשם האסכולה הליברלית, אולי ליברלית עד כדי חולשת הדעת.

לעומת טהרני הדור הקודם, היא נכונה להכשיר כל יצירה, אבל גם כל מטאסטסה ושיבוש לשוניים. הילדה אומרת יָכַלתי, על משקל כתבתי, שמרתי? טוב ויפה. לשונאים קוראים לתופעה הנפוצה בשם "היקש צורני", גזירה שווה מקבוצה לשונית אחת לחברתה. בעל הבאסטה בשוק ונהג המונית אומרים "שש שקל"? מצוין בעיני חוקר. הרי הם זוכרים שיש שש מוניות ושש נסיעות ושש לירות ושש תרנגולות. אבל מה בדבר "שש ימים בשבוע" ו"שש אנשים" ו"שש חודשים בשנה", על פי אותו היגיון היקשי?! סתמה החוקרת ולא פירשה, שהרי היא עוסקת רק במצאי, וההיקש הצורני עוד לא הגיע לכאן.

"זה הכל לגיטימי", היא פוסקת. "זה קורה בכל שפה חיה. שפות עוברות שינויים וחלק מהסטיות נכנסות ללשון התקנית". ואז היא עצמה מדגימה, שלא במתכוון, סטייה ממין אחר באומרה "מחקר פרופר", והמנחה מניד בראשו לאות הסכמה. גם הוא כבר טעם כמה דגימות מזמרת הארץ החדשה, הלא-מובטחת.וכך יש לקדש, לדבריה, גם את "ראיתי תַ'ספר" ו"תן תַ'מחברת" ו"אנְ'צריך ללכת" ו"אנְ'אוהבת אותו". וסימוכין לכך, היא מציינת, גם האקדמיה ללשון העברית, בכבודה ובעצמה, כבר אישרה "ניקֵיתי" במקום "ניקִיתי". ועוד מעט-קט נאמר כולנו, לפי הצפוי, רימֵיתי ושינֵיתי ובילֵיתי בנעימים. תֶמְ'בינים? הרי גם האנגלית מקצרת have not ל-haven't ו-you are ל-you're.

אבל חוקרת הלשון המדוברת ועמה המנחה שכחו לציין, כי באנגלית מצויה, במקום כלשהו בין לשון הדיבור הגבוהה (גם מעמדית), כלומר ה-Oxford English, לבין העגה, למשל הקוֹקְני, לשון משכילים, שגם אם יש בה קיצורים והבלעות וריחוק מלשון הכתב, היא תקנית ועונה על כל צרכיו של בן תרבות.

ומה בדבר אותה הבלעה של ה"הֵא", הקשה להיגוי – גם הצרפתית העלימה אותה והרוסית החליפה אותה ב"גימל"?! אין בעיה, גורסת הדוברת, ולפיכך גם "אוֹאֶבֶת" מותרת, בייחוד לילדים. והרי הבלעת ה-H באנגלית נחשבת דווקא כסימן היכר מובהק ללשונם העילגת של בני המעמדות הנמוכים, ואף ביטוי היתולי יש לכך: to drop one's aiches (אחד הניסיונות הראשונים שעושה הבלשן, גיבור "פיגמליון" של ברנרד שו, ובעקבותיו המחזמר "גבירתי הנאווה", הוא לעקור מחניכתו אלייזה דוליטל את ה"שיבולת" המעידה מיד על מוצאה וחינוכה).

החוקרת לא המציאה כמובן דבר מליבה. היא שייכת למה שמכונה דרך נימוס בשם האסכולה הליברלית הגורסת שיש להניח ללשון להתפתח "באורח טבעי" ובלא כל התערבות, ובאשר תלך, נלך. שהרי "קול המון כקול שדיי". בלשן אמריקאי בשם R. A. Hall אף חיבר ספר שכותרתו "Leave Your Language Alone!", ובעברית "הנח ללשונך" לנהוג כראות עיניה (הסומות לעתים), שהרי אין "טוב" ו"רע" בלשון.

הסרט מציג בקולנוע חן

מטוטלת העברית עברה מקיצונות לקיצונות. מן הטהרנות המופרזת של שומרי החומות המקדשים כל אנכרוניזם "מסורתי" שפג תוקפו, הללו שלפני שנות דור עוד אילצו את קרייני "קול ישראל" לבטא ע' ו-ח' גרוניות גם כשאלו לא היו טבעיות להם – עד לאנרכיה הבלתי-מבוקרת של  laissez-faire לשוני. מחקרי המאה העשרים לא לימדו את הראשונים, שאחד מסימניה המובהקים של כל לשון הוא כוחה למַצות ולהרוס את עצמה, מין מכאניזם מובנה הטבוע במהותה; כוח הרס שרק בזכותו היא מתרעננת ומתחדשת מפקידה לפקידה ואינה מאבדת מכוחה בחלוף הזמנים. כך, מה שהיה טוב ויפה ויעיל אצל ס. יזהר, שתצורות לשונו כבר נקבעו וישתמרו לעד במסכת האדירה של הלשון העברית, אינו עשוי עוד לשרת את צרויה שלֵו.

רק משום שאטמו קודמינו את אוזניהם ממקצביה המתחלפים של לשון הדיבור והעדיפו תמיד את הנוסח הבלה מזוקן ואת המלה בעלת המסמן/מקדם הגבוה יותר (כך, "לאלתר" על פני "מיד", "דָוֶה" במקום "כואב" ו"נְשֵה" על פני "שכח". אגב, בספרות נותר כמובן מקום לכולם), רק משום כך כותב יעקב שבתאי "התמונה תולה על הקיר" וכולנו חוטאים בעקבותיו: "הסרט מציג בקולנוע חן" ו"יש לי מינוי לעיתון מעריב" (אגב, גם "יש לי מָנוי" שגוי), ובתיאטרונינו אין עוד איש היודע את ההבדל בין "מדוע" (בקשת הסיבה) לבין "למה" (בקשת התכלית), והנה גם האקדמיה הנכבדה, הכל על פי החוקרת, הולכת ומאשרת: ניקֵיתי. וישן מפני חדש תוציאו.

אימתי שמעתם לאחרונה חבר כנסת או שר בממשלה מבחין בין "מֵניח" (נותן מנוחה, מרפה) לבין "מַניח" (הנחה), או מקפיד לבטא מַגיע במקום מֵגיע. ומה יהיה על ה"מחטיא" וה"מחמיץ", שפִנו מקומם ל"מפספס" המשובש?

לא, מצבה של העברית אינו שפיר והוא אפילו אובדני. כשפה שהיתה לשפת דיבור רק לפני כמאה שנה, הישגיה רבים ומופלאים. צדק כמובן יצחק אבינרי המנוח, ב"יד הלשון" שלו, בכותבו כי "הסגנון העברי בימינו (קרי: בימיו) הִשְבִיחַ לעומת הדור הקודם. ושני גורמים לכך: הרחבת הלשון ותקנתה. הרחבת הלשון באה ע"י השגרת הרבה מלים עתיקות וחידושי מלים, שבאו לגאול אותנו מלבטי דיבור, מגמגום ואַלְמוֹן... תקנת הלשון באה גם מתוך יתר דיוק במשמעות המלים ובצורות דקדוקיות". אבל ספק רב אם היה חוזר על דברים אלה בימינו. לא רק שהעברית עדיין לא הדביקה את רעותיה הבוגרות ממנה במאות שנות התפתחות רצופה, אלא שסכנה גדולה נשקפת לה מן הבורות ומן הלעז, כמו גם מלשון דיבור ושפת תקשורת "יצירתית" וּווּלגרית, פתוחה יתר על המידה להשפעות הז'ארגון האמריקני והערבי ולא-מבוקרת כמעט לחלוטין.

כוחה של המדינה כחוסנה של לשונה, אמר החכם לאו טסה ובעקבותיו החכמים עזרא פאונד וקארל קראוס. משתש כוחו של המעמד הבינוני העברי, נוצר הלשון, והלכו לעולמם דורות של משכילי העברית ונוטרי כרמה, הפכה המדינה לפטרוניתה היחידה של הלשון, כדרך שהיא, לרוע המזל, גם פטרוניתן הבלעדית כמעט של כל האמנויות. וזו, משמע המדינה, אינה עושה ולא כלום כמעט לתקנת השפה. מדורי הלשון בעיתונות נעלמו. האקדמיה מחדשת מלים לרוב, בהן לא-נחוצות (עוד זכור הוויכוח על המטר והממטר, על הנשר שהפך לעיט והעיט שהפך בעוונותיו הרבים לנשר), ואף מפרסמת את קונטרסי חידושיה. אך אלה אינם מגיעים לציבור הרחב וכמעט שאין איש, אם אין מקצועו בכך, יודע על קיומם.

אם נוסיף לכך את מחדלי מערכת החינוך (מעט מדי, מתירני מדי ומאוחר מדי), ועוד כמיליון וחצי-המיליון "גולי שפה" (והכוונה אינה רק לעולים מחבר המדינות, לאתיופים ולעולי צפון אמריקה) שאינם נזקקים כלל לעברית, או דוברים עברית עילגת ומנועים מספר עברי, תצטייר התמונה העגומה בשלמותה.

בתנאים הנוכחיים, התפקיד המוטל על סופרים ומשוררים גדול מכפי כוחם. אל נשכח לרגע, מדינת ישראל קמה לא רק בזכותם של הרצל ובן-גוריון. אלמלא אליעזר בן-יהודה, שנתן לה שפה, אפשר שלא היתה קמה כלל. ודאי שאוכלוסֶיה, יוצאי שבעים גלויות, לא היו הופכים לדבר מה דמוי עם. עם הספר ומוסר הנביאים כבר נעלמו או חדלו מזמן. האם תאבד עתה לתחייה העברית גם לשונה?


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020

מעשה בשקית

11 במאי 2020