סיפורה של הַצְלֶלְפּוֹנִי, דמות המסתורין של ספר דברי הימים

חננאל מאק | 24 במאי 2020

מיהי הצללפוני? איך נקבע במדרש שהיא אמו של שמשון הגיבור? איך אימץ אותה המתרגם הוותיק של לסיפורי דוקטור דוליטל. מסע בעקבות גיבורה תנכית מסתורית

דוק נסוך על שמה ועל דמותה של הַצְלֶלְפּוֹנִי, נסיכה זו, מבנות המשפחות העתיקות והמיוחסות של מטה יהודה שהאגדה הִסִּיעָה אותה מנחלת אבותיה, הִשִּׂיאָה אותה למנוח הדני והפכה אותה לאמו של שמשון. צליל מופלא עולה משמה של הצללפוני וצֵל פרוס על פניה, עד שיפוח היום ונסו הצללים.  

*

במקום אחד בלבד במקרא כולו נזכר שמה של הצללפוני, והסתום בו מרובה על הגלוי. בתוך רשימת היוחסין העתיקה של מטה יהודה אנו קוראים: "...וְאֵלֶּה אֲבִי עֵיטָם יִזְרְעֶאל וְיִשְׁמָא וְיִדְבָּש, וְשֵם אֲחוֹתָם הַצְלֶלְפּוֹנִי" (דברי הימים א ד', ג). הפסוק אינו מובן כראוי לא מתוך עצמו ואף לא מתוך הקשרו, אולם ברור שמדובר כאן במשפחה מכובדת מבני יהודה. אולי נמנית המשפחה על בית חצרון בן פרץ – הוא חצרון הזכור לנו מרשימת היוחסין של דוד שנבחרה לחתום את מגילת רות; אולי מבית כָּלֵב בן יפונה הנודע עוד מימי הנדודים במדבר, בטרם יִרשו שבטי ישראל איש נחלתו.

נראה שאביה של הצללפוני הוא אבי עֵיטָם הנזכר כאן בשכנות לאבות הערים גְּדוֹר, בית לחם ותקוע, ואם כן היה האיש מאבות היישוב הקדום בארץ יהודה בראשית ימי ההתנחלות, בימי שפוט השופטים. אבי עיטם הוא מייסד העיר עיטם המוכרת לנו מסיפורי שמשון: אחרי הכותו את פלשתים שוק על ירך מכה גדולה ירד שמשון וישב בסעיף סלע עיטם. לסעיף סלע עיטם ירדו שלושת אלפים איש מיהודה לאסור את שמשון ולהסגירו – בהסכמתו – לפלשתים מבקשי נפשו (שופטים ט"ו, ח-יג). עיטם סמוכה לבית לחם יהודה, עיר הולדתו של דוד. האמנם היו אנשי יהודה אלה – יראים לנפשם עד בוש ומסגירי הגיבור הַדָּנִי ביד מבקשי נפשו – האמנם היֹה היו הם אחֶיהָ, בני אמָהּ ובית אביהָ של הצללפוני?

הכתוב אינו מבהיר מה טיב היחס המשפחתי שבין אבי עיטם לבין יזרעאל, ישמא וידבש, אולם ברור ששלושה אלה הם אחיה של הצללפוני, ונראה אפוא שאבי עיטם הוא אביהם של כל הארבעה. יזרעאל הוא ככל הנראה אבי יזרעאל שביהודה, עיר מוצאה של אחינועם היזרעאלית, אשת דוד. הנה כי כן, מקושרת הצללפוני היטב אל המשפחות הנכבדות שבמרחב בית לחם יהודה בימי השופטים ובראשית ימי המלוכה.

מעטות הנשים הנזכרות בשמותיהן ברשימות היוחסין המפורטות שבספר דברי הימים, ובכמה מהמקרים המעטים שבהן נזכרות נשים בשמותיהן ברור כי שמות אלה הם כינויים סמליים ולא שמות כפשוטם. כך לדוגמה, מסופר ברשימה שלפנינו על אֶשְׁחוֹר אבי תקוע שהיו לו שתי נשים: חלאה ונערה (דהי"א ד', ה). חֶלְאָה וְנַעֲרָה! מי הן העֲלָמוֹת הנַּעֲלָמוֹת הללו ומה הניע את הוריהן – או אחרים – לכנותן כך? מי היא הנערה הָעַלוּמָה שאוהביה וכל יודעיה קראוה בשם המופלא 'נַעֲרָה' ולא עוד? האומנם יפו פעמיה וחמוקי ירכיה של חֶלְאָה בת נדיב כמו חֲלָאִים מעשה ידי אמן (שיר השירים ז', ב)? 

אחד מצאצאיה של נערה נקרא בשם הַצּוֹבֵבָה. האם שמו של גבר בגברים לפנינו או שגם מאחורי הצובבה מסתתרת דמותה של עלמה עלומה?  האין 'הצובבה' אלא גלגול קדום של השמות צבי או צביה? ואיה מקום מלכותה של 'אֲחֹתוֹ הַמֹּלֶכֶת' של גלעד בן מכיר בן מנשה, אמם של אִישְהוֹד, אֲבִיעֶזֶר ומַחְלָה (דהי"א ז', יח)? האם השתמר כאן זכרן העמום של מִלכָּה ומחלה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה, שמת במדבר בחטאו, והותיר אחריו חמש בנות טובות שֶׂכֶל ודברים ויורשות אחוזת נחלה בתוך אחי אביהן (במדבר כ"ז, א-ז ועוד)?

הצללפוני הנה נסיכה מבנות משפחה עתיקה ונכבדה, ובעל ספר דברי הימים ראה לנכון לשמר את שמה בין שמותיהם של ראשי השבטים, בתי האבות והמשפחות מימי ראשית האומה. עם זאת לא הודיענו בעל דברי הימים דבר על טיבו ומשמעותו של השם. לא ברור כלל מה טיבה של האות ה' שבראש השם. האם ה' זו היא חלק אורגני של השם המוזר? האם משמשת אותה ה' ליידע את המשך השם ואז יש להבין אותו כאילו נקראת האשה בשם צללפוני ובתוספת ה' הַיִּידוּעַ, כעין תואר האשה "האהובה" (דברים כ"א, טו-טז), וכינוייהן של "היפה בנשים" (שיר השירים א', ח), או "היושבת בגנים" (שם ח', יג)? ואם כן, דומה תפקידה של האות ה' לתפקידה בשמה של קֶרֶן הַפּוּך, הצעירה בבנות איוב אשר לא נמצא נשים יפות כמותן בכל הארץ (איוב מ"ב, יד-טו).

לא נשתמר כאן מדרש שם דומה למדרשו של השם יעבץ, המובא במרחק פסוקים אחדים לאחר שם הצללפוני: "ויהי יעבץ נכבד מאחיו, ואמו קראה שמו יעבץ, לאמור כי 'ילדתי בעֹצב'" (פסוק ט). בהמשך הפרק נשתמר רמז לפרשה אחרת, חתומה ונשכחת: "וְיוֹקיִם וְאַנְשֵׁי כֹזֵבָא וְיוֹאָשׁ וְשָׂרָף אֲשֶׁר בָּעֲלוּ לְמוֹאָב וְיָשֻבִי לָחֶם. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים" (כב). האם לפנינו זכר עמום לסיפור משפחת אלימלך ונעמי, מחלון וכליון, רות וערפה, כדרך שהבינו זאת מקצת חז"ל (בבא בתרא צ"א ע"א)? האומנם יואש ושרף אשר בעלו למואב הם מחלון וכליון אשר נשאו נשים מואביות, נתכנו בכינויי אבדון, חלו וכלו בנכר? האם נשתמר זכר נעמי ורות השבות משדה מואב במלים הסתומות 'וְיָשֻבִי לָחֶם'? אכן, הדברים עתיקים ומכוסים. אבל אפילו רמז עמום ומכוסה לא נשתמר במקרא באשר לנסיכה הצללפוני, וגם אל שמה המיוחד במינו לא נוסף הסבר כלשהו. 

ואולי צדקו דברי המפרש את השם כמעין שאלתה ובקשתה של העלמה: הַצֵּל (או הַצְלֵל) את פניי, תן לצלך לכסות את פנ'י! (אנציקלופדיה  מקראית, ערך הצללפוני). ואם כן – מי הוא הנקרא לפרוס צילו על פניה של הצללפוני? האם תפילה עתיקה היא, קריאה לאהוב נעלם או שניהם גם יחד?

*

הסבר דרשני אחר נשתמר במדרש המאוחר במדבר רבה (פרשה י', ה): "ולפי שראתה במלאך נקראת שמה הצללפוני, שהיא פּוֹנָה במלאך, ואין צְלֵל אלא מלאך...". את הזיהוי צלל=מלאך דורשים מן המשפט "כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי" (בראשית י"ט, ח), שאותו השמיע לוט באוזניהם של אנשי סדום גסי הרוח והיצר, המבקשים להתנכל לאורחיו המלאכים. כאילו אומר לוט לבני הבליעל: "אל נא אחי תָּרֵעוּ, כי על כן באו מלאכים בצל קורתי".

דרשת שם זו, הכורכת את הצללפוני במלאך, מסתמכת על הנאמר בתלמוד כי "אִימֵיהּ דשמשון צללפונית" (בבא בתרא צ"א ע"א), כלומר אמו של שמשון היא הצללפוני. המדרש הבתר-תלמודי במדבר רבה מקשר אפוא את המסורת התלמודית בדבר זהותה של הצללפוני – היא אם שמשון אשר זכתה לשתי התגלויות של מלאך ה' – עם דרשת השם הקושרת את הצללפוני אל המלאך.

דרשן מאוחר נוסף נתן גם הוא את דעתו על הצללפוני, ומנה אותה ברשימה המכובדת והמצומצמת של נשות החיל שבמקרא. חיבור מדרשי קצר המכונה לרוב "מדרש אשת חיל", ואשר נלווה אל סופו של מדרש משלי, מייחס לנשים הגדולות של המקרא את רוב פסוקי השיר 'אשת חיל' החותם את ספר משלי. את הפסוק "סָדִין עָשְׂתָה וַתִּמְכֹּר, וַחֲגוֹר נָתְנָה לַכְּנַעֲנִי" (ל"א, כד) מייחס בעל המדרש לאם שמשון, הצללפוני. אלא שהמדרש אינו מסביר את טעם הדרשה, וגם מפרשיו כמעט שלא עסקו בשאלה זו. הנה לפנינו חידה המצפה לפותרהּ: מה לאם שמשון וליצרנית-זבנית הסדין, או לספקית החגור לסוחר כנעני. 

מעניינת ההסבה שעבר השם המקראי הצללפוני אל הצורה צללפונית המובאת בתלמוד. האות ה' שבראש השם הומרה בת' שבסופו, ומדעת או שלא מדעת קיבל השם בעל הצליל הגברי הנוקשה את צורתו הנשית – מרוככת, נסמכת, מתרפקת: צללפונית.

הצללפוני, נסיכת יהודה, היא אפוא אמו של שמשון, השופט משבט דן, ושמשון עצמו הוא גיבור אשר דמם של שני שבטים כפירי אריות זורם בעורקיו. יעקב בירך את שבט יהודה במלים 'גור אריה יהודה' (בראשית מ"ט, ט) ובאותן מלים ממש בירך משה את שבט דן: 'דן גור אריה' (דברים ל"ג, כב). כך נעשו עלילות שמשון, אשר זירת התרחשותן במחנה דן בין צרעה ובין אשתאול ובשפלת יהודה, לביטוי המאבק המשותף של שני השבטים באויב הפלשתי רב הכוח. כך נעשתה הסגרתו של שמשון אל הפלשתים בידי קרוביו אנשי יהודה למעשה מביש אף יותר משהוא מצטייר בסיפור המקראי.

עתה נודעה לנו זהותה של אשת מנוח, אשר לה ולמוצאות אותה מוקדש פרק י"ג של ספר שופטים. כזכור היתה אשת מנוח הַדָּנִי עקרה ולא ילדה. והנה נגלה אליה מלאך ה', בישר לה על הריונה (הקיים זה מכבר?) ועל הולדת הבן המיוחל, ציווה עליה להישמר מיין ומטומאה, שכן נזיר אלוהים יהיה הנער מן הבטן, והודיע לה כי בנה הוא שיחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. האשה מספרת לבעלה על המפגש הבלתי צפוי עם המלאך, מודיעה לו את תוכן הדברים, והאיש מתפלל ומבקש ריאיון נוסף עם איש האלוהים. ואמנם הלה חוזר ומופיע, והפעם מתנהלת הפגישה בשדה, ושוב בהיעדרו של מנוח. האשה ממהרת לקרוא לבעלה, הוא הולך אחריה, והשלב הבא בסיפור הוא מפגש משותף לשלושה על מנת לברר מה יהיה משפט הנער ומעשהו. בתום השיחה מבקש מנוח לעצור לזמן מה את אורחו ולעשות לפניו גדי עיזים, אולם המלאך מסרב לאכול. הוא מעלה את הגדי ואת המנחה על הַצּוּר קרבן לה', ומנוח ואשתו רואים, ועולה בלהב השמימה. אז ידע מנוח כי מלאך ה' הוא.

מנוח, שאינו רגיל במלאכים, חושש מן הצפוי ואומר לאשתו: "מות נמות כי אלוהים ראינו!", אך האשה משיבה לוֹ דברים של טעם: "לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא־לָקַ֤ח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת־כָּל־אֵלֶּה, וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת" (שופטים י"ג, כג). ואמנם, לַמועד ילדה האשה בן ותקרא את שמו שמשון, ויברכהו ה', ותחל רוח ה' לפעמו במחנה דן, בין צרעה ובן אשתאול.

*

במרכזו של סיפור מופלא זה ניצבת אשת מנוח העתידה להיות אם שמשון. הקורא את הפרק בעיון כראוי לו ייווכח לדעת כי אכן לפנינו אשה חכמה, נבונת דבר, רבת תושייה ונועזת. לא בכדי מרשימים דבריה אל אִישָׁהּ על אודות המפגש הראשון עם איש האלוהים, ותיאורו של "איש" זה, לאמור: "אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַ֔י וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד, וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵֽי־מִזֶּ֣ה הוּא וְאֶת־שְׁמ֖וֹ לֹא־הִגִּיד לִי!" (שם, ו). פעמיים בא האיש נורא המראה אל האשה אשר לא ילדה עד כה, שתיהן בהיותה לבדה, ומנוח אִישָׁהּ אין עמה. ניכרת בפסוק זה ההתרגשות האופפת את האשה, המתארת בפני אִישָׁהּ את בואו של האיש המוזר אליה, והתרגשות זו ניכרת בה גם כשהיא מתארת את המפגש השני עם האיש: "וַתָּרָץ וַתַּגֵּ֣ד לְאִישָׁהּ ... הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר־בָּ֥א בַיּוֹם אֵלָי" (י). ועוד פעם מתוארת ביאה זו בפי המספר: "וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל־הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה, וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּֽהּ" (ט). הפועל הטעון 'בא' משמש בסיפור זה כמילה מנחה. הוא חוזר בפרק שמונה פעמים, ומתייחס לסירוגין לפועליהם של האשה, מנוח, המלאך (ארבעה מופעים) ודבר ה' (שניים). ובבוא העת ילדה האשה בן גיבור חיל אשר רוח ה' מפעמת בו, כמלאך אשר נגלה ובא אל אמו, היא הצללפוני, היא צופנת העלילה.

קשה למצוא בכל המקרא עוד איש בוגר הקשור אל אביו ואל אמו קשר בל ינתק כשמשון בראשית דרכו. אמנם מצאנו כמה וכמה קשרים הדוקים בין הורים ובניהם במקרא, אך כאן התופעה היא ייחודית וחד פעמית. בחמישה פסוקים רצופים בפרק י"ד (ב-ו) בספר שופטים נזכרים אביו ואמו של שמשון, והזיקה ההדוקה שלו אליהם עוברת כבריח התיכון בכל הפרק כולו. הם מנסים להניאו מלשֵׂאת את הנערה הפלשתית אשר ישרה בעיניו, שהרי אין הם יודעים את כוונת האל העומד מאחורי אהבת שמשון לנערה בת הנכר. למרות איבתם לאהבתו הם מלווים אותו תמנתה, למפגש המשפחתי עם הורי הנערה. את הדבש שֶרָדָה ממפלת האריה מביא שמשון אל אביו ואל אמו, אף כי לא סיפר להם על מעשה השיסוע שעשה באריה. ומשחרשו פלישתים בעגלתו וביקשה אשת שמשון הצעירה לפתותו להגיד חידתו, ענה לה בתקיפות משולבת בתימהון לבב: "הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי, וְלָךְ אַגִּיד?!" (שם י"ד, טז). זאת אף בשבעת ימי המשתה נופל מאוד מעמדה של האשה אהובת שמשון ממעמדם של הוריו בחייו.

ועוד: ייתן הקורא את לבו לעובדה שלאורך הפרק נזכרים אביו ואמו של שמשון יחדיו שבע פעמים, ורק פעמיים נזכר כאן האב לבדו. בסוף הפרק מתואר שמשון העולה בית אביהו, וגם כאן נזכר האב בלי האם, אולם לא האב הוא הנזכר בפני עצמו בפסוק זה, אלא בית האב. כך הבהיר לנו הכותב בדרך הרמז את מעמדה הנכבד של אם שמשון בבית אִישָׁהּ. 

מעשה החידה והבגידה עורר את חרון אפו של שמשון. הוא נוטש את אהובתו הבוגדנית, חושפת סודותיו, חֲרוּשַת מֵרֵעָיו, ועולה בית אביהו. ומשכלו תמו עלילות שמשון וחייו, ירדו אחיו וכל בית אביהו ונשאו אותו ועלו וקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול, בקבר מנוח אביו. אף כי הדבר לא נאמר בפירוש, יש לשער שאחוזת קברו של מנוח שאליו הובא שמשון המת היא גם מקום מנוחתה של הצללפוני, אמו. 

מסורת האגדה המזהה את אם שמשון עם הצללפוני מפיחה עתה רוח חיים בשתי הדמויות גם יחד. אם שמשון אינה עוד דמות אלמונית, חסרת שם ומוצא, והצללפוני אינה בת לאחת המשפחות משבט יהודה ותו לא. האגדה הפכה את הצללפוני האלמונית לאחת הנשים החכמות ורבות התושייה שבמקרא, והעניקה לה את האהבה והיחס החם שרוחש שמשון לאמו המקראית. גם דמותו המורכבת של שמשון זכתה בהארה חדשה: בדמו זורם דמה של נסיכת יהודה.

הוסר מקצת הערפל שאפף את הצללפוני, וצילה הואר מעט. נסיכת יהודה ואמו של שמשון אחת הן, ובכל אשר יעלה סיפורו של שמשון, יעלו עמו גם שמותיהם של אביו, מנוח הדני, ושל אמו – הצללפוני.

*

את שם הצללפוני שמעתי וקראתי לראשונה לא בספר שופטים, לא בדברי הימים ולא בדרשותיהם של חכמים.

הקרקס של דוליטל הרופא הוא שמו של אחד מספריו המופלאים של הְיוּ לוֹפְטִינְג Hugh Lofting, אביהם הספרותי של דוליטל הרופא ומשפחת חיותיו הנאמנות והאהובות, כולם דרי העיירה "מַדמֵנָה אשר על גיא השלוליות", אנגליה. אהבת האדם, ולמעלה ממנה האהבה לבעלי החיים, הם חוט השני החורז את סיפורי דוליטל הרופא כולם, והניחוח המקראי העולה מן הספר בתרגומו של מ. י. בר-און (הוצאת "אמנות", תל-אביב, 1946) מגביר מאוד את חינו של הספר המיוחד הזה. רבות מהדמויות המופיעות בו נושאות, בתרגום העברי הישן, שמות מקראיים או תלמודיים, ולשונות מקרא, תלמוד ומדרש שגורות על שפתותיהם. כך מוצאים אנו בספר את גיסו של הרופא, הוא הכומר הכפרי המכונה כאן בתואר נכבד עד מאוד: הָרַבָּנִי כְּדָרְלָעֹמֶר פַּרְעוֹשׁ; אחרי הרבני כדרלעומר מופיעים כאן דמויות הקרקס שמשון הגיבור, כַּרְכַּס המוקיון ופַרְנָךְ הנער המשרת ועימם שודדי הדרכים בָּזִיז חָשְבַּז, יִשְׁבָּק בְּלִי-שֵׁם ואחרים, אף הם נושאי שמות מקראיים או מעין מקראיים.

עוד פגשנו בקרקס דוליטל את כלב-הים צְלָפְחָד, את כלב-היבשה גִּילַלַי ואת הסוסים הקשישים טָבְאֵל וגַּדִּי בֶּן סוּסִי. אל נשכח: גדי בן סוסי הוא הסוס ש"אמו היתה מונה שלשלת היוחסין שלה עד למעלה למעלה בסוסים, עד הסוס שעליו הרכיב המן את מרדכי בשושן הבירה". מִכְמַשׁ, מַדְמֵנָה, בָּצְרָה, אֶפְרוֹנָה וּשְׁכוּנָתַיִּים הן עיירות אנגליות מנומנמות, והביטויים "אִי שמים", "ברוך הטוב והמטיב", "כַּתַר זְעֵיר" (איוב ל"ו, ב), "כנף רננים נעלסה" (שם ל"ט, יג) וכיוצא בהם שגורים על פיות הדוברים בספר, מאדם עד בהמה, ובראשם הרופא הטוב והמטיב. 

בין ידידיו של דוליטל הרופא אנו מוצאים את השועלה ושלושת גוריה שבאו למצוא מרפא מידיו של דוליטל שהזדמן לאזור מחייתם. במהלך שיחתה של השועלה האם עם הרופא, נשמעת על פני השדה קרן היער – זו המבשרת את מסע ציד השועלים המתקרב והולך. בעקבות הקרן נשמעים קולות הציידים והכלבים, והשועלה הנואשת יודעת שגורלה וגורל גוריה נחרץ. תיאור האם האומללה המנסה לשווא לחלץ את גוריה מן הסכנה וכמעט אומרת נואש לחייהם נוגע ללב מאין כמוהו. אלא שדוליטל הרופא מתגייס להציל את משפחת השועלים הנרדפים. הוא מכניס את שלושת הגורים לכיסי מעילו, ואת השועלה האם הוא מחבק ומסתיר על גופו מאחורי המעיל. כלבי הציד מזהים מייד את הרופא המפורסם, נענים לדרישתו המועלית בלשון הכלבים, מסתלקים מהמקום, מטעים את הרודפים ומשבשים כליל את מסע הציד המכוער. המשפחה ניצלת מכלָיָה, והרופא מצייד את האם בתמיסות ריח שתכליתן לשבש את ריח השועלים, המסייע בידי הכלבים לאתרם. השועלה מודה לרופא המיטיב, ובעזרת תרופותיו ותושייתה שלה מצילה את גוריה מאסון נוסף המתרגש ובא. שמה של השועלה, אם הבנים, רבת האהבה והתושייה הוא הצללפוני.

וכך משתלבות בשמה של הצללפוני שלוש דמויות נשים מרשימות ומרתקות. נסיכת יהודה המסתורית, בת ואחות לראשונֵי השבט הגדול והחזק; אם שמשון, היא אשת מנוח הַדָּנִי, אשר מנע האל ממנה פרי בטן עד לפגישתה עם המלאך בשדה; אם השועלים המסוככת על גוריה בגופה וניצלת בידי אדם טוב לב ורב חסד. שלוש אלה חָברו לאחת בשמה ובדמותה של הצללפוני.

פרופ' חננאל מאק הוא פרופ' אמריטוס במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר אילן


1
תגיות :
תמונה ראשית
עוד בנושא
מאמרים קודמים