ארון הבגדים של העברית

עמנואל אלון | 22 בדצמבר 2020
המאמר הופיע לראשונה בגיליון פנים מס 54, בהוצאת הסתדרות המורים, חורף 2011, לכבוד שנת השפה העברית תשע"א

האם העברית הנכונה היא זו המייצגת את לשון התקן, או את הדגם הקלאסי של מקורותינו? או שמא אולי השפה כפי שהיא מדוברת בפי רוב הציבור דובר העברית היא העברית הנכונה?

 

מהי עברית נכונה? כבלשן קשה לי מאוד לענות על שאלה זו.

אחת הבעיות בקביעה מהי עברית נכונה היא שקביעה חד-משמעית כזאת פוסקת מייד שכל מה שאינו מוגדר כעברית נכונה נחשב לעברית לא נכונה.

האם העברית הנכונה היא זו המייצגת את לשון התקן, כפי שהיא באה לידי ביטוי בספרי הדקדוק? או האם היא זאת המייצגת נאמנה את הדגם הקלאסי של מקורותינו ובעיקר את התנ"ך? או אולי השפה כפי שהיא מדוברת בפי רוב הציבור דובר העברית היא העברית הנכונה?

בספרי הדקדוק כתוב שהצורה בגוף שני, רבים, בעבר היא שְמרתם. אבל האם אפשר לומר שזוהי הצורה הנכונה?

כיוון שקשה לי לענות על השאלה אפתח במעשה שקרה לי:

מייד אחרי הבגרות - בזמני בחינת הבגרות בלשון הייתה בכיתה י"ב, ועדיין הייתי מושפע מן הצורות הנכונות והתקניות של השפה – התגייסתי לצבא. רצה הגורל והגעתי לגולני.

כבר בלילה הראשון ארגנו רשימה של שמירת מאהל, שעת שמירה אחת לחייל. אני שובצתי למשמרת לקראת סוף הלילה. מובן שהשמירה נשברה אי שם באמצע הלילה. אני התעוררתי לפנות בוקר ובאחריות מרבית, ראויה למופת, ניגשתי אל שני השומרים המנומנמים ושאלתי אותם: אתם כבר שְמַרְתֶם, במלרע כמובן? כך שאלתי אותם. זאת הייתה שגיאת חיי! מאז הכניסו לי את כל השמירות.

אז מהי הצורה הנכונה?

בספרי הדקדוק כתוב גם שבנטייה של השמות הסגוליים יש שווא נח ואחריו דגש קל, כמו במילים: כלבּו, דרכּו ומלכּו, וידוע הסיפור על המפקח ממשרד החינוך ששאל את המורה לגיאוגרפיה מה תוכנו ומה משכּו של השיעור, ואותו מורה ענה לו שהוא מתכונן ללמד על הגידולים החקלאיים האופייניים לאזור שליד שפכּו של נהר הנילוס.

וכמו שאומרים רכב ורכס בכ' רפה,  יש לומר רֶכז בכ' רפה. משום מה העובדת בסופרמרקט לא הבינה אותי כששאלתי אותה איפה אפשר למצוא רֶכז רימונים, היא יודעת שהמוצר הזה קרוי רכּז, בכ' דגושה.

נכון שבדרך כלל אפשר למצוא הסבר הגיוני לצורות השגויות הנוהגות בשפה. רֶכֶּז קשורה לריכוז ולתרכיז, למשל. אבל גם אם יש לצורות אלה הסבר הגיוני, הן עדיין סוטות מהכללים שבספרי הדקדוק, ומבחינה זאת הן עדיין אינן נכונות.

סיפורו של מגב במחנה שבויים

אחד הגורמים למתח הזה שבין הלשון התקנית ללשון הדבורה הוא שהדקדוק הנורמטיבי המסורתי נשאר בעינו, בעוד שהרגליהם הלשוניים של הדוברים משתנים כל הזמן. זאת הדינמיקה של לשון חיה. היא נועדה שיקלקלו אותה, ועל ידי כך ייווצרו הבחנות חדשות ומשמעויות חדשות. כך ההבדל בין פנינה במלרע לפנינה במלעיל, ובין רחובות במלרע לרחובות במלעיל, וכך ההבדל בין להתחבּר בב' דגושה, לבין להתחבר, בב' רפה.

אני אישית הייתי עד לתהליך בידול מן הסוג הזה, תהליך שבו נוצרה מילה חדשה, אמנם בלתי תקנית, אבל בהחלט יצרה הבחנה לשונית, ומעשה שהיה כך היה.

אחרי מלחמת לבנון הראשונה שֵירַתִּי שירות מילואים במחנה השבויים אנצאר. יחד עם כיתת חיילים שמרנו כיחידה מבודדת על מגדל מים שנמצא על גבעה סמוכה, ולמעשה תפקדנו כיחידה עצמאית. פעם ביום קיבלנו אספקה ומזון ודאגנו לעצמנו. אחת המשימות החשובות הייתה לשטוף את השולחן שעליו אכלנו ולנגב אותו. לצורך כך השתמשנו במכשיר העשוי פס גומי, אבל ללא הידית הארוכה, כזה שמשמש לניגוב חלונות. הסברתי לחברֶ'ה ששמו התקני של הגומי הזה הוא מַגֵּב, כמו שאמור להתקרא הווישר – מַגֵּב ולא מַגָּב. הצלחתי במשימה כל החברה השתמשו בצורה הנכונה: איפה המַגֵּב? תן לי את המַגֵּב... וכיו"ב.

הגיע יום שישי, והיינו צריכים לשטוף את משטח הבטון של האוהל. המשימה נפלה בחלקי. לצורך השטיפה הייתי צריך, כמובן, את הגומי עם הידית הארוכה, ושאלתי את אחד מחבריי: איפה המַגֵּב לשטיפת הרצפה? ואז הוא ענה לי אתה לא צריך את המַגֵּב. המַגֵּב זה לשטוף את השולחן. המַגָּב לרצפה נמצא במטבח ליד ארגז הקרח. מה יכולתי לומר לאותו מילואימניק? שעל פי התקן הלשוני גם זה וגם זה נקראים מַגֵּב?

איך אומרים לחפור ולתפור

הגישה לפיה שפת המקורות היא השפה הנכונהמנחה רבים, וביניהם גם את האקדמיה ללשון העברית. לא מכבר היינו עדים לפרסומים בעיתונות היומית, בעקבות הרצאתה של מזכירת האקדמיה ללשון, רונית גדיש, שהאקדמיה אינה פוסלת צורות כגון קיוֵיתי, גילֵיתי, חיכֵּיתי, שינֵיתי, ציפֵּיתי וכו', וזאת כיוון שהן מתועדות במקרא, לצד הצורות המקובלות כמו קיוִיתי.

לפי אותו ההיגיון יש לקבל כנכון את הצירוף "שבעה עיניים", המופיע בזכריה ג. לפי אותו ההיגיון יש לקבל כנכונות את צורות שם הפועל בבניין קל שבהן עי"ן הפועל אינה דגושה, כמו לתפור או לנפוש. שהרי בתנ"ך מצויות גם צורות דגושות וגם בלתי דגושות:

במדבר ד' 23: "מִבֶּן שְׁלשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם, כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא, לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד".

לעומת ישעיה לא 4:  "כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ, אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים; מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה – כֵּן יֵרֵד יְהֹוָה צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ".

בשפת הדיבור אמנם נוהגת הצורה הדגושה: לזכּור, לספּור, אבל את אוזנו של אדם סביר, כלומר, לא מי שמקצועו הוא תיקוני לשון, לא צורמות בדרך כלל צורות לא דגושות כמו לתפור או לנפוש.  כאשר העליתי את הדוגמה הזאת לפני אשתי, היא אמרה לי שזה לא מדויק, כי את אוזנה צורמת הצורה לתפור בב' רפה, אבל לא הצורה לנפוש. נדמה לי שאפשר לראות ניצנים של בידול בין שתי הצורות. לחפּור בור אבל לחפור בלי דגש במובן הסלנגי של המילה: "חבר שלי לא מפסיק לחפור. אין לי סבלנות אליו". את הדוגמה הזאת שמעתי מפי בני, שטוען כי המילה הסלנגית הזאת הומצאה ביחידה שלו לפני כשתים עשרה שנה.

כאמור, הצורה קיוֵיתי נחשבת לתקנית, אבל האם היא נחשבת לנכונה? אני אישית לא אשתמש בה, ואם מישהו אחר ישתמש בה הוא יעשה, לדעתי, רושם לא טוב. כאן הייתי רוצה לצטט את דבריו של הבלשן חיים בלנק מלפני כשישים שנה, בספרן "לשון בני אדם":

"נכונוּת בלשון, בדומה לנכונות בנוהג חברתי, בלבוש, באוכל וכו' אינה נקבעת על ידי תקדים בלבד אלא על ידי תקדים בתוספת הסכמה כללית, וההכרעה בידי זו האחרונה. במילים אחרות, נכונות בלשון היא שאלה של טעם, דבר המשתנה לפי מערכת שלמה של תנאים חברתיים ומותנה על ידם".

לאבא שלי יש קדילק

רבים טוענים כי כל "תיקוני הלשון", כל אותן צורות לשון שאמורות להיות נכונות, שאמורות לייצג את "העברית הטובה" בתוך "הישראלית הקלוקלת", בעצם אינם מהותיים, כלומר: הם אינם גורמים להבנה טובה ומדויקת יותר של הדברים. 'עשרה שקלים' הם אותו סכום בדיוק כמו 'עשר שקל', ומי שפונים לגולשי האינטרנט וכותבים  להם: 'כנסו, כנסו...' אינם מובנים פחות ממי שאומרים: 'היכנסו'. כך גם אין שום הפרעה תקשורתית בַּבּיטויים 'מֵציע', או 'לְפֶּתח תקווה', או 'למרות ש...', או 'השכרתי מפלוני דירה'. מן הבחינה הבלשנית הם צודקים. לצורות הנכונות לכאורה, שהוצגו לעיל, אין שום ערך.

כידוע, ערכו של דבר כלשהו בין בלשון ובין בעולם, החל בהגה הבודד (פונֶמה), במילה הבודדת וכלה באהבת המולדת, נמדד על פי יחסו לאופציות אחרות אשר יכולות לשמש לו תחליף באותה סביבה או באותה סיטואציה. על פי תפיסה זאת, דבר שאינו ניתן להמרה, שהוא מותנה, שהוא מוצרך, איננו בעל ערך. למשל מילת היחס 'ל...'. היא מוצרכת אחרי הפועל לעזור, ועל כן אין לה ערך. לכן, כשידידי העולה החדש מארה"ב אומר: "עזרתי אותך", אני מבין אותו בלי שום בעיה.

כיוון שבין 'עשרה' לבין 'עשר' אין ניגוד מהותי, והבחירה ביניהם איננה אופציה באותה סביבה לשונית, וכך גם בין 'לשכור' לבין 'להשכיר' לא קיים ניגוד מהותי (תלוי אם זה למישהו או ממישהו), הרי שאי אפשר לקבוע שום יחס בין צורה נכונה לצורה בלתי נכונה.

דבר זה מוביל לקביעה מעניינת:

כדי שתהיה עברית נכונה חייבת להיות לצדה עברית הנחשבת לא נכונה, שאם לא כן לעברית הנכונה לא יהיה שום ערך. לכן נראה לי שאין טעם להתייחס אל העברית הנכונה מנקודת מבט בלשנית, אלא להתייחס אליה מן הבחינה התרבותית. את זה הבינה מורה לשפה שבאה ללמד בגטו בשיקגו בתחילת שנות השבעים, וסיפורה הובא בחוברת של השבועוןNewsweek , שהוקדשה לשאלה "מדוע ג'וני אינו יודע לקרוא?"

המורה מספרת כי כמה מורות שלימדו לפניה באותה כיתה נתקלו ביחס עוין מצד התלמידים, והן נאלצו לסיים את תפקידן בבושת פנים. לשאלתה מדוע התנהגו כך הילדים, הסביר לה אחד התלמידים ואמר שאותן מורות עלובות, הנוהגות במכוניות ישנות ומלמדות אותם את "האנגלית הנכונה", אומרות בעצם שהאנגלית שלהם, האנגלית של אביהם, האנגלית של דודם הנערץ הנוהג במכונית קדילק חדשה, היא אנגלית לא נכונה. דבר זה יוצר מיד התנגדות, וברור שהילד בוחר להידמות לאביו ולדודו ולא למורתו.

המורה החדשה לקחה את הדברים לתשומת לבה, והחליטה לשנות את הגישה להוראת הלשון. נקודת המוצא שלה הייתה האנגלית כפי שנהגתה בפי הילדים. זאת היא האנגלית. אבל, כך אמרה להם, יש עוד מיני אנגלית: הקריין ברדיו מדבר בשפה שונה, עורך הדין בבית המשפט מדבר באופן שונה, יש גם אנגלית כפי שכתב שייקספיר וכו' וכו'. את השפה הנכונה היא לימדה ותרגלה באמצעות משחקי הדמיה והצגות. פעם הילד היה קריין טלוויזיה, פעם עורך דין או שופט בבית המשפט, פעם שדרן ספורט ופעם דמות במחזה של שקספיר. כך יכלה המורה ללמד ולהקנות את השפה התקנית בלי לפגוע בילדים ובדימוים העצמי.

המזלג, הסכין והחליפה של המנצח

מן הבחינה התרבותית, כלומר מבחינת הערך לאדם ולחברה, ראויה הלשון העברית הקלאסית, הכוללת את לשון המקרא והמשנה, לשון הפיוט והתפילה, וכן הלשון התקנית, ­להתייחסות שונה לחלוטין.

מן הבחינה הזאת, להבחנה בין לשונו של ישעיהו או של רבי עקיבא לבין הלשון המתקראת עברית ישראלית יש ערך. כאמור, אין זה ערך אשר מתבטא במישור הלשוני, שהרי ראינו כי מבחינה זאת לַשימוש בעברית הקלאסית, לַשימוש בעברית המתקראת נכונה או גבוהה, אין שום ערך לשוני פונקציונאלי. ערכו של השימוש בביטוי עברי קלאסי או בצורה עברית קלאסית מתבטא בכך שבחירה הולמת של אותו ביטוי או של אותה צורה לשונית מעמידה את האדם הבוחר בה כמי שעושה את הבחירה הנכונה, כמי שמתנהג על פי הכללים המוסכמים בחברה שבה הוא נמצא.

נכון שלבחירה בין 'מַכִּיר' לבין 'מֵכּיר', בין 'בגלל ש...' לבין 'משום ש...' או בין 'אבד עליו כלח' לבין 'התיישן' אין שום פונקציה מעשית, שהרי מבחינת תוכן הדברים שני הביטויים מייצגים את אותה המשמעות. אבל הבחירה ביניהם היא העושה את ההבדל בין המשכיל לבין מי שאינו משכיל, בין האיכותי לרדוד ולשטחי, בין המהנה למרגיז, בין הרציני למזלזל.

למה הדבר דומה?

האם זה משנה אם המזלג מימין הצלחת או משמאלה?! הרי אין לזה ערך מעשי, האוכל לא יהיה טעים יותר או טעים פחות.

האם זה משנה אם מנצח התזמורת לבוש בחליפה שחורה או בג'ינס?! התזמורת תזייף?

האם זה משנה אם לוחם הג'ודו קד קידה או אינו קד קידה?!

ולהבדיל, אם אני פוסע שלוש פסיעות לאחור ב"עושה שלום במרומיו"?!

כל הדברים האלה הם פרי תרבות, בין שבשורשם הייתה קיימת פונקציה כלשהי ובין שלא הייתה.

בגדים מכל הסוגים ומכל הצבעים

ככל שההבחנות רבות יותר התרבות עשירה יותר, והאדם המודע להן מלא יותר. שימור ההבחנות והמסורת הוא הנותן לאדם את הערך המוסף שמֵעֵבֶר לצורכי הקיום היום-יומי. כשם שהדברים אמורים כלפי אדם, הם גם אמורים כלפי חברה או אומה. כאשר אומרים שאצל הצרפתים מפותחת תרבות היין, מתכוונים לכך שהם מבחינים בין יין פשוט ליין משובח, הם מבחינים בין יין שיוּצַר מבציר זה ליין שיוצר מבציר אחר, הם מבחינים בין יין שמתאים לבשר לבין יין שמתאים לדגים, ועוד הבחנות מהבחנות שונות.

ביטול ההבחנות, הבחנות מכל סוג שהן, גורם לנסיגה באנושיותו של האדם ובתרבותה של החברה. לא בכדי קרא יוסי שריד למאמר התגובה שלו בעיתון הארץ על דברי הבלשן גלעד צוקרמן, אשר מנתק את העברית משורשיה וממורשתה – "קוף לקוף יביע אומר".

הבחנות מסוגים שונים ניכרות בכל תחום מתחומי התרבות. במוזיקה, בציור ובאמנות, בהרגלי האכילה, בספורט בלבוש, וגם בלשון. בכלל, אפשר למצוא מקבילות רבות בין השימוש בַּלשון לבין השימוש בבגדים.

למשל, במדרש אנו מוצאים: "ולא נגאלו אבותינו ממצרים אלא בזכות שלא שינו שמותיהם, לשונם ובגדיהם". הקבלה בין לבוש ולשון אפשר למצוא גם בדבריו הבאים של מרק טוויין: "הבגדים עושים את האדם. לאנשים עירומים יש מעט או אין בכלל השפעה על הקהילה".

אחד השירים שאני, מנקודת המבט המשוחדת שלי, רואה בהם אמירה על הלשון הוא שירה של מרים ילן שטקליס "השמלות של אימא".

לְאִמָּא שֶׁלִי יֵש שְׂמָלוֹת-

בְּוַדַּאי מִילְיוֹן.

אַחַת אֲדֻמָּה עִם מְעִיל עֶלְיוֹן,

וְאַחַת יְרֻקָּה

וּמְתוּקָה,

וְאַחַת יֵש בָּהּ פֶּרַח גָּדוֹל חַכְלִילִי,

כָּל אַחַת וְאַחַת

מְשַׁמֶּשֶׁת אֶת אִמָּא שֶׁלִי

שְׂמָלוֹת עַד אֵין- סְפֹר,

כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר:

אֶל בֵּית- הַחֲרשֶׁת תֵּלֵך הִיא בְּזוֹ

שֶׁבַּפַּס הַשָׁחר.

וְזוֹ שֶׁתָּפוּר צַוָּארוֹן בָּהּ גָּבוֹהַּ -

תִּלְבַּשׁ לַקּוֹלְנוֹעַ.

ואִם הִיא תֵּלֵךְ לְבַקֵּר אֵיזוֹ גְּבֶרֶת

תִּלְבַּשׁ אַחֶרֶת,

וְיוֹתֵר נֶהְדֶּרֶת

וְאִם הִיא יוֹשֶׁבֶת עַל שִרְטוּטֶיהָ -

וַדַּאי הַכְּחוּלָּה עָלֶיהָ.

שְׂמָלוֹת עַד אֵין- סְפֹר

כָּל אַחַת לְפִי תּוֹר.

כָּל אַחַת וְאַחַת מִתְרַבְרֶבֶת,

כָּל אַחַת וְאַחַת לִי אוֹיֶבֶת.

וּשְנוּאוֹת הֵן עָלַי

עַד בְּלִי דַּי, עַד בְּלִי דַּי!

אַךְ יֵש לָהּ לְאִמָּא

חָלוּק מְרֻפָּט.

יָשָׁן הוּא, מִסְכֵּן הוּא,

תָּלוּי עַל מַסְמֵר שֶׁלְּיַד הָאַמְבָּט.

וְזֶה הֶחָלוּק אֲנִי מְחַבֶּבֶת,

אֶת זֶה הֶחָלוּק אֲנִי אוֹהֶבֶת.

כִּי הוּא יְדִידִי,

וְתָמִיד, וְתָמִיד הוּא לוֹחֵם לְצִדִּי.

אֶת זֶה הֶחָלוּק כְּשֶׁאִמָּא לוֹבֶשֶׁת,

אֵינֶנִּי פּוֹחֶדֶת,

אֵינֶנִּי חוֹשֶׁשֶׁת,

כַּאֲשֶׁר עַל כְּתֵפֶיהָ מֻנָּח יְדִידִי-

וַדַּאי כָּל הָעֶרֶב תֵּשֵׁב לְיָדִי.

אמנם הדוברת בשיר מעדיפה את החלוק המרופט, שהוא משול ללשון הפשוטה, הדבורה, היום-יומית, אבל כדי שתוכל לומר שהיא מעדיפה אותו היא צריכה לדעת שקיים ארון מלא בגדים, שממנו אפשר לבחור. אילו כל מלתחתה של אימא הייתה מסתכמת בחלוק המרופט בלבד, והיא הייתה לובשת אותו בכל הזדמנות ולכל אירוע לא היה לו שום ערך, לא בעיני הבת ולא בעיני חברתה הגברת.

היינו רוצים שארון הבגדים שלנו יכיל בגדים מכל הסוגים, מכל הצבעים וממיני בדים שונים – גם אופנתיים וגם קלאסיים, תוצרת הארץ ותוצרת חוץ. מצד אחד צורות לשון ומבנים בשפה פשוטה ובלתי מוקפדת ומצד שני צורות לשון מיוחדות, קלאסיות שירשימו את השומע ויקנו לשימוש בהם מעמד חגיגי ומרומם.

דבר היהודי העיוור

היטיבה לתאר זאת חוקרת הספרות עילית קרפ. וכך היא כותבת במוסף הארץ שעסק ב"מצב הלשון":

"ביום שמת בו נאצר נסעתי עם אמי באוטובוס בירושלים והרדיו הודיע לפתע שגמאל עבד אל נאצר מת מהתקף לב. היהודי העיוור שעמד לרדת אתנו בתחנת שטראוס אמר בקול: "כן יאבדו כל אויביך ה', ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ואני זוכרת את זה כי זה נראה בעיני כעין יהלום שאפשר להוציא אותו ולהציג אותו בהזדמנויות חגיגיות, כי אף אחד כבר לא יכול להמציא את זה. ובכל זאת כולנו רוצים להתקשט ביומיום לפעמים".

אני חושב שדי ברור כי את הקישוטים ללשוננו, את הביטויים שמוציאים את הלשון מן היום-יוֹמיוּת ואת צורות הלשון המאפשרות למשתמש בהן לא להישמע משתבש או חסר השכלה אנו מוצאים במקורותינו הקלאסיים, בספרות ובדגמים מופתיים של דיבור מוקפד ותקני.

כפי שכבר הזכרתי ערכם של המבעים הלשוניים הוא תוצאה של בחירה. ככל שהמבחר גדול יותר, מגוון יותר ומשובח יותר – הדובר יכול להביע את עצמו בצורה מרשימה יותר ומדויקת יותר. אך עם זאת עלינו לתת את דעתנו לכך שערכם של המבעים הלשוניים הוא יחסי, ואם הלשון הקלוקלת תהפוך לנורמה, ולא תישאר בגדר של לשון נמוכה בלבד, תהפוך הלשון הסטנדרטית לגבוהה, והלשון הגבוהה תיעלם כליל. כך תרבות מידרדרת, ואת זה איננו רוצים.

ד"ר עמנואל אלון הוא מרצה בכיר ללשון העברית במכללת בית ברל


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים

עניין של טעם

01 בינואר 2021

כללי ההנגשה היעילה

15 בדצמבר 2020

עושים אהבה בלשון

19 באוגוסט 2020

הלהט"בים

21 ביולי 2020