אזוב, לא מה שחשבתם

יונתן פרנקל | 03 במרץ 2020

יונתן פרנקל כותב על אחת הטעויות הנפוצות בשפת הצומח: הזיהוי של האזוב, הוא הזעתר, עם הטחב

שמי יונתן ואני מורה בבית ספר "תלמים" בבאר יעקב, אני מלמד חקלאות. כן, יש דבר כזה. ילדים בבית ספר יסודי יוצאים לעבודת אדמה ומגדלים ירקות. ממש כמו בשיעורי החקלאות שהיו בעבר בארץ. אנחנו מגדלים, בין היתר, גם את האזוב המצוי, המוכר בשמו הערבי זעתר.

בשבועות האחרונים אני שם לב לפסים הקטיפתיים הצומחים בין המדרכות. כשהפניתי את תשומת לב האנשים הסובבים אותי לעניין, הם אמרו לי בביטחון גמור כי מדובר באזוב, ואף הפליגו בציטוט מהמקורות על ה"אזובים הגדלים בקיר".

טחב בין המדרכות 2

טחב מדרכות. צילום: יונתן פרנקל

אולי הם נזכרו בתיאור חכמתו של שלמה המלך כפי שמתואר בתנ"ך, על כך שהוא דיבר על כל העצים. "וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר" (מלכים א ה 13). אולי נזכרו בשיר שלמדו בילדותם: "אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת, מַה יַּגִּידוּ אֲזוֹבֵי הַקִּיר", או אולי בריקוד על פי מנגינת השיר. אגב – הביטוי המקורי מן המקורות הוא "אִם בְּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת מָה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי הַקִּיר".  מה יעשו, ולא מה יגידו, כפי שנכתב בשיר.

הביטוי "אֲזוֹבֵי קִיר" הביא אותם לחשוב שהצומח הקטיפתי הזה הגדל בין המדרכות, הוא האזוב, ולא היא.  הצומח הזה הוא טחב, ואילו האזוב המקראי הוא מה שמכונה היום בערבית בשם "זעתר".

מין ירק שיש לו גבעולין

במשך שנים רבות היה מקובל – במיוחד באירופה, כי האזוב המקראי אינו אלא הטחב: הצמח הנמוך הגדל על גזעי עצים וכותלי בתים, במיוחד בצידם הצפוני המוצל והטחוב.

במילונים ישנים, מופיע המילה "אזוב" בתרגום לאנגלית בשם moss, שהוא למעשה "טחב". הסתקרנתי ובדקתי ב google translate את פירוש המילה "אזוב" באנגלית, והופתעתי לגלות גם שם את המילה moss.

האזוב נזכר רבות בספרות חז"ל, ויש תמימות דעים בקרב החוקרים כי הצמח אזוב המוזכר אצלם הוא האזוב שאנו מכירים כיום. פרשני ימי הביניים כמו ר' סעדיה גאון והרמב"ם זיהו את האזוב עם ה'צעתר'" - כך במקור. רש"י כותב בפירושו לפסוק מסיפור יציאת ממצרים "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב..."  (שמות יב 12): "אזוב – מין ירק שיש לו גבעולין". אברהם אבן עזרא, משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף הסביר את השם 'אזוב' באותו פסוק: "האזוב בלשון ערבי זעת"ר, ובלשון לעז אוריגנ"ו, והוא עשב נכבד במיני מטעמים". שימוש האזוב לתבלין היה מוכר כבר אז.

אזוב מצוי צילום יונתן פרנקל

אזוב מצוי. צילום: יונתן פרנקל

למרות כל זאת, כמה משוררים ישראלים טעו בעניין הזה, ושיבצו בשירתם את צמח האזוב שלא במקומו, אלא במשמעות הטחב.

זיכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות

בעקבות מלחמת ששת הימים כתב יוסי גמזו, שנפטר לפני זמן לא רב, את השיר "הכותל". אחד הבתים בו אומר: "הכותל - אזוב ועצבת,/ הכותל - עופרת ודם./ יש אנשים עם לב של אבן / יש אבנים עם לב אדם".

נתן יונתן כותב בשיר "הרדופים": "לא נפרח כבר פעמיים, והרוח על המים / יפזר דממה צוננת על פנינו החיוורות/ שמה בין איבי הנחל, בשעה אחת נשכחת,/ זיכרונות אזוב שלנו מתרפקים על הקירות".

האזוב אינו גדל על קירות וגם לא על הכותל, וכך חוזרת הטעות בשירים נוספים. אכן, לעיתים אפשר למצוא את צמח האזוב כשהוא גדל על דפנות סלעים. אלו הן "קירות סלע". כלומר, הצמח מתפתח מתוך חריץ או סדק, הנוצרים בדופן סלע, או אבן גדולה.

משה בן שאול כתב את השיר "אלפי שירים", ואחד הבתים בו אומר: "על קרקעית הים תותח ישן/ עטוף אזוב עתיק בצבע של עשן/ ורק תריסר הספנים כבר עייפים/ ומעל עיניך לובן השחפים". מה שעוטף את התותח הוא ירוקת – אצה הגדלה על סלעים בים.

דליה רביקוביץ מזכירה את האזוב בשיר "גאווה", בספרה "הספר השלישי":

"אפילו סלעים נשברים, אני אומרת לך,/ ולא מחמת זקנה./ שנים רבות הם שוכבים על גבם בחום ובקור,/ שנים כה רבות,/ כמעט נוצר רושם של שלווה.

אין הם זזים ממקומם, וכך נסתרים הבקיעים./ מעין גאווה./ שנים רבות עוברות עליהם בציפייה./ מי שעתיד לשבור אותם/ עדיין לא בא.

ואז האזוב משגשג, האצות נגרשות והים מגיח וחוזר,/ ודומה, הם ללא תנועה./ עד שיבוא כלב ים קטן להתחכך על הסלעים/ יבוא וילך./ ופתאום האבן פצועה.

אמרתי לך, כשסלעים נשברים זה קורה בהפתעה./ ומה גם אנשים.

גם בשיר זה, מה שנמצא בים הוא ירוקת.

בשיר "אוהבי הטבע" תירגם חיים חפר מילים של שיר צרפתי שחיברו פייר פיליפ וסרז' ולרי:

"אנחנו מבני ראשון לציון/ נרשמנו להיות בחיל השריון,/ כדי שנהיה לטבע קרובים,/ כדי שנוכל ללגום מרחבים,/ להביא למורה בבוקר בהיר/ אזוב ירקרק, יחד עם כל הקיר".

מה שהביאו בני ראשון למורה לטבע היה טחב, או אולי ירוקת. לא אזוב.

ובימים אלה, עמוסי דאגה מווירוסים ומחלות, אולי כדאי להרבות באכילת אזוב ובכך לחזק את הגוף והנפש. הטחב, לעומת זאת, לא מומלץ לאכילה.


1
תגיות :
תמונה ראשית
מאמרים קודמים