אליעזר בן יהודה, מנהיג תחיית הלשון

רוביק רוזנטל | 18 בספטמבר 2014

אליעזר בן יהודה נכנס לפנתיאון הלאומי כאחת מדמויות המפתח של ראשית המפעל הציוני. הוא אחד מארבעה אישים שחותמם הוא המובהק ורב ההשפעה ביותר: בנימין זאב הרצל, החוזה המייסד; אחד העם, ההוגה המבקר; חיים נחמן ביאליק, המשורר המבטא את רחשי העם; ואליעזר בן יהודה, מחייה הלשון.

מה הפך את בן יהודה ראוי לתואר "מחייה השפה העברית"? מה מאפשר לנו לראות אותו גם בפרספקטיבה של ארבעה דורות לראות בו גיבור על של המפעל הציוני? את התשובה על כך יש פרק למרכיביה:

  • הוא ניסח ראשון, בבהירות ובנוכחות רבת השפעה את רעיון תחיית השפה.
  • הוא יצר קבוצה חברתית ומוסדות שלקחו על עצמם את קידום תחיית השפה, מוסדות אלה פועלים עד עצם היום הזה.
  • הוא ניסח ויישם ראשון את רעיון הוראת העברית בעברית.
  • הוא הוביל וקבע את דפוסי ההגייה הרצויה של העברית החדשה, דהיינו, ההברה הספרדית-מזרחית, וקביעותיו התקבלו ויושמו.
  • הוא טבע את מעמדה של העיתונות בארץ ישראל כמרכז וגורם דוחף לתחיית העברית.
  • הוא ניסח את הכללים שלפיהם יחודשו מילים חדשות החסרות לאוצר המילים העברי, ותרם מאות חידושים משלו.
  • הוא כתב את המילון של העברית החדשה, המשמש תשתית לכל המילונים שבאו אחריו.

במשך כל השנים, בחייו ולאחר מותו, לא פסק הפולמוס על גודל התרומה של אליעזר בן יהודה ועל עצם רעיון החייאת השפה. התבוננות בפועלו מעלה תשובה אחת בלבד: בן יהודה הוא המחבר הגדול. הוא חיבר בין עדות היהודים באשר הן באמצעות השפה; יצר את החיבור המשולש שנשבר בגלות בין עם-ארץ-ושפה; חיבר את לשון קודש ולשון חול, חיבר לשון האם ולשון אב, יצר חיבור ויחסי גומלין משלביים, בין לשון דיבור ולשון כתיבה, והוכיח שניתן להתיך את הרבדים ההיסטוריים של השפה, היתוך שבלשנים מלומדים טענו בלהט שאינו אפשרי. הוא יצר תשתית לעברית אופפת כל, שהיא ליבת המהפכה.

בכל אלה פעל בן יהודה על פי אינטואיציה גאונית שכללה כמה עקרונות: שפת הדיבור היא המפתח להצלחת המהפכה; התקשורת והחינוך הם המתווכים בין קברניטי המהפכה לעם. המהלכים אליהם הוביל בן יהודה שרירים וקיימים עד היום: אימוץ ההברה מזרחית גם אם בהצלחה חלקית, עקרונות יצירת המילים, הוראת העברית בעברית, והתשתית למילונאות העברית החדשה.

בן יהודה נפטר בביתו בגיל 66, לאחר שניסה במשך כיומיים לכתוב מאמר מדיני ולא הצליח להשלים יותר מעשר שורות. חמדה מצאה אותו אוחז עט ביד מול הנייר והשכיבה אותו על מיטתו, והרופא הגיע כשכבר לא היה בין החיים. כשהגיעו אנשי "חברה קדישא" עם צאת השבת הביטו בו בהשתאות מחזיק בעט בידו הקמוצה, כאילו אמרו זה לזה: אפילו ברגעיו האחרונים עוד חילל את השבת. בעיניי מסמל העט ביד הקמוצה את אגדת אליעזר בן יהודה, אגדה שהיתה באמת: האיש שחי בתוך השפה העברית והשפה העברית חייתה בו, והשניים היו לאחד.

מחשב בעברית ביום ובלילה

"כמדומני, כי כל חברי בני הגולה שהתיישבו בארבעים שנה האחרונות בארץ-ישראל יודו, כי אני יותר עברי מהם.  לא חלילה באהבה להלשון העברית, ולא בדעת הלשון, כי-אם, פשוט בזמן ובכמות.  אני התחלתי לדבר עברית שנים הרבה קודם להם, ואני מדבר עברית כל יום ויום הרבה יותר מהם.  אני מדבר עברית, ורק עברית, לא בלבד עם כל בני ביתי, כי-אם גם עם כל איש ואשה שידעתי, שהם שומעים עברית, פחות או יותר, ואיני משגיח בזה לא בהלכות דרך-ארץ ולא בהלכות כיבוד נשים, ומתנהג בזה בגסות גדולה, גסות שגרמה הרבה שנאה והתנגדות לי בארץ-ישראל.  וכבר נהייתה הלשון העברית לא בלבד בדיבור, אלא גם במחשבה, ואני מחשב בעברית ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום, כשאני בריא וכשאני חולה, ואפילו כשאני מעונה במכאובים גופניים קשים.

ואף-על-פי-כן, עלי להודות שוב: פעמים, כשדעתי צוללת במחשבות, בפרט מימים עברו, מימי הילדות והנעורים, והיא משתחררת לרגע, מבלי שארגיש זאת, מהעול העברי שהרכבתי עליה במשך כל-כך שנים בחזקת היד, אז – יש שאני חש פתאום שחשבתי רגע לא בעברית, שמתחת להמחשבה במלים עבריות צפו למעלה קצת מלים נוכריות, באשכנזית וגם ברוסית וצרפתית! ואז אני חש, כי אפילו אצלי אין הלשון העברית לשון האם, שמילולי הראשונים לא היו בעברית, שלא ינקתי את קולות הלשון הזאת עם חלב שדי אמי, ולא שמעתם אוזני כשיישנתני אמי בעריסתי, ואז אני מרגיש, כי בכל אהבתי להלשון העברית בוודאי אין אני יודע אותו הטעם של חיבה להלשון, שחש מי שאוזניו שמעו את קולותיה מיום היוולדו ומי שדיבר בה מרגע מילוליו הראשונים".

(מתוך "החלום ושברו")

מילים שחידש אליעזר בן יהודה ונקלטו

אָבָץ * אָדִיב * אָדִישׁ * אֲהַבְהָבִים * אַהֲדָה * אוֹפַנַּיִם * אֳמָנוּת * אָפוֹר * אָפְנָה * אֶקְדָּח * בֻּבָּה * בִּצְבֵּץ * גֶּבֶס * גְּלִידָה * גָּמִישׁ * גַּנְדְּרָן * גַּנֶּנֶת * גִּפּוּר * דַּיָּל * דִּפְדֵּף * דַּשׁ * הֲגִירָה * הַפְתָּעָה * הַצְהָרָה * הִתְעַנְיְנוּת * וַעֲדָה * וָרֹד * זִבְדָּה * זֶהוּת * זִים * זִמְזוּם * חֲבִיתָה * חֲגִיגִי * חֲזִיָּה * חָזִית * חַיְדַּק * חַיָּל * חֲמָמָה * יָזְמָה * יַמִּיָּה * כְּפָפָה * כְּרוּבִית * כַּתָּבָה * לִטּוּף * מָבוֹךְ * מִבְרָק * מִבְרֶשֶׁת * מַגֶּבֶת * מַגְהֵץ * מַגָּשׁ * מִדְרָכָה * מִדְרָשָׁה * מְהַגֵּר * מַהְפְּכָנִי * מַחְלָבָה * מִטְרִיָּה * מַכּוֹשׁ * מִכְלָלָה * מִכְתָּבָה * מִלּוֹן * מִמְחָטָה * מָנוּי * מֻנָּח * מְנָיָה * מִסְבָּאָה * מִסְעָדָה * מַעֲטָפָה * מַעֲמָד * מַעַן * מַעֲצָמָה * מַפּוּחִית * מֻקְדָּם * מִקְלַחַת * מַקְלֵעַ * מַשְׁאֵבָה * מִשְׁטָרָה * מִשְׁקֶפֶת * מִשְׂרָד * מִשְׁתָּלָה * נַזֶּלֶת * נַקְנִיק * סְנִיף * עִירִיָּה * עֲנָקִי * עִשְׂבִּיָּה * עִתּוֹן * פָּעִיל * פְּצָצָה * קֶבֶס * קִדְמָה * קִדְמִי * קִיצוֹנִי * רְאִינוֹעַ * רִבָּה * רִהוּט * רַכֶּבֶת * רְצִינוּת * רִשְׁמִי * שָׁנִית * תְּאוּרָה * תַּגְלִית * תִּזְמֹרֶת * תַּכְשִׁיר * תִּמְרוּן * תִּסְבֹּכֶת * תַּפְנִית * תַּצְפִּית * תַּרְגִּיל

מילים שחידש אליעזר בן יהודה ולא נקלטו

אַבְחֶמֶץ * אַבְחֶנֶק * אַבְמַיִם * אַבְנִיָּה * אַבְרוֹן * אוֹרִית * אַחֲרָה * אַכֶּלֶת * אָכֹם * אִמּוּר * אֶפְעוֹן * אֶרֶד * בַּדּוּרָה * בַּחֲרָן * גְּרָרָה * גִּשּׁוֹר * גְּשׁוּרָה * דְּמוּמִית * דְּפוּפָה * הָטוּב * הָרָם * וְזָרָה * זָהְרִית * חַוֶּרֶת * חַטָּב * חֲלִיקָה * יֹהַר * כּוֹחִית * מִבְרָאָה * מַדְלֵק * מוּז * מוּשׁ * מַכּוֹשִׁית * מַמְרֵט * מִנְאָם * מַסְחֵף * מַסְפֵּג * מַעֲלֶה וּמוֹרִיד * מַעֲשֵׁנָה * מַפְצֵעַ * מִפְרַחַת * מְקִדָּה * מַקּוֹב * מַקּוֹלִית * מַקְנֵב * מֻרְשׁוֹן * מַשְׁאֵפָה * מִשְׁוָרָה * נִצְבָּה * נִקְפָּה * סֶרֶד * עַמּוֹנוּת * עָקִיב * פִּרְקָה * צִיּוּר אוֹר * קָדוֹחַ * שִׁוֵּץ * שַׁחֶלֶת * שְׂרִיק * תְּאֵבְדְּעִי * תַּחְרִים * תַּפְתִּיחַ

 

  • דגדוג

    בהצפירה (גיליון 180) הודיע הרב צבי הכהן שרשוסקי דבר חידוש, שמצא בספרי יעבץ, והוא שם דגדוג להמישוש בגוף האדם המעורר צחוק, אשר סופרינו אינם יודעים לו שם, והסופר הנכבד שואל מקור המלה הזאת. והנה חידושו של האדון שרשוסקי ישן-נושן לנו, וכבר רשום הוא בספרנו גנזי הלשון במקומו.  וגם נוכל להודיע את השואל מקור השם.  לראשונה השתמש בו בעל הקאנון (והוא תרגום ספר הרפואות לאבן סיני), ואחריו כל סופרי הדורות ההם, אשר כתבו על חכמת הרפואה 

  • פרווה

    בבית המקדש היתה לשכה אחת ששמה היה לשכת בית הפרווה, ששם היו מולחים עורות קדשים (מידות פרק ה').  והנה עוד בימי חכמי התלמוד כבר נשכחה משמעת מלת פרוה, ועל כן שאלו (יומא ל"ה) מאי פרוה? – – –

    אבל המחוּור בעיני הוא, כי פרוה הוא על שם העורות, והוא שם קדמון (שיצא אולי משימוש הלשון בימי חכמי התלמוד) לעור כל בהמה וחיה עם השׂער שעליו, וכמשמעתו בלשון ערבית.  ועל כן יקראו בערבית פַּרְוָה לעור הראש שבאדם.  מזה הוא השם לכל עורות החיות מעוּבּדים בהשׂער לעשות בגד חם

  • נזלת

    העורכים החכמים קוראים ל'סקרופיל' נזילה ולקטר יצרו שם חדש, הדומה לשמו בלשונות אירוֹפה, והוא קטרון.  אך פירוש נזילה לפי השימוש בכל ספרות הרופאה בעברית הוא 'קַטַר', ועשוהו הסופרים לפי לשון ערבית, שגם בה יקראו לזה נַזְלָה.  רק שלפי דעתנו טוב היה לתת להשם הזה צורה אחרת מעט, והיא צורת כל שמות המחלות בלשון עברית, כפי אשר התברר לנו, והוא משקל פַעֶלֶת, שחפת, צרעת, וכו', וכן גם פה נַזֶלֶת, והיתה אז המלה מיוחדת לשם מחלה, מה שאין כן נזילה, שהיא שם הפעולה בכלל

  • שנייה ודק

    אחד מקוֹראי 'האור' שואל את העורך, בכ"ח בשבט אתתכ"ב לחוּרבן (תרנ"א, 1891), על פירוש המלים שנייה ודק. העוֹרך, א. בן-יהודה, משיב: עם השם שנייה לאחד משישים בדק הוא כטעם השם 'סיקונדה' בלעז, שפירושו הוא החלוקה השנית.  כי הסכימו החכמים לחלק כל עיגול לשישים חלק, ועל חלוקה הזאת הראשונה קראו דק והוא מינוט בלעז, שפירושו: דבר, קטן, דק.  ואחד משישים הראשון יחלקו שנית לשישים, והיא השנייה, וחולקים, עוד לשישים שלישית, והיא השלישית ובלעז תירציה, וגו'.  ובדבר השם רגע, הנה פירושו הוא חלק קטן מהעת, בלי קצבה וערך מדויק, והוא כמו מומינט בלעז.  גם השנייה והשלישית וגם הדק הוא רגע, הכול לפי כוונת הדובר, מה שאין כן דק, שנייה, שלישית, הוא חלק זמן קצוב, אחד משישים בשעה, אחד משישים בדק, ואחד משישים בשניה.

  • רשמי

    אחד המושגים אשר לא יצרנו לו עדיין שם בלשוננו הוא מה שיאמרו בלעז אופיסייל, על כל דבר הנעשה או הנאמר בשם הממשלה, בשם איזה ועד וכו'. ואנו משתמשים במלה הערבית רשמי –  להשורש הזה בערבית כל משמעות רשם בעברית, והסתעפו ממנה עוד משמעות אחרות, ובתוכן גם משמעת תקנה, חוק, מנהג, ואח"כ רשמי, אופיסייל, לאמור לפי החוק, התורה, המנהג.  והנה אם לא נוכל למצוא שורש בלשוננו אשר יתרגם היטב את המושג הזה, בודאי עלינו לקחת את המלה הערבית, ולתת לה אולי צורה יותר עברית, למשל רשוֹם במשקל קדוֹש תחת רשמי, אך כמדומה לנו שיש לנו בלשוננו שם המכוּון היטב להמושג הנזכר – ואם כן, בגדי ה'שרד' הוא כמו בגדי השרת, לאמור הבגדים אשר ילבשו הכהנים ב'שרתם' בקודש, והוא ממש כאשר יאמרו בלעז: בגדים אופיסייל... ונוכל עוד לבנות מזה שם משׂרד, לאמור מקום השׂרד.

  • תערוכה

    לעריכת מעשי חרושת ומסחר ותבואת האדמה קראו סופרינו לפנים 'שער המצבה', ויש סופרים אדוקים המשתמשים בשם הנפלא הזה גם עתה.  אך מעת שהתחלנו אנו להשתמש למושג הזה בשם מערכה התחילו רבים להשתמש בו.  אבל, השם מערכה משותף לכמה מושגים, וע"כ טוב לקבוע משקל מיוחד מהשורש הזה בעצמו להמושג הנזכר, ולפי דעתנו היותר נאה לזה הוא משקל תפעולה: תערוכה, ונאמר: התערוכה הכללית של פריש, של שיקאגו.

  • גרביים

    ללבוש של חוטי פשתן או צמר לכסות בו הרגליים תחת הנעליים נהגו לקרוא פוזמקאות.  אך מהמקומות שבאה שם המלה הזאת נראה ברור שפוזמק הוא דווקא לא הלבוש ההוא, אלא מין נעל, ובפרט נעל חשוב, יפה.  וכן פירשו המפרשים האחרונים. וללבוש של חוטים שהזכרנו למעלה אנו נוהגים לקרוא גרביים, בשם הערבי, ובפרט שהשורש גרב משותף לעברית וערבית גם במשמעתו העברית (גָרָב וְיַלֶּפֶת).

  • ממחטה

    למטפחת לנקות האף אנו נוטים לקבוע שם מיוחד, מן הפועל המיוחד להפעולה הזאת, והיא: מחט.  בתלמוד נמצא הפועל הזה רק לנקות הפתילה: מוחטין את הפתילות (ביצה ל"ג).  אך בערבית הפועל הזה בעצמו משמש לנקות האף, וכן בלשון צרפתית משתמשים בפועל אחד לשני העניינים האלה, ולכן דעתנו לגזור מזה שם: מִמְחָטָה, מִמְחַטְתִי, מִמְחַטְתְכֶם, מִמְחָטוֹת, מִמְחטוֹתַי – וגם על השם הזה הסכימו בלשני עירנו.

  • אדישות

    המושג שיתרגם אותו הצרפתי 'אינדיפרנט' והגרמני במלה 'גליכגילטיק' והוא ההפך מן 'איכפת', לאמור אדם ששום דבר לא איכפת לו אי-אפשר לתרגם בעברית באחת המלים הידועות והמפורסמות.  ומה קשה לסופר ולמדבר עברית לצאת בלי מלה מכוּונת להמושג הזה! והנה יש מלה הקרובה להמשמעת הזאת בתלמוד, והיא אדש או נדש: טוביה לדשמע ואדיש חלפיה בישתא מאה (אשרי השומע ואודש, לאמור ולא איכפת לו, תחלופנה עליו מאה רעות).  וכן, סבא, סבא, אכול ואדיש: זקן, אכול ולא יכפת לך דבר.  ונעשה מזה שם תואר אדיש על משקל חָסִיד, נָדִיב, ושם המקרה אדישות, על משקל נדיבות, חסידות.

  • אקדח

    עוד שם אחד אפשר לקרוא להכלי הזה.  כי הנה השם אשר קראו להכלי הזה לשונות צרפתית (Fusil) וגרמנית (Flinte) וכן איטלקית (Fucile), הוא על שם האבן שקודחים ממנו אש, יען הכלי הזה בראשיתו היה מתלהב בכוח הכאת הכלב על האבן הנזכרה.  והנה אמנם עתה כבר נשתנה הדבר, ואין לקרוא לו שם על-פי התכונה הזאת.  אך לנו בעברית יש שורש המורה גם על מין אבן כזאת, וגם על התלהבות האש.  השורש הזה הוא קדח.  והשם הוא אֶקְדָח.  עד עתה לא עלה ביד בעלי הלשון לגדר היטב לאיזה מין ממיני האבנים הכוונה בשם הזה.  בערבית מציין השם קדחה את האבן שקודחים ממנה אש.  על-כל-פנים, אפילו אם נאמר, כי יתברר לנו איזו היא אבן האקדח, או נקבע את השם הזה לאחת האבנים, השם הוא לא כל כך רגיל בלשון, והצורה והמשמעת של קדיחת אש אשר בו, מסוגלות היטב לציין הכלי שאנו עוסקים בו.  ועל כן לפי דעתנו וחושנו טוב לקבוע לו השם אֶקְדָח.

Aviados; flickr תמונה ראשית
חושבים שאתם מכירים מישהו העונה להגדרה גיבור שפה? המליצו לי! הציעו גיבור חדש