יהודה עמיחי, האיש שדיבר שירה

רוביק רוזנטל | 13 באפריל 2015

יהודה עמיחי יצר את המפגש בין מעיין השפה החיה, שהלך ופיכה וחיפש את גאולתו אצל הסופרים והמשוררים. הוא התחבר אל המעיינות החיים, זרם אתם, ובכך חשף אותם אל האור. בכך גילה לאנשים המדברים עברית שהם מדברים שירה, ומה שהם אומרים הוא חומרים של שירה, ויש להם חלק קנייני בשירה, והיא המלים והמשפטים שהם מייצרים.

השפה החיה איננה  בהכרח "השפה המדוברת". זו אינה לשון מדוברת, כי אין מדברים בהכרח או תמיד בלשונו של עמיחי. זו לשון מדברת, שפת פגישה. הבחירות הלשוניות של עמיחי מפרקות מחסומי שפה ומסירות מסווים ומסיכות, שהם אויביה של הפגישה. על כן כאשר הוא מדבר אל אהובתו ואל אביו ואל עירו ואל קוראיו הוא בוחר במילים המדויקות והפשוטות, לא נמוכות בהכרח, לא גבוהות בהכרח, אלא המילים שאינן צריכות ביאור נוסף, שאינן מסתירות אלא מגלות.

  • "אני יושב ליד השולחן, וכותב עליו דברים מדויקים" (אני יושב ליד השולחן).

ובאחת ממסותיו הוא כותב:

  • "המשורר כאילו אורז את מילותיהם של האנשים הרגילים, את נסיונותיהם מחדש, ומניחם בקופסה נאה ובעטיפה יפה – ומפתיע אותם. הם פותחים את השיר כמו   מתנה, והם אינם ידועים שבתוך המתנה המילים הן שלהם, ומפיהם לקח אותם המשורר, ורק סידר אותם קצת, בצורה נאה".

לא כברוש, אלא כדשא

לצד 'מילותיהם של האנשים הרגילים' נוכחים בשירתו של עמיחי גם שפת העיתון, והמסמך המשפטי, והחוק בגיאומטריה, והשיר מתנועת הנוער, ושפת המיקח וממכר, ועוד ועוד. לצד אלה הוא שיחרר את שפת המקרא מבית כלאה וגילה ששפת המקרא והעברית המודרנית הן באמת שפה אחת. את זה גילו גם לפניו, אך הוא הפך את הגילוי הזה מאידיאולוגיה שיש להגשים אותה כפי שמגשימים אידיאולוגיות, כלומר, בכוח, ברעש ובמאמץ, לדרך הטבע, טבעה של השפה. שכן לשפה העברית יש טבע, טבע של שפת סיפור פשוטה וזורמת, והשיר של יהודה עמיחי היא כר דשא טבעי גדול שעליו צמחו עצים ופרחים וזרמו מעיינות ונחלים, ומבחינת יצירת השפה והשימוש בה בשירה הוא לא רצה להיות ככמה מחבריו המשוררים אדריכל, או ממציא, או יוצר יש מאין, אלא הגנן של השפה. הוא עובר בעולם בשקט, מכסה את המתים, מסדר את הכרית לאהובתו, ומטפל בגן.

  • "לא כברוש,/ --/ אלא כדשא./ --/ להיות מוסתר כהרבה ילדים במשחק/ ואחד מחפש.// ולא כגבר היחיד,/ -- שמצאוהו רבים/ שעשו אותו למלך,/ אלא כגשם, בהרבה מקומות,/ --/ להיות שתוי פיות רבים". (לא כברוש).

יהודה עמיחי היה גנן עברי גאון שגם זכה לתהילת עולם, וגם מחוץ לגבולות השפה העברית. בכך הצליח לא רק בזכות לשונו, אלא גם משום שמעבר לשפה היתה לו חוכמה עמוקה שבלעדיה לא תיתכן שירה, או אמנות בכלל, ומפני שזיהה בכל מקום אליו פנה חומרים לדימוי מפתיע, פשוט, בלעדי ומובן מאליו.

כמה זקוקים אנחנו לרחמים

בעז ערפלי, החוקר החשוב של יצירת עמיחי, קובע שעמיחי דיבר "בלשון העולם הזה". ערפלי מנסה בשלב כלשהו לבודד את סגולות הלשון של עמיחי על דרך השלילה. הוא מונה, למשל, עשרות ביטויים פואטיים המתארים אש בשירה העברית החדשה, וכל אחד מתעלה על חברו בכושר ההמצאה, בבחירת המילה המיוחדת, ביצירת מטבע לשון שתתאר את האש הבוערת, באיזה ניסיון להדליק באמצעות המילים אש שתפרוץ ממילות השיר. אבל עמיחי כותב:

  • "ומעבר לחלון היו שריפות/ וכן בעיני שמתחת לשמורותיי" (שני שירים על הקרבות הראשונים)
  • "אני זוכר שפעם, כשהיית קטן/ ראינו יחדיו שריפה במלון גדול/ האש והמים והעשן" (והילד איננו)

אצל עמיחי לרגשות יש שמות, ואלה השמות המוכרים לכולם.

  • "מה שעושה אותנו עצובים, נשאר אתנו/ יש לו שמות כמו לרחובות./ רק הדברים השמחים/ זורמים הלאה/ בלי שם" (אני יושב ליד החלון)
  • "עצות האהבה הרעה: בעודף/ האהבה, שנשאר לך מן הקודמת,/ עשה לך אשה חדשה, ועם/ מה שנשאר ממנה עשה לך/ אהבה חדשה" (הזמן, שיר 12)
  • "מאחורי ההר חיכו הלוחמים/ כמה זקוקים אנחנו לרחמים" (שנינו ביחד וכל אחד לחוד)

איפה כאן המַשכֵּחה הציבורית?

את השפה של עמיחי יש אם כן לבחון באמצעות דרכי הברירה והבחירה. מה הוא בורר לו, באילו מילים וביטויים הוא בוחר להשתמש,  ובאילו הוא בוחר שלא להשתמש. הוא בוחר להשתמש באותן מילים שבהן אנו משתמשים כשאנו נותנים שם לדבר. את המילים האלה אין המשורר צריך לחפש במילונים או לחצוב אותם במכרות לשון רחוקים. המילים האלה מחכות למשורר, לעמיחי במקרה זה, במקום שעליו הוא כותב. עמיחי מעיד על עצמו:

  • "אני, שמשתמש רק בחלק קטן מן המילים שבמילון" (אל מלא רחמים)

עמיחי בחר להשתמש במעט מילים מן המילון. אין פלא שמיעט מאוד בחידוש מילים,  שלא כמו רבים מקודמיו וגם ממשיכיו. כשהוא מתפתה לחידוש אנו שומעים לפתע אופציות שיריות שעמיחי לא בחר בהן ואפילו מרימים גבה, הזה עמיחי? יכולנו לחשוב על משוררים אחרים שכתבו את השורה הזו.

  • "חמסינאית שלי, שרובה, שרברובת" (אהבנו כאן, יב)
  • "שערך לומד לילָתית מתוך ספר לימוד קרוע של רוח" (שירים לאשה, ד)
  • "סליחה, איפה כאן המַשכֵּחה הציבורית?" (שער שכם)
  • "כאפרכסת אוזן נתקער הנוף" (אהבנו כאן, יד)
  • "מצאו כאן, לא הרחק מיומיומָם" (למעלה על העץ אצטרובלים)
  • "בגינה הציבורית/ אווירה יום-כיפורית" (שני ראשים)

ליד מיטתי משק כנפי עיתון

עמיחי אינו מרבה להשתמש במטבעות לשון. הוא אוהב את המילה העומדת לבדה. הוא כותב:

  • "צורת הסמיכות משחיתה הכול./ אתה אומר "מלחמת עולם",/ אתה אומר "אהבת קיץ",/ אתה אומר "עוגת חתונה",/ ומלחמה ועולם וקיץ ואהבה ועוגה/ נמסים יחדיו בפי המדַבר" (דיוק ודקדוק).

כאשר עמיחי מביא מטבע לשון מטרתו ברורה: לפרק אותו, לגלות מאין נולד, מה היה סיפור החיים של הצירוף באותו שלב היולי, כאשר למילה הבודדת היתה עדיין משמעות ממשית וחיה, לפני שהיתה לרכיב של המטבע ההולך ונשחק.

  • "ליד מיטתי משק כנפי עיתון" (שישה שירים לתמר, א)
  • "תנוח דעתֵך, דעתֵך רצה עמי בכל הדרך,/ ועכשיו היא עייפה ואין בה עוד ערך" (והיא תהילתך)
  • "טעות לעולם חוזרת, והיא חוזרת אלי./ לא שלי היתה ולא שילחתיה, והיא חוזרת אלי". (עשרים מרובעים חדשים, ב)
  • "על כך היו אומרים בימי קדם: אהב כבבת עינו./ --/ מהי בבת עין. כדור דמעות וצבע" (הזמן, שיר 10)
  • "אל תשליכנו לעת זקנה, אבל תשליכנו לעת אנו צעירים./ תשליכנו, טלטל אותנו,/ באהבה תמיד" (שלושה פירושים, ג)
  • "וגיבור כובש את יצרו,/ ויצרו מת תחתיו" (היסטוריה)

נתנו לי יד, ולא לקחתי אפילו זרת

גם אל מטבעות הדיבור של העברית החדשה פונה עמיחי בכלי הפירוק שלו, אבל כאן הוא אינו מתמודד עם סמכות עתיקה, אלא עם הבנאליות והשחיקה האורבת להם.

  • "חייך ומותך, אבי,/  מונחים לי על הכתפיים" (חייך ומותך, אבי)
  • "רק אורך הדרך מהרהר:/ איך הזמן עובר" (פתח הדרך נבח)
  • "נתנו לו אצבע, ולקח את כל היד./ נתנו לי יד, ולא לקחתי אפילו זרת" (המלך שאול ואני)
  • "לא תיארתי לעצמי שבדידות היא שער. חשבתי: קיר" (מי שם)

עמיחי נטה חיבה מיוחדת לצירופי לשון המקובלים בשפות שלא רק שאינן אומרות שירה, הן אומרות: אנו איננו השירה. אנו הקוטב האחר של השירה. החוק הפיזיקלי או המתמטי. המונח המשפטי. שפת המסמך. שפת הפקידים.

  • "האהבה היתה חומרי הגלם של הארץ הענייה הזאת/ מציאות וחלום עשו יחדיו מזג אוויר" (חמדיה, זכרון חמודות)
  • "תליתי את עצמי,/ מחקתי את הלא מתאים" (מה תלוי)
  • "לרגל הכאב/ סגורים הפנים היום/ ויהיו כך/ עד להודעה חדשה" (סדר)
  • "קפה תה וסחלב חם,/ הדמעות חינם. השירות עצמי" (פטיסרי ג'וזף)
  • "קבליני, אין לנו מלאך גואל/ כי שנינו ביחד, כל אחד לחוד" (שנינו ביחד וכל אחד לחוד)
  • "רציתי להיזכר בזמר וזכרתי רק את המשפט/ כי דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד" (דרך שתי נקודות עובר רק קו ישר אחד)

מה השעה, אהובה? מה?

שפת הפגישה זוכה לשעת החסד שלה בשירי הפגישה, שבהם החומר הלשוני הוא שפת דיבור יומיומית ממש. פגישת רחוב, פגישת ידידים, פגישת אוהבים.

  • "סליחה, זה נפל לך? זה שלך?/ האבן? לא זאת, זאת נפלה/ לפני 900 שנה" (שער שכם)
  • "שאלו: היכן היית? ועניתי: הייתי שם" (עשרים מרובעים חדשים, ט)
  • "אל תורידי את הכוסות והצלחות/ מן השולחן. אל תמחקי/ את הכתם מן המפה! טוב כי אדע:/ חיו לפני בעולם הזה" (הוראות למלצרית)
  • "לוחש:/ קר לך?/ לוחשת:/ לא, לא, ולך?/ הס./ התכס./ שימי השמיכה לאורך./ איך צורך. חם לי./ גם לי./ תצטנן./ תצטנני./ קח את השמיכה./ קחי את./ בוקר בא עוד מעט./ מה השעה, אהובה?/ מה?" (שיחה אחרונה בלחש)

אדם ימיו מידפדפים

המקום בו חוברת הענווה שהיא מקומו של עמיחי בעולם, לענוותו הלשונית הוא השימוש הרב של עמיחי בלשון סביל. שוב ושוב בוחר עמיחי בלשון "נעשיתי" ולא בלשון "עשיתי".

  • "ראי, גם אנחנו, כמוהו/ נמטרים יחדיו" (ואחר כל אלה - הגשם)
  • "פני מורדות לחצי התורן" (נומי ילדה)
  • "ליבות כוסו בחול, ואחרים הוגשו/ מיד אל יד כמו קופסת הבשמים" (הכוונה למשהו אחר)
  • "זה בית אמי. הצמח שהתחיל לטפס עליו/ בילדותי המשיך לעלות ולדבוק בקירותיו,/ אבל אני מזמן נותקתי" (הזמן, שיר 8)
  • אך אדם ימיו מידפדפים גם/ ברוח הנושבת שלא תדע לקרוא" (הקיץ נגמר)

וכל אלה מתקבצים בשיר אחד:

  • "בטרם השער ייסגר/ בטרם כל אמור ייאמר/ בטרם אהיה אחר./ ---/ בטרם ייסתמו כל נקבי החלילים/ בטרם יוסברו כל הכללים/ בטרם ישברו את הכלים/ בטרם החוק ייכנס לתוקפו/ בטרם נלך מפה" (בטרם)

כבועות אוויר בכיכר הלחם

הלשון המדברת היא תנאי הכרחי לשירת הפגישה של עמיחי, אבל אינה תנאי מספיק. רבות דובר וגם ידובר בסגולתו החשובה כל כך של עמיחי כמחולל דימויים העוצרים שוב ושוב את הנשימה בפשטות ובכוח. כאן יש ללשון שבה בחר תפקיד מיוחד. בזכות הלשון הצנועה, הקונקרטית, היומיומית, הפקידותית לעיתים, המדעית לעתים, זוכה הדימוי הצומח מן הטקסט בנס של יש מאין. הדימוי, פסגת השיר, לא בא מן השירה. הוא בא, כלשון ערפלי וכלשון עמיחי עצמו, "מן העולם הזה", מן העולם שגם המשורר וגם הקורא חיים בו. הדימוי שוב אינו ברייה פואטית-לשונית בתוך עולם של בריות שירה, אלא הוא שגרירה של השירה בעולם.

  • "המקום שבו אנו צודקים/ הוא רמוס וקשה/ כמו חצר./ אבל ספקות ואהבות עושים/ את העולם לתחוח/ כמו חפרפרת, כמו חריש" (המקום בו אנו צודקים)

עולם הדימויים של עמיחי רחב ועשיר, ואין דרך להיכנס כאן למכלול. תחום דימויים אחד מני רבים הוא דימויי המזון הרבים, הלחם והריבה מונחים על השולחן במטבח ואנו מבצעים בו פעילות בסיסיות: קונים, פורסים ואוכלים, ותוך כדי פריסה ומריחה ולעיסה מכה אותנו הדימוי:

  • "זכר אבי עטוף בנייר לבן/ כפרוסות ליום העבודה" (אבי)
  • "אבל חיינו מתקשים. חיינו/ כפני הלחם שאתמול נפרס -/ אתמול טרי, היום יבש וגס" (אהבנו כאן, יב)
  • "הגעגועים סגורים בי כבועות אוויר/ בכיכר הלחם" (אמי אפתה לי את כל העולם)
  • "ובלילה, לבד ולאט, מבשל ריבה/ בבחישה, סביב, סביב, עד שתהיה סמיכה/ עם בועות עבות, כמו עיניים יהודיות/ וקצף לבן ומתוק לדורות הבאים". (הזמן, שיר 21)

שפת הרחוב של אלוהים

  • "פעם היתה כאן העברית/ שפת הרחוב של אלוהים,/ עכשיו אני אומר בה/ דברי תשוקה קדושים" (תיירת).

עמיחי לא חי בעולם שיש בו אלוהים חי ומלאכים העושים את דברו, אבל הוא דיבר עם אלוהים והקשיב לו, וקשה להצביע על משורר חילוני שאלוהים נוכח במידה כזו בשיריו. מיהו אלוהים של עמיחי? עניין זה חורג מתחום הדיון הלשוני. מהי שפת הרחוב של אלוהים? זוהי שפת בני האדם ההופכת לשפת השירה. זוהי שפתו של עמיחי.

  • "אלוהים מרחם על ילדי הגן. פחות מזה על ילדי בית הספר. ועל הגדולים לא ירחם עוד. ישאירם לבדם" 

    (אלוהים מרחם על ילדי הגן)

  • "ועת גופינו ישנים מאוד, על הקירות שוב מצטיירת הדרך בה עוברות הנשמות שלנו"

    (אהבנו כאן, ו)

  • "התבואי אלי הלילה? כבסים כבר יבשו בחצר. מלחמה, שאף פעם לא די לה, היא עכשיו במקום אחר"

    (שיר ליל שבת)

  • "כל מילותי ומעשי אבדו בין קרי ובין כתיב. כמו התל, אני שותק עכשיו עשבים באביב"

    (בזווית ישרה, י)

  • "לא להפסיק אחר כיתות החרבות לאיתים, לא להפסיק! להמשיך לכתת, ולעשות מהם כלי נגינה"

    (תוספת לחזון השלום)

  • "היא פשטה את שמלתה הארוכה, הנפש החיצונית של גופה. את הפנימית השאירה"

    (תה צמחים)

  • "אדם צריך לשנוא ולאהוב בבת אחת, באותן עיניים לבכות ובאותן עיניים לצחוק, באותן ידיים לזרוק אבנים, ובאותן ידיים לאסוף אותן, לעשות אהבה במלחמה ומלחמה באהבה"

    (אדם בחייו)

  • "אני איש שתול על פלגי מים: אבל אני יכול רק לבכות אותם, ולהזיע אותם, ולהשתין אותם, ולשותת אותם, את כל פלגי המים"

    (הזמן, שיר 49)

  • "אלוהים שוכב על גבו מתחת לתבל, תמיד עסוק בתיקון, תמיד משהו מתקלקל"

    (והיא תהילתך)

  • "ועד אבו גוש שתקנו. ועד שיבה אוהב אותך, למרגלות גבעת הנוראות, במעון הרוחות"

    (ועד אבו גוש)

תמונה ראשית
חושבים שאתם מכירים מישהו העונה להגדרה גיבור שפה? המליצו לי! הציעו גיבור חדש