נתיבה בן יהודה, הפייטרית של העברית המדוברת

רוביק רוזנטל | 09 באוגוסט 2015

נתיבה בן יהודה הפכה לגיבורת תרבות ונשארה כזו במשך שני עשורים. עד להופעת "המילון העולמי לעברית מדוברת" היא היתה מוכרת בעיקר לבני דורה, אגדה פלמ"חניקית שנשארה בחיים. המילון הקפיץ אותה ללב הזירה התרבותית. הישראלים החלו להתוודע לדמות המיוחדת, המחוספסת, האומרת: כזאת אני, וזאת האמת שלי, ואני ממש בעד שתקשיבו למה שיש לי להגיד. ואם בכל זאת זה לא מוצא חן בעיניכם, זב"שכם.

את הסלנג כתופעה לשונית חשובה החלה לגלות בלימודיה באוניברסיטה העברית. המנטור שלה היה פרופסור חיים בלנק,  בלשן שלו זכות מרכזית בפיצוח העברית המדוברת, מה שהוא קרא "לשון בני אדם",  שהיתה בעיניו הקטר המוליך את העברית החדשה. בלנק לימד את נתיבה שכדי להבין שפה יש לצאת מספרי הדקדוק וממכלאות התקנות הלשוניות ולהתחיל להקשיב, לפתח "אוזן", מונח שהיא חוזרת עליו עוד ועוד.

המילון שינה את חייה. היא הפכה בן לילה לשחקנית על מגרש הדיון הנמשך על העברית, והציעה זווית חדשה ועמדה מאתגרת. היא קיבלה פינה קבועה בתוכנית רדיו, כתבה בעיתונות, הרצתה ונהנתה ממעמדה החדש. הדמות המחוספסת, חיתוך הדיבור הכאילו-גברי הרצוף הדגשות, האגדות על "השֵדָה הבלונדינית", האירוניה העצמית, אורח החיים המתבודד-מתחבר, "קפה נתיבה", אותו בית קפה מאולתר ברחוב שליד ביתה שהכל דיברו בו, החתולים הגדולים והעישון האינסופי הפכו אותה לדמות מעֵין-דיקנסית.

נתיבה בתשח

נתיבה בתש"ח, השדה הבלונדינית. באדיבות המשפחה

נתיבה חוותה את העובדה שישראלי אינו מרגיש בנוח עם השפה הטבעית שלו כטרגדיה, מטען דינמיט פנימי שהתפוצץ בתוכה שוב ושוב. היא סירבה לראות במתח הזה או בפיצול הזה תופעה המובנית בהתפתחות השפה, אלא תלתה אותו בבני אדם חיים ובמוסדות רבי השפעה, המשבשים את הזרימה השוטפת של השפה ואת אהבת השפה: מערכת החינוך, מחוקקי חוקים ותקנות, יועצים ומפקחים על השפה ברדיו ובטלוויזיה, וכמובן, האקדמיה ללשון העברית. כל אלה הם לא פחות מאשר "משטרת העברית", מונח המופיע שוב ושוב ברשימותיה.

נתיבה הצליחה אם כן להביא את הישראלים להקשיב לעברית שלהם ולקבל אותה, אך היא נקלעה לסבך אידיאולוגי ותדמיתי שהתקשתה לצאת ממנו, אפילו אם רצתה. היא הפכה את ההכרה בעברית המדוברת למסע צלב ולאידיאולוגיה. עם זאת, כשבודקים את מה שכתבה, נראה שהיתה בה אהבה עמוקה לכל שכבות העברית. באחת מרשימותיה היא כותבת: "אני, איך שאני אוהבת את העברית. אוי – איך שאני אוהבת אותה. יושבת מול הטלוויזיה – בכל הערוצים הנוצריים מראים מיסות, האפיפיור ברומא וכו', ושרים, וכו'. ולכולם אין מילים לדבר אל ישו, רק: הללויה (ואומרים את זה בדיוק בעברית!). אמן. הושענא. אני שומעת – והלב שלי מתמלא בשמחה".

הקטעים המובאים כאן ההפ מעט מן המעט מתוך הספר "מחברות נתיבה", שנערך על ידי, וניתן לרכישה באתר ובחנויות הספרים.

צוואה

אז תמיד שואלים אותי: מה צריך לעשות?

אז אני אומרת שאני לא יודעת.

אני יכולה רק לצרוח, כמו פיון שדורכים לו על הרגל, כמו צרכן שתובע זכויות.

אבל במשך השנים ניסיתי כך:

  1. כתבתי ת'מילונים.
  2. כתבתי בעיתונים בעילום שם.
  3. כתבתי בעיתונים בשמי.

זה כל זה על המדוברת עצמה. אבל על הרבדים:

  1. המצאתי משחק.
  2. כתבתי מחזה (!)
  3. ובסוף כשחשבתי שאני הולכת למות, התחלתי לכתוב ת'ספרים.

אני מצפה שצעירים:

  1. יעשו מחקרים
  2. ישַנו את הדקדוק, בפעם אחת, מהפכה. למשל: שָׁמַˆרְתֶּם.
  3. יכירו ברבדים ויתחילו להשתמש בהם בספרות, במחזות, בפרסומת, בקולנוע.

כשהייתי קטנה

כשהייתי קטנה - אף אחד לא דיבר עברית "נכון". וכל מיני מורים, סופרים, מנהיגים מסוימים וסתם "יודעי דבר" תפסו תפקידים של "מתקנים".

מהר מאוד אני הבנתי שהם מבלבלים את המוח. בעיקר בגלל שהם בעצמם לא הקפידו. אולי הקפידו על הג'וק שלהם, אבל יחד עם זה – תמיד "טעו" בדבר אחר, אפילו אם זה היה הג'וק של מישהו אחר.

למשל. האבא שלי, בשיעור למתמטיקה, לא קיבל כנכונה את התשובה "אˆרבע!". אפילו לא בשמינית, בשאלות אלגברה הכי מסובכות שאפשר. הוא היה צועק על התלמיד: שב! וכל הכיתה היתה נכנסת למבוכה, שוב ושוב, עד שרוחלה בדרך כלל היתה מצביעה, קמה, ואומרת: "ארבˆע!". אבל באותה נשימה  הוא היה בעצמו אומר "שמˆונֶה!" גם לזכר וגם לנקבה. לא זוכרת שהוא אי פעם אמר "שמונָˆה!". מה זאת אומרת? שˆבע-שבעָˆה, שמˆונֶה-שמונָˆה, תˆשע-תשעָˆה.

קפה נתיבה עם שולי נתן ויורם הרועה

נתיבה עם שולי נתן, יורם הרועה (משמאל) וחברים, קפה נתיבה, הפלמ"ח 18 בירושלים 

אותו דבר: כולם, כולל המורים הכי מומחים, אמרו אˆצבע. מוכנה לשים את הראש שאף אחד, אף פעם, לא אמר אצבˆע, חוץ מהסבא שלי. הוא היה מהמקפידים הגדולים באמת. הוא אמר שכַחַת, לקַחַת, צלַחַת את הכינרת, ודיבר עם כל הכינויים, של השם ושל הפועל. ואת כל האותיות אמר נכון. קוֹף, יוֹד, תווווו, גימָל, דלת. לפי איך שהוא דיבר, תמיד תמיד, בלי רוגז ובלי "לתקן" לאף אחד אחר – לפי זה ידעתי איך "נכון", ואיך אחרים טועים, כולל "המתקנים" הגדולים, כולל האבא שלי.

אני חושבת שאז החלטתי שאני אדבר איך שאני רוצה.

הבו לנו דקדוק חדש!

קטעים ממכתב גלוי לנשיא הקדמיה ללשון

אם זה נכון מה שהיה כתוב בעיתון, שאתה אמרת במשכן הנשיא, בטקס על הכרזת "שנת הלשון העברית", שהסטודנטים שלנו היום הורידו את העברית למטבח, אז תרשה לי לענות לך על זה – כך:

השפה העברית שלנו כל-כך הצליחה, עד שהיא נהייתה מְסַפֶּקֶת (אדקוואטית) בשביל כל כל הצרכים, וכמו בכל שפה אחרת בעולם, גם לנו יש עשרות תת-שפות בתוך העברית, וכשאנחנו בצבא אנחנו מדברים עברית אחרת מזו של הבית, וכשאנחנו מדברים עם נשיאים ומלכים – זו עברית אחרת מהעברית שאנחנו מדברים עם התינוקות שלנו, וכשאנחנו בסלון אנחנו מדברים עברית אחרת מהעברית שאנחנו מדברים בחדר המיטות, וכו' וכו'. והמורים מדברים שפה אחרת מהפקידים, והסוחרים מדברים שפה אחרת מהאינסטלָטורים, וכו' וכו'.

פתק של נתיבה

פתק אופייני ממחברות הפתקים של נתיבה

אני חושבת, שאם יש לך פה בעיה, אז אחת משתיים:

או שאתה, במטבח שלך, מדבר בָּעברית שהם משתמשים בה בשביל הלימודים הגבוהים והנשגבים – באוניברסיטה, ולכן אתה מתאונן, אז מה שאני מציעה לך זה, להתחיל להשתמש במטבח שלך בשפה יותר מטבחית;

או שהאוניברסיטה כל-כך ירדה ברמה שלה, עד שהסטודנטים מרגישים בה כמו במטבח שלהם, אז מה שאתם צריכים לעשות זה, להעלות את הרמה של האוניברסיטה, ולא להטיל את האשמה על הסטודנטים.

אלא שלדעתי הענייה מאוד – יש עוד דרך אחת, פשוטה מאוד, שהיא היתה יכולה להיות הדרך הכי טובה גם בשביל כל עם ישראל, לא רק סטודנטים:

תביאו לנו דקדוק חדש!

כי מה קורה פה: כולנו לפי דעתכם מדברים ב"שגיאות", כן? כולנו עוברים על החוקים של העברית, שלפי דעתכם רק הם ה"נכונים", כן? אז מה פה כל-כך מסובך? תשנו את החוקים שלכם ה"נכונים" – לפי איך שאנחנו מדברים, ואז כולנו נדבר "נכון"!

חרטט אבו יסמין מתגלח במוחק

מקבץ ערכים נבחרים ממילוני העברית המדוברת של נתיבה בן יהודה ודן בן אמוץ.

אבד עליו הקרח. התיישן מאוד, עבר זמנו.

אדם הוא לא מעץ. ביטוי הבא להצדיק ולתרץ את חולשותיו של אדם ואת התמכרותו ליצריו.

אחכך. אחר כך. משפט דוגמה: "א. קודם אכלנו ושתינו ואחכך הלכנו למיטה. ב. אח, כך! אצלך, אני רואה, זה פשוט מאוד".

אל תצחיק את היישוב. ביטוי שמשמעותו: אני דוחה את דבריך מכל וכל.

אַרְבֶּט דֶבּוֹמְבֶּס. המשך נא לעשות עלינו רושם (יידיש).

בא בימים והולך בלילות. כינוי גנאי  לאדם המקיים יחסי מין מחוץ לנישואין במשך שעות היום, ואילו את הלילות הוא נאלץ להקדיש לזוגתו החוקית.

בגד ים כשר. בגד ים המורכב משני חלקים, תחתונים וחזייה, וכשר הריהו, כיוון שמפריד הוא בין בשר וחלב.

בן זונה נכנס בן זונה יוצא. בלשון הכדורגל: קריאות מחאה לרגל חילוף שחקנים, שאינו מתקבל על דעתו של הקהל המכובד.

בשורה אירופית. בשורה עורפית, בפי ילדים, בעקבות ילקוט הכזבים.

דופק ומיילל. עושה מעשה הגורם לו טובת הנאה אך בעת עשייתו הוא מרים קול נהי.

זיון אופטי. נעיצת מבטי תאווה חושקים.

חַנְטָרוֹזָה. צורת הנקבה של המילה חנטריש.

חַרְטָט אבו יסמין. דברי שקר גסים, הבל ורעות רוח. גם: 'חרטט מלך הנַבָּטים'.

עם דן בן אמוץ שנות השבעים

דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה, שנות השבעים. באדיבות המשפחה

יַמְצָה דְרִיצָה יַמְצָצָה. הברות הנהגות בשירים מסוימים.

כל קצין וְחֶצִין. ביטוי המלעיג על אלה אשר הקפדתם על הלשון העברית מעבירה אותם על דעתם. גם: נזירה וחומר, כל קריין וחריין.

לב כבד וכבד קצוץ. ביטוי המהתל במי שלבו כבד, ושליבו נמלא חששות ודאגות.

לָתֶנֶת. לתת. משפט דוגמה: "נו, לתנת לך או לא לתנת לך? תחליטי כבר!"

מתגלח במוחק. ביטוי מלגלג על בחור צעיר מאוד, שזקנו זה עתה התחיל לצמוח.

סדנא דחרה חד הוא. בכל מקום ומקום המצב גרוע, לא רק אצלי.

פרצה המדינה. ביטוי הבא לציין את היווסדות מדינת ישראל.

קֶסְקֶסֶה לבית כיסא. מקובל בלשון הילדים, בעקבות השפה הצרפתית.

שתי אצבעות מפריז. ביטוי המלגלג על יוצאי צפון-אפריקה.

תפש את החצוצרה של המשיח. השיג הישג מעל לציפיותיו.

השיר על נזירה וכומר

הצירוף ששימש את נתיבה עשרות שנים להדגמת טענתה על הגיחוך שבהקפדה על הגיית אותיות השימוש היה "נזירה וכֿומר", השווה בהגייתו בפי המקפידים על כללי אותיות השימוש ל"נזירה וחומר". במלאות עשר שנים לתוכנית הרדיו "נתיבה מדברת ומקשיבה" כתבה רות אלמגור-רמון, היועצת הלשונית של רדות השידור, שיר – מילים ומנגינה – שגיבוריו נזירה וכומר.

עַל גִּבְעָה עָמַד לוֹ תֹּמֶר/ לְצִדּוֹ בִּקְתָּה שֶׁל חֹמֶר/ וּבְתוֹכָהּ חָיוּ בְּטֹמֶר*/ נְזִירָה וְכֹמֶר.

הַנְּזִירָה פָּתְחָה וַתֹּאמֶר:/ שְׁנֵינוּ, אֲדוֹנִי הַכֹּמֶר,/ יְשׁוּבִים בְּלִי שִׂיג וָאֹמֶר/ מִתְעַמְּקִים בַּחֹמֶר.

טוֹב דִּבַּרְתְּ, אָמַר הַכֹּמֶר/ הָבָה נִתְעַלֵּם מֵאֹמֶר/ נְשַׁדְרֵג קְשָׁרֵינוּ, כְּלוֹמֶר/ נִשְׁתּוֹלֵל וְגוֹ'[מֶר].

נֶעֶנְתָּה הִיא לוֹ וַתֹּאמֶר:/ מַתְאִימָה תְּבוּאָה לְעֹמֶר – / הֲלוֹא שְׁנֵינוּ – קַל וָחֹמֶר!/ וּפָצְחוּ בְּזֹמֶר.

* לשון טמיר, נסתר – סֵתֶר

מכתב לשמעון פרס

לשר הביטחון שלנו היקר (שמעון פרס).

תרשה לי לגזול מזמנך ולפנות אליך, בהתחשב בעובדה שיש לי עניין אישי בשם.

ממש זועזעתי לשמוע שאתה עומד לחלל את השם "מבצע אנטבה", ולקרוא לו "מבצע נתיבה". ממך הייתי מצפה שתטיל על כולנו, כל ה"נתיבות" בארץ – להחליף את שמנו מנתיבה – לאנטבה.

נתיבה הראשונה (Entebe the first)

  • ה"מדענים": לא ליברלים. ולא מתארים תופעה, אלא קובעים, מנחים, כופים "רגע של עברית": "אל תגיד פִּתָרוֹן, אלא פִּתְרוֹן". במקום לברר למה כולם אומרים פִּתָרוֹן.

  • איך שאנחנו צועקים, ולא סוגרים ת'פה לשנייה, ונהיים צרודים, וצורחים כשהשני גם צורח.

  • "כזה-כאילו". כשהצעירים, דור חדש, התחילו עם זה, כל מיני יפי-נפש התחילו לצרוח! ואני אומרת: מה ההבדל בין זה לבין – "ככה", או "ככה-ככה", או "וְזֶה"?

  • פעם השגור ביותר היה: מה יהיה? והתשובה: יהיה טוב, סמוך, אל תדאג, יהיה בסדר. היום התשובה היא: זה מה יש! בחייך, למה ת'מצפה? מה כבר יכול להיות! נראה!

  • הערבים אומרים "יְהוּדִיִּים". כולנו אומרים: "יְהוּדִיאִים".

  • האקדמיה הכניסה את ה"א" בתור אם קריאה למילים הלועזיות! למה לא כותבים אקאדמיה?! איפה! הם יודעים איזה מילה "לועזית"?!

  • הדקדוק שמלמדים בבתי ספר זה הדקדוק של התנ"ך! אז שילמדו אותו בשיעורי תנ"ך! ובשיעורי דקדוק ילמדו את הדקדוק של השפה שכולנו מדברים!

  • פעם היה אצלנו: חימיה! אז עשו כימיה, ומזה יצא כּימייה. נו, אז מה עם פיסיקה (או פיזיקה)? פּיסיקה?!

  • עלולים? או עשויים?! למה לך. תגיד פשוט יכולים, ותפסיק לשבור ת'ראש.

  • אני מתנגדת לחוק, איזה שלא יהיה, בעניין העברית. גם בלי "חוק", כולנו מסתובבים עם מצפון לא נקי, עם רגש אשמה,  משטרת העברית השיגה את זה.

תגיות :
וכל הצילומים באתר באדיבות עמל בן יהודה ורטה תמונה ראשית
חושבים שאתם מכירים מישהו העונה להגדרה גיבור שפה? המליצו לי! הציעו גיבור חדש