הירח המלא של אוקטובר 73

רוביק רוזנטל | 25 באפריל 2020
קטע מתוך "רחוב הפרחים 22", הוצאת כתר 2003

בכל מחסה היה אפי מצביע אל אורות הדרום ומלחש, "חאן ארינבה זה שם, אנחנו עושים את זה", ורץ קדימה ואבי אחריו וגידי שוב אחריהם, מדלג וכושל באבני הבזלת, דוחק בכוח אדירים את האימה שכבר שלטה בכמה מחלקי גופו ושיתקה אותם אבל רגליו עוד נעו, ומוחו עוד היה צלול, וקול אחד הדהד בו שוב ושוב, הגברים של פורט דונלד, אהוי, הגברים של פורט דונלד, אהוי

בשישה באוקטובר 1973, שהיו בו משלוות השבת ומן האימה הגנוזה של יום הכיפורים, קראו לגידי להתייצב במהירות במרכז הגיוס המאולתר שביד אליהו. הוא לבש את מדי המילואים ואת נעלי הצנחנים הגבוהות, והשליך מעט לבנים וכלי רחצה וכמה ספרים אל תיק המילואים שנזנח בפינה.

אמא התרוצצה בדירה הקטנה חסרת מנוחה ואמרה, "מה זה יכול להיות, מה באמת קורה", והיתה קשה ומעט נרגזת ואמרה עוד, ספק שואלת, ספק מבקשת, "אתה מוכרח ללכת, אתה באמת מוכרח ללכת", והוא רק אמר שוב ושוב, "בטח שאני מוכרח ללכת, את יודעת את זה".

"אבל תטלפן", אמרה אמא, "אם אתה רואה טלפון ציבורי תטלפן, ותשלח מכתב, ברגע שאתה מגיע תשלח מכתב", ותחבה בתיקו כמה אסימונים שמצאה באיזו מגירה ונייר מכתבים והוא אמר, "אני אטלפן".

הם ירדו יחד אל הרחוב הקטן. מפתחי הבתים יצאו עוד כמה גברים במדים ואמא הביטה בהם חסרת אונים. גידי הצטרף להולכים, והיא הסתכלה עליו ועיניה ננעצו בגבו כחניתות. גידי הסתובב, חייך שוב ונעלם. היא רצה לקומה הרביעית טרופת חרדה, חרדה שלא נמצאה לה ארוכה כל אותו יום, וכל אותו לילה, ובכל הימים והלילות הבאים.

גידי נסע באוטובוס שהביא חיילים מכל מקום אל הצפון. הכבישים המו אוטובוסים וזחל"מים ונושאי טנקים, שהתנקזו כולם אל כמה כבישים צרים  שכולם הובילו לצפון. השיירה ההולכת ומתארכת רחשה שמועות רעות, והרדיו שדמם החל להשמיע שירים ששיעשעו את גידי, שנזכר בשירה בציבור המסורתית של בית החינוך בצפון ובאקורדיון הנצחי של מאיר נוי, שניגן את אותם שירים בדיוק. עם האנשים שסביבו פטפט רק מעט, כי כדרכם של בני פרייער לא היה גידי אמון על שיחות חולין קטנות, אבל רוחו היתה מרוממת ושמחה לקראת עניין לא ידוע, גדול וקשה, רוממות רוח שהיא נחלת כל החיילים בכל המלחמות, רגע לפני שהם נכנסים בשערי המלחמה גופא.

האוטובוס הביא את גידי למחנה יפתח השוכן למרגלות רמת הגולן. שם  החלו להתקבץ גם מובילי טנקים. במקום שררה מהומה גדולה. גידי הודיע על בואו, ישב על אבן והביט באנשים המתרוצצים בבהילות בין בנייני המחנה, באפסנאות שבה הושלכו באי סדר חבילות ציוד גדולות וקטנות, רשתות טנקים ומגבות ושמן רובים ומנועים וקופסאות שימורים. כמעט נפלה עליו תנומה, עד ששמע את שמו. עכשיו נודע לו כי הוא מוצב בטנק יחד עם מפקד הטנק מיכה, וחברי הצוות אפי ואבי, שכבר ניצבו ליד הטנק והתוודעו זה לזה בחיפזון, ביובש. הם עלו אל הטנק. אפי הנהג התניע את הטנק שטרטר והמהם והחל לנוע והשתתק ונדם. מיד נשלח גרר שסחב אותו אל הסדנה הגדולה שכבר ניצבו בה כמה וכמה טנקים סרבנים, וחבורת חיילים בסרבלי עבודה סובבת אותם.

מיכה תבע במפגיע שיינתן לצוות טנק אחר ונענה שאין טנקים, שיחכה. הם מצאו מקום באחד החדרים במחנה והשתרעו על המיטות. מיכה התרוצץ במחנה, דחק בעובדי הסדנאות וביקש שוב  טנק חדש. גידי קרא מעט באחד הספרים שהביא, ואחר כך הלכו הארבעה לאכול ארוחת ערב, ונפלו לשינה ארוכה עד למחרת היום.

ארבעה ימים וארבעה לילות עמלו חיילי הסדנה על הטנק הסרבן. גידי למד להכיר את אבי ואפי, בחורי ישיבה דעתניים שכמותם הכיר בג'וליס, שם התפלפל אתם בעניינים שבין אדם למקום, והשיב לאמונתם הנחושה באלוהי צבאות ובתורה הקדושה מלחמה שערה. שני מכתבים קטנים שלח לאמא, וגם ביקש מפלוני שיצא מהבסיס להתקשר אליה ולמסור שהכל בסדר.

באוויר עמד ריחה הדק, המעיק, של המלחמה, שלא נשמעה ולא נראתה ברחובות הערים ובשבילי הכפרים,  אבל עוף השמיים הוליך את קולה. גידי ידע היטב שזו אותה המלחמה שאתה הוא מנהל שיחה מרה כבר שלוש שנים, מאז נפל גדי שרוני, המלחמה שהוא מחפש את פישרה, המלחמה שעליה כתב ועכשיו היא אינה שיר, אבל גם אינה מציאות. הוא לא חש כלפיה עוד תיעוב, ומשום מה גם לא חרד לקראת הבאות, אלא  רק נמלא סקרנות לראות מקרוב את מראה של החיה האיומה מכולן, להציץ אל לועה, למשש את ציפורניה קורעות הבשר, לחוש את נשימתה ואת שריריה הדרוכים, ואז להסתלק, להסתלק לנצח, או לשוב אליה רק כדי להכריע אותה.

ביום חמישי, ה-11 באוקטובר 1973, עלו מיכה ואבי ואפי וגידי על הטנק ואל רמת הגולן. דרכי הרמה היו ריקות. כמעט איש לא בא לגור על האדמה הזו, ומי שבא ירד עתה בבהילות אל תוככי הארץ. הרמה היתה לארץ עשן ואבק, דרכיה רוסקו ונבקעו על ידי הטנקים והנגמ"שים שעברו עליהן, והפגזים התועים חרצו שם בורות עמוקים. הדרך סומנה עתה בפגרי מתכת עשנים, זחל שניתק והושלך על אדמת הבזלת, ג'יפ הפוך, קרעי בגד, כתמים שחורים, צמיגיים, שלא היו כתמי דלק.

לא נשמע קול נפץ עדיין. היתה דממה, וגידי הביט בפגרי הטנקים ודימה לראות בהם גן מפלצות קדמוניות שנתגלה באקראי. את המחשבה שהמפלצות הללו נשאו בני אדם חיים רק אמש,  ושהוא עצמו דוהר על מפלצת כזו איכשהו, להיכנשהו, את המחשבה הזו דחה ודחק. אל חללי הגוף שהתקשה ונרדם בארבעת ימי הציפייה החלה לפרוץ מאי שם חרדה קלה, מעין בחילה, והיא הלכה וגברה ככל שנשמעו עוד ועוד קולות נפץ, ואדמת הבזלת נראתה עתה מכל עבר, שורות שורות של אבנים שחורות שעמדו שם מאז פרצו מאחד מלועות התלים הרבים שביניהם עבר הטנק, ועכשיו הופרעה מנוחתן.

באופק נראו טנקים אחרים, וגידי ראה איך נשלחת להבה אדומה מאי שם והטנק שבקירבת מקום הופך ללפיד אש. עוד ראה אנשים קופצים ממנו וצווחים כשהם אחוזי להבה ומתגלגלים על האבנים השחורות. אחר כך שמע  שריקה הולכת ומתעצמת, וחבטה עמומה, קשה, קרבה אל גופו, אל אוזניו, מרעידה את גופו ברעדה קשה, רגע נדמה היה שעורו נקרע ממנו. הטנק עמד מלכת וירד שקט.

היתה כבר שעת אחרי הצהריים. גידי ירד מן הטנק לאיטו, רגליו הארוכות מתחבטות זו בזו, ואחריו יצאו אפי ואבי. מיכה ישב בתאו פקוח עיניים, דומם. הם הקיפו אותו וניסו לדבר אליו. אפי נגע בצווארו, ובפרק ידו, הניח  כף יד על לבו ואמר, "הוא הלך".

שלושתם ישבו עתה המומים, ודקה ארוכה לא אמרו דבר. עיניו של אפי התרוצצו סביב סביב. אבי נשא מלמול תפילה, וגידי התכנס בעצמו. אחר כך משכו את גופו של מיכה מהטנק, הניחו אותו על האדמה והציבו סביבו סוללת אבנים קטנה. את הדיסקית שעל צווארו הניחו על חזהו וישבו והביטו סביב.

עכשיו החלו להישמע קולות אחרים, עצבניים, בשפה שגידי הכיר היטב מן המגמה המזרחנית בבית הספר התיכון החדש. צללי אדם קרובים נראו בדמדומי הערב.

"אלה סורים", אמר אפי, "הם רואים אותנו".

"מה אנחנו הולכים לעשות", אמר אבי, "אולי ניקח יוזמה".

"שום דבר", קבע אפי, "אנחנו מחכים לחושך וזזים מפה לחאן ארינבה. אין לנו שום סיכוי אחר".

גידי שתק והביט כה וכה אל הצללים הרעים. אי משם, מרוח שמיים לא ידועה, עלה ירח מלא, לבן ומחייך, נכון דווקא בערב הזה למלא כמיטב יכולתו את מקומה של השמש.

עכשיו השתתקו מעט הקולות סביבם. אפי, שהיה מבוהל ונחוש, הוציא מתרמילו ספר קטן והחל למלמל תפילה. גידי הביט בו וכשסיים לקח ממנו את הספר השחור הקטן שלא פתח כמותו עד אז מימיו ועלעל בעמודים, באותיות הקטנות, שאפשר היה רק בקושי לזהות אותן לאורו של הירח וקרא, "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי", ועוד קרא, "מי האיש החפץ חיים, אוהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, בקש שלום ורדפהו". הוא   קרא שוב את המלים האלה ולרגע נשכחו ממנו הקולות הרעים הרוחשים מכל עבר.

אפי קם  והם קמו אחריו ופתחו בריצה שפופה, כמעט זחילה, דרך שדות הבזלת החשופה, ומצאו סלע בשדה והסתתרו אחריו. גידי שמע סביבו עוד ועוד רחשים וקולות שלא הכיר, והביט סביב אך לא ראה איש, רק את אפי ואבי מדלגים לפניו בסלעים, ממחסה למחסה. מרחוק נצצו אורות אבל הם לא הלכו וקרבו, כדרכם של אורות בלילה, הנראים ככוכבים עד שאתה מגיע ממש אל פתחם. בכל מחסה היה אפי מצביע אל אורות הדרום ומלחש, "חאן ארינבה זה שם, אנחנו עושים את זה", ורץ קדימה ואבי אחריו וגידי שוב אחריהם, מדלג וכושל באבני הבזלת, דוחק בכוח אדירים את האימה שכבר שלטה בכמה מחלקי גופו ושיתקה אותם אבל רגליו עוד נעו, ומוחו עוד היה צלול, וקול אחד הדהד בו שוב ושוב, הגברים של פורט דונלד, אהוי, הגברים של פורט דונלד, אהוי, וזינק מאחורי סלע קטן שמאחוריו שהה דקה שנחשבה כנצח ולזוועתו שמע רחש, נקישת בריחים, פקודה גרונית קצרה, וקולות קשים התנפצו אל תוך אוזניו, קרעו את עור התוף, ושרשראות אש וברזל טרפו את גופו, את חזהו, את רגליו הארוכות, את ראשו המלא כרימון, את עיניו הנבונות, משקפיו הוטלו אל הארץ ונשמע קול צעקה מרה, בשארית גרונו צעק, אבני הבזלת פצעו בגוף שעוד נע והתפתל. לשבר זמן זערורי חלפה בו הידיעה, אבל ראשו כבר היה ריק מאימה, וגם הצעקה הלכה ודעכה.

הירח הסתלק מן המקום, נכון לעוד ועוד משימות אור, וגם אפי ואבי כבר לא היו שם אלא המשיכו ודילגו, נחושים, המומים אל עבר אורות חאן ארינבה. סביב הגוף העטוף בתכריכי מדים קרנה עתה הילה של שקט עולמים.

תמונה ראשית