אמא

רוביק רוזנטל | 16 באוקטובר 2014
פורסם במוסף יום הכיפורים של "מעריב", סתיו 1999 תחת הכותרת ""והרי לא ידענו לבכות על המתים האהובים""

הממד הטרגי נוכח בחיינו תמיד. אין דרך להימלט ממנו. לעתים הוא מבקש לעצמו את סיפור חיינו כולו, זה מה שביקש מאמא. היא נושאת את הממד הטרגי בלית ברירה, ללא נחמה, אבל גם ללא נמיכות רוח, באיפוק הבלתי אפשרי, הבלתי נתפס, וכבר ללא כעס

 

אמא נולדה עם המאה העשרים, וחייה היו חייה של המאה העשרים. היא צלחה את המאה, אשר שתי זרועות היו לה. הזרוע האחת זרעה הבטחות, אמונות ורעיונות, שהגיעו גם אל חיקה של אמא והדליקו את חייה. הציונות. הקומוניזם. חדוות התרבות האירופאית. קרן השפע של סוף המאה. זרועה האחרת של המאה העשרים אחזה בחרמש, וקצרה באנשים שנולדו בה, קצרה עוד ועוד בלי להתעייף, בלי רגע של חמלה, וגם באמא הותירה  צלקת עמוקה.

בפברואר שנת 2000 היא תהיה בת 87, ואל הגיל הזה, הבלתי נתפס לכאורה, היא מגיעה, ממש כאמא קוראז', עמוסה בעגלה של כאב וזכרונות, מעט כעס חסר תועלת, הרבה געגועים, ואולי את הטעם התפל של הבגידה שבגדה בה המאה שאליה נולדה ובה חיה. 

הם היו הנס ולוטה

את ימי צעירותה כמעט שאינני מכיר. בימי הזהב הקצרים שלי הקיפו אותי אנשים עליזים, דברניים, שדיברו במבטאים זרים ובשפות זרות, שנראו לי כולן שפות נכונות. רובם היו נמוכי קומה, ועל כן ממוצעי הקומה בהם נראו לי גבוהים. לא כולם היו יוצאי גרמניה, אבל כשנקלעתי לראשונה, הרבה שנים אחר כך, לאזור דובר גרמנית הרגשתי תחושה חמימה של קן ילדותי, האנשים סביבי נראו ודיברו כמו אלה שאיכלסו את ילדותי. רובם עבדו עבודה קשת יום, לא מספקת. אמא, למשל, עבדה כמטפלת במעון ילדים, או עשתה עבודות משק בית אצל שכן והיתה לוקחת אותי אתה. אבא עבד קצת בבניין, למעטים היה פנאי ללמוד מקצוע, אבל בחבורה שלהם התווכחו על עתיד העולם והמדינה, על ציונות וקומוניזם ופוליטיקה.

שמות הגברים והנשים של ילדותי כאילו נלקחו ממחקר על בני הדור השני בגרמניה: קורט, ואלברט, ואריך, וקטה, וסבתא גרטרוד, ולוטה, אמי, היא לאה, ואבא הנס. אבא היה משורר פרולטרי שכתב  בגרמנית ואף הוציא קונטרס קטן של שירים בשם "פרדס", שחלקם נשארו בחבילות מצהיבות בעליית הגג.

גרמניה, אותה עזבו כל אחד בנפרד, כאנשים צעירים מאוד, היתה נוכחת בילדותי. אני לא חושב שהתגעגעו לגרמניה, אבל הם אף פעם לא נטשו אותה. הם דיברו ביניהם גרמנית, וכמו כל בני העלייה החמישית לא הפנימו לגמרי את העובדה שהם במזרח התיכון. הדיכוטומיה המדוברת כל כך בין הגולה לבין ישראל לא הטרידה אותם מפני שישראל נתפסה כדגם מוקטן של אירופה, חלופה מרתקת, גם אם חמה ולחה, לשדרות הרחבות והעטורות צל של ברלין, וכל זה בטעם של הרפתקה גדולה, טעם שאינו מזומן לגרמני בן גילם ממינכן ומפרנקפורט. יהודים חילונים, ללא בית כנסת, ללא ברכות מזון וללא חגים, ללא תודעת התבדלות. איש מהם לא נשא את דגל "העם הנבחר", ודווקא על כן היו יהודיים כל כך.

את הארץ הזו עשו אנשים רב תרבותיים, ישראלים שמעולם לא ויתרו על הפן האחר של קיומם. אצל הפולנים והרומנים והעיראקים והמרוקאים השתמר טעם המקום שבו גדלו, גם אם נמלטו ממנו. יוצאי גרמניה, שהארץ ממנה באו הפכה מפלצת נוראה, נשארו במובנים רבים גרמנים.

אל הקומוניזם הגיעה אמא בלכתה אחרי אביה, הדוקטור להיסטוריה של האמנות קורט גרשום פרייער, איש רזה, קטן קומה. הוא היה מרצה באקדמיה בערים שונות בגרמניה, וסגן מנהל המוזיאון בעיר הצפונית פלנצבורג, וכמו יהודים רבים היה מעריץ של הפילוסוף ברוך שפינוזה, ואף כתב עליו ספר. יום אחד בעת לימודי באוניברסיטה גיליתי את הספר בספרייה, על המדף הארוך המוקדש לחקר שפינוזה, ספר מצהיב באותיות גוטיות. הוא הגיע ארצה כפליט, עם אשתו אנה, הסתגר בחדר העבודה בקיבוץ שהקימו שתיים מבנותיו וכתב ספרים שבהם גילה את אמונתו החדשה, המרכסיזם. אחיו אריך היה נשוי לאשה לא יהודייה שעזבה אותו לאחר שעלה היטלר לשלטון, ונותרה בגרמניה עם בתם היחידה, איבון. אחותם הצעירה, קטה בר, באה גם היא עם בעלה אלברט, וכאן גידלה את ילדיה, גבריאל שהיה חתן פרס ישראל למזרחנות ורחל, החיה היום בקיבוץ כברי. רק האחות הבכורה, טרודה, נשארה בגרמניה. בעלה לא רצה לראות את האותות. הם נספו עם כל הנשארים בשואה ואין לנו מהם זכר וסימן.

אמא ניסתה לחיות בכמה קיבוצים, אבל בניגוד לאחיותיה נמשכה אל  העיר, אל החיים הפתוחים. ככל שהתקרבה יותר לרעיון הקומוניסטי נדחקה מן הקיבוץ, שהיה לכאורה מימוש הקומוניזם עלי אדמות, אבל במהותו העמוקה היה יצירה ציונית שתיעבה את האוניברסליות של הקומוניזם וראתה בכל קומוניסט אויב. האידיאולוגיות הגדולות שעליהם נלחמו יהודי כל הארצות במחצית הראשונה של המאה, הציונות והקומוניזם, חייבו אז בחירה, והיא בחרה. מאז, הציונות אצלה, ואצל חברותיה עומדת בסימן שאלה, וברגעים הקשים שיבואו הפך סימן השאלה לפצע פעור.

על כן גדלתי בעולם שהציג הרבה שאלות, על הישראליות, על המקור האירופי שלי עצמי, על עומק האמונה הציונית, על העוני שבו חייתי, אבל אלה היו שאלות מתוך שמחת השאלה, מתוך שלמות. נולדתי בשכונת התקווה, אבל מעולם לא השתייכתי למה שהיא מסמלת בשיח הישראלי. את שנותיי הראשונות, היפות מכולן, ביליתי עם אבא ואמא בצריף עץ בלב העיר, מוקף בתים לבנים חרבים, ואין לי אל הצריף הזה אלא חיבה רבה. היתה "אידיאולוגיה", שבגילויים הקיצוניים שלה היא מעין דת חילונית, אבל בבית היה האוויר נקי מדת, זו היתה אידיאולוגיה נעימה, כי האנשים היו אנשים טובים, וכי אמא ואבא אהבו זה את זו עד מאוד, הם היו הנס ולוטה, ואני הייתי רובילה שלהם, בן יחיד, זהוב שיער כילד ארי.

אמא הרתה בסתיו 1949, אבא חלה. צל נפל עליה, והיא הבינה מיום ליום ביתר ודאות שהיא עומדת לאבד את אהבת חייה, האהבה שלא יהיה לה תחליף, ושלא יהיה אב לילד הצומח בה. היא בכתה, ואבא בכה בסנטוריום שבו שכב וכאב את המחלה, ואת חייו הקצרים, ואני לא ידעתי דבר ולא שמעתי דבר, וגם כאשר מת לא ידעתי, לא ראיתי קבר, אבא לא היה יותר. אחר כך, שנים הרבה אחרי זה, שאלתי את אמא למה לא הלכנו לקבר, למה לא לקחה אותי ללווייה, למה לא נתנה לי לבכות כשעוד אפשר היה, והיא אמרה, לא ידעתי, לא ידענו, לא הבנו אז, הרבה דברים לא הבנו.

מותו של אבא, למזלי הטוב, לא שיתק בי את היכולת לאהוב, אבל הוא גבה את מחירו, כי מאז השניים נכרכו אצלי יחד, האהבה והמוות, שהרי האדם שאהבתי יותר מכל, ועדיין אני אוהב, הוא אדם מת, איש צעיר גבוה, עם גומת חן, שלו המשיך לחיות היה היום בן 93. פעם אחת, כשהייתי כבן 13, ליווינו בבית הקברות בקרית שאול את אחת הבנות מהתנועה ששכלה את אביה, ואני בלשתי לצדדים, על שמות המצבות, והוא היה שם, הוא היה שם, זה היה הוא, הנס רוזנטל, הקבר שלא ראיתי מעולם. עמדתי שם ועמדתי, ולא היתה לי יותר מדמעה אחת, ומאז לא שבתי אל הקבר הזה.

ולמרות שאבא לא מת במלחמה, דווקא משום כך, היה משהו במותו שהדהד במחשבותיי על המאה העשרים. הסרטן, שליח הגורל של חברת השפע, הוא ותאונות הדרכים. הוא קוטע תמיד את לבלוב החיים, הוא מזמן אנשים פרטיים להתמודדות אבודה, הוא מהתל במדע הרפואה. הסרטן הוא שמו של הסיוט הבורגני, סיוט אלמוני, ללא שם, ללא מנהיג לכעוס עליו, ללא סמל וללא משמעות.

לתוך החור השחור שנפער בחיינו בא גידי,  הוא נולד עשרה ימים לפני שאבא מת, ועל כן היתה לידתו מלווה אצלי תמיד בשאלה אפלה. הוא היה ילד מתולתל וחכם ואמא אהבה אותו אהבה ללא סייג, אהבה שאינה ניתנת לחלוקה, ואז החלו החיים החדשים. החיים השלישיים של אמא. 

"אבל אני כל כך אוהבת אותו"

אמא לא הפכה אדם מר אחרי מותו של אבא, לא חיפשה ניחומים. גרנו שלושתנו בדירת מרתף  שבעיני הילד שלי היתה דירה גדולה, עם מרפסת וחצר ועץ לטפס עליו. בתוך הבית היה חדר חתום שנועד למקלט שהיה מלא אבק, רהיטים ישנים וקרן שמש אחת שחדרה מחלונות הרחוב, והפעם היחידה שישבנו בו היתה במלחמת סיני, שהביאה גאווה לעם ישראל, אבל מאמא מילטה קריאת כאב וכעס  המהדהדת בי עד היום.

טיפלתי קצת בגידי ושיחקנו יחד אבל לא נקשרה בינינו ידידות נפש המתרחשת לעתים בין שני אחים. אולי מפני  השאלה האפלה שעמדה בין קיומו לקיומי. אמא היתה עובדת סוציאלית, כמעט בגיל 40. לראשונה היה לה מקצוע של ממש וכאילו נולדה בשבילו. למדתי בבית חינוך, ובכיתה א' היינו נוסעים באוטובוס, בתחנה ליד בית הספר ביקשה מהנהג לחכות רגע קט, העבירה אותי את הרחוב הסואן והמשיכה בנסיעה לרמת גן. הייתי נוסע אתה ללשכת הסעד ברמת עמידר. אני זוכר אנשים כהים, בפנים מתנצלות וחליפות שדהו נכנסים ויוצאים, ואת הבתים הלבנים הקטנים של רמת עמידר. הבנתי לאט לאט שבעולם שסביבי אין רק יהודים גרמנים נמוכים וכי בכיתה שלי בבית חינוך יש בנים לרוסים ולרומנים ואפילו לפולנים, וכי שם ברמת עמידר יש אנשים אחרים לגמרי, שם מחוזות החולשה והמסכנות, ואנחנו, שלא היה לנו בעצם דבר, לא דירה משלנו, לא ממון, היינו החזקים, מפני שטיפלנו בהם.

העבודה הסוציאלית היתה דרך חיים ואופן הסתכלות אמפתי, קשוב וחברתי. היא המירה אצל אמא וכמה מחברותיה את האידיאולוגיות שאיבדו את החדות ואת כוח המשיכה שלהן. אמא וחבריה עזבו את המפלגה וחיפשו נתיב אל "הציונות" בלי לאבד את האמונה בחברה מתוקנת. חיפשו דרך פחות פוליטית, ועוד פחות "דתית". האידיאולוגיות הגדולות לא מתו בבת אחת. הן נעשו קלות מן האוויר ועל כן התנדפו אט אט והתרחקו מן העין ונמוגו לאיטן, בלי כאב פרידה, בלי רגע ברור של פרידה. היו לנו חברים וחברות, וסבתא גרטרוד, שהזדקנה בביתה ברמת גן עם בתה הרווקה לוטה. מידי שבוע היינו באים אליה, לוגמים תה בכוסות קריסטל. והיתה משפחה גדולה בקיבוץ שהיינו נוסעים אליה באביב לכמה שבועות קסומים, פורחים, למרגלות הרי הבשן, והם היו גן העדן של ילדותי. שם גר סבא, שכתב ספרים וביתו העלה ריח ספרים, וכל קירותיו היו מלאים ספרים. לא דיברנו על אבא, לא עלינו לקברו, אף שאמא לא שכחה אותו לרגע, ואני לא שכחתי אותו לרגע. אבל גידי היה שם, וגידי לא הכיר את אבא, הוא היה ההווה והעתיד, הוא היה נצחונם של החיים, נצחונה של אמא על הגורל.

סבא נפטר בגיל 88, באביב 73. הוא לא דעך אל זיקנה מטמטמת אלא נאסף גם הוא אחרי מחלה קצרה, שנה אחרי אשתו אנה. אני חייתי אז בקיבוץ, גידי למד תיאטרון. אמא היתה אשה  בת שישים. בסתיו באה המלחמה. בכל יום פרצו אל חיינו מתים חדשים. ביום הרביעי למלחמה גידי טילפן, אמר שלום. אחר כך נדם הטלפון ואמא עמדה לידו יום ועוד לילה ועוד יום. התקשרו חברות. אל הקיבוץ התקשר בן משפחה מן הצפון ואמר, אני מאוד מודאג, לא מוצאים את גידי. נסעתי לאמא, היא הבינה, בכתה ואמרה, "אבל אני כל כך אוהבת אותו", ואני לא רציתי להבין, לא נתתי לאיש סביבי לבכות, והרי לא למדתי איך לבכות על המתים האהובים, לבכות עד שיוצאת הנשמה, לא להפסיק.

התקשר איש מחדרה. גידי היה בטנק של בנו. שניהם נעלמו, הטנק נמצא פגוע ובתוכו גופת המפקד. נסענו אליו, וכבר מצאו את בנו בערימת גוויות של חיילים סורים, אבל גידי לא היה גם ביניהם. איש לא ידע דבר. במחנות שלמרגלות הגולן ישבו מפקדים המומים, מבולבלים. איש לא בא לביתנו מעולם. ואז הבנתי, וידעתי, ובכיתי פעם אחת בכי מר, ויותר לא בכיתי. גם אמא לא בכתה, לא לעינינו. ויותר לא שאלנו. ועבר חודש, וחודשיים. הגיעו שמועות, רמזים, ועוד זמן עבר, ואחר כך ידיעה, והלכנו אל הקבורה השנייה, של גידי שנטמן תחילה בבית קברות ארעי, בקרית שאול, לא הרחק מאבא, ושוב לא חזרנו לשם. פעם אחת בא אלינו איש אחד ואמר שבנו שוכב שם, שכן, והוא בא לשם כל שבוע, ומשקה את הקבר של גידי. אמר והלך. פעם אחת באתי עם חברים לטקס הזכרון בקרית שאול, והבטתי באלפים האלה שהשתתקו לרגע בעת הצפירה, עומדים צפופים ודחוסים ומיוזעים, ויותר לא באתי.

אני לא יודע מה זה. אולי לא הלכנו כי העולם מלא קברים של חיילים אלמונים, והשורות הנוראות האלה בקרית שאול מטביעות על המתים את חותם האלמוניות. ואולי מפני שלא הלכנו לקברו של אבא כדי להמשיך לחיות, והתרגלנו. ואולי חשנו שהטקס, פולחן הקבר, הוא עוד דרך להיפרד ממי שאיננו מוכנים להיפרד ממנו. ואולי זו הידיעה ששם, באדמה, אין שום דבר, אין שם גידי, יש רקמות אברים כלות שהוא נתן בהם חיים. בכל פעם שאני שומע על מלחמות העצמות של הורים שכולים אני נחרד ונזעם. חלקי אינו אתם, אבל גם חיים ללא קבר וטקס אינם מעלים ארוכה.  

אם הייתי נשארת בגרמניה

אז החל מחזור החיים הרביעי של אמא, שאליו לא הוכשרה.  לא היה  במחזור הזה הטעם הנלהב של בניית הארץ. לא היה בו הטעם המתוק של בניית עולם המחר. לא היה בו טעם הקיום של גידול שני ילדים, ללא אב, מלחמה שבה הנשים מתגלות שוב ושוב במלוא עוצמתן. החיים הלכו והצטמקו ממילא. הם לא יכלו עוד להבטיח את מידת האושר השמורה למי שרואה את משימות חייו נשלמות. גידי היה חלל שחור שנפער בחייה. היה בה כעס גואה על גולדה מאיר, על עיוורונה וטיפשותה. היא כבר התפייסה עם הציונות, אבל עכשיו שאלה שאלות חדשות. האם המחיר אכן ראוי. הנימים שחיברו אותה לאירופה, לגרמניה, התחזקו אחרי שארץ ישראל לקחה ממנה את גידי. ומצד שני, היתה אומרת, אם הייתי נשארת בגרמניה, הרי לא הייתי. וגם אתם, שניכם, לא הייתם.

הכעס הוא בן חוקי לשכול, אבל הוא תחליף בוגדני ליגון. גולדה מאיר עצמה היתה לקורבן תמיד של המלחמה הזו, ובאה על עונשה. לא אדם אחד עשה את המלחמה הזו, או כל מלחמה אחרת. כשאני רואה את אמא בכאבה אני חושב על אשה אחרת, גרמניה, הציירת קטה קולביץ. היא איבדה את בנה במלחמת העולם הראשונה, ואת נכדה במלחמת העולם השנייה, וציירה את המלחמה בפחם שחור.

מיליונים רבים מתו במאה הזו במלחמות. רובם היו חיילים צעירים, שלא נולדו כדי להילחם. המדינה קראה להם, שטפה את מוחם, הכריחה אותם להילחם, עיוורה את עיניהם, והם הלכו. לוחמי החפירות של המלחמה הראשונה, ערימות המתים האינסופיות של המלחמה השנייה, החיילים הקורבנות של המלחמות המטופשות של אירופה במזרח. איבון, בת המשפחה שנותרה בגרמניה עם אמה, התקשרה לגבר שממנו נולדה בתה, מרטינה. הוא נעלם במלחמה.  במצעד הנורא הזה, שני רבבות חיילים יהודיים בארץ ישראל הם חוליה קטנה בשרשרת, אבל המצעד הוא אותו מצעד, והחייל שלא נולד להילחם הולך אל מותו בהשתאות, בבלבול, הזו המלחמה?

אמא לא אהבה את הצבא. אני שנאתי אותו ומתוקף הנסיבות כמעט לא שירתתי שירות קרבי. סבא היה אפסנאי במלחמת העולם הראשונה שבעקבותיה אבדו לו נכסיו ומעמדו. אפילו אבא עבד זמן מה בצבא הבריטי. גידי שנא את הצבא ופחד מן המלחמה. בשיר "רק בן עשרים", כתב "חייתי עשרים שנה, על פני האדמה הזאת, זה היה טוב ורוצה להמשיך, פשוט להמשיך לחיות". כל מוראות המלחמה שנחסכה מאתנו נפלה עליו כקללת גורל כאשר היה לטנקיסט. אמא לא יכלה לדמיין אותו בטנק. מי מסוגל לשים את גידי בטנק, שאלה חברתו מאירה על קברו. זו היתה טעות. פליטת קולמוס של הבירוקרטיה הצבאית, שבה כל חייל הוא אלמוני. גידי היה כבר פרח תיאטרון צעיר, ואהבו אותו חבריו, אבל הוא נפל כחייל אלמוני.

את מאירה לא פגשנו עוד אחרי מותו, אבל שנים רבות אחר כך קראתי על תערוכה של דיוקנאות עצמיים שלה, מיוסרים, מעוותים, בתערוכת לזכרה, שנה אחרי ששלחה יד בנפשה. ואני הוצאתי את ספר שיריו ותרגומיו של גידי, "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", שנפוץ באלפי עותקים ופירנס נערים ונערות רבים.  

"בדיוק כמו קורט"

אריך פרייער עלה ארצה ללא אשתו  ובתו  וחי בה ערירי. הוא היה כאחיו קורט, איש נמוך קומה, ללא הילת החוכמה הגבוהה של אחיו, אבל איש נעים. היה לו ליפט מגורים קטן ברמתיים והוא היה מתפרנס מחלוקת עיתונים. אחרי שאבא מת נהג לבוא מידי שבת ולקחת אותי ואת גידי לגן החיות שברחוב הדסה בתל אביב. באותן שנים, שבהן נפער בחיי חלל שחור, אני זוכר אותו כמקור של נחמה. בבית האבות שבו שכן בסוף ימיו היה קורא נאומים בחרוזים  בימי חג ומועד.

בתו איבון הצטרפה ב-1945 לדור הצעיר והנלהב של הקומוניסטים שעיצבו את גרמניה המזרחית, והיתה לעורכת עיתונים חשובים במחוזות שונים של המפלגה. היא גידלה לבד את בתה מרטינה וכמעט לא ידענו עליה דבר. לא ידענו שהיתה לה אהבה גדולה לקומוניסט צעיר ונלהב כמותה בשם קוליה, אהבה אשר לא יכלה להתממש מאחר שקוליה ראה חובה להתחתן עם אשה אחרת המבוגרת ממנו. לאיבון אסור היה ליצור קשר עם בנות דודתה בישראל שזכרו אותה כילדה קטנה בברלין. פה ושם נשלחו אליה מכתבים והיא ענתה באיגרות קשות, פוליטיות, שזורות בסיסמאות כנגד האימפריאליזם הציוני. את אביה אריך לא רצתה לראות.

כשגדלה מרטינה רצתה להכיר את סבה בישראל וכתבה אליו מכתבים אחרים, טובים. מעגלים חזרו ונפתחו והיא הזמינה אותו לבוא אליה לברלין. אריך בא ושהה אתה כמה ימים, אבל איבון לא רצתה או לא יכלה לראות אותו, והוא חזר לישראל בלב שבור וזמן לא רב אחר כך נפטר. אבל הפתח הלך והתרחב, ולפתע באו מכתבים אחרים גם מאיבון, ואחר כך נודע לנו שאהובה משכבר הימים, קוליה, שהתאלמן, שהיה אף הוא עיתונאי חשוב ומומחה לענייני המזרח התיכון, שלח אליה פרחים והם חיים יחד. בשנת 1982, בביקור בגרמניה, ירדתי אל הרכבת התחתית של ברלין ויצאתי אליהם בתחנת רחוב פרידריך. איבון קיבלה את פניי בנעימות, ברכות. היא היתה עכשיו עורכת עיתון האופנה המזרח גרמני שהיה פופולרי מאוד בין הנשים. "בדיוק כמו קורט" אמרה כשראתה אותי.

אכלנו במסעדת יוקרה מזרח ברלינאית מרק צבים ופרוסת צלי ברוטב. מרטינה היתה צלמת עיתונות, ובעלה הקים להקת רוק מזרח ברלינאית ושמה "הפלנטה הכחולה" ובה שרו על עתיד כדור הארץ. בנם רובי בן השבע אמר לי שכשיגדל יהיה רופא. נסענו ברחובות השחורים, המדכאים, של ברלין המזרחית, שלא דמו במאום לרחובות הרחבים, הנוצצים של העיר המערבית. אחר כך חצו את החומה גם אמא ואחיותיה, וכתבו מכתבים ונולדה ידידות מופלאה. קוליה ואיבון יצאו לגימלאות. קוליה נהג לנגן בגיטרה ולהרצות בקול רם את דעותיו.

בשבוע שבו נפלה חומת ברלין הייתי שם, ובאתי אליהם. הם היו מבולבלים, אשמים, כעוסים אבל גם מלאי תקווה. הוולוו ששירת אותם כבכירים במפלגה נותר בידיהם, וגם הדירה בפרנקפורטר אליי, באזור היוקרה של בכירי המשטר, וגם הדאצ'ה  על שפת האגם.

איבון וקוליה מנהלים חיים שקטים בברלין המאוחדת והפתוחה, מדברים בטלפון עם אמא לעתים מזומנות, כותבים מכתבים. האידיאולוגיות הפרידו ביניהם באופן המעורר מחשבות משועשעות. אמא, שפרשה מהקיבוץ והיתה לקומוניסטית מפני שלא היתה חדורת אמונה נלהבת בציונות, נשפטה על ידי איבון מפני שהיתה בעיניה כקומוניסטית אדוקה, חלק מהישות הציונית.  הציונות והקומוניזם לחמו בפשיזם ויכלו לו ואחר כך לחמו זה בזה. היום המלחמה הזו נראית כמו מסע אל מחסן חלוד של קלישאות. נותרו האנשים הטובים האלה שמחשבתם לא הושחתה לגמרי, כשלרשותם מעט חיבה, כדברי השיר הפותח את ספרו של גידי "הה ברברה, איזו זנות המלחמה". אני רואה בסיפור הזה קורטוב של נחמה, צידה דלה בדרך אל המאה הבאה. 

היא ישבה בשורה הראשונה עם חברה והקשיבה

 הגיל במשפחתי הוא מושג מתעתע. סבי מצד האב לאון רוזנטל  מת אדם צעיר, בראשית המאה, מסכרת, זמן קצר לפני המצאת האינסולין. לאון והנס וגידי הם אנשים צעירים לנצח. גרטרוד סבתי וסבא קורט וסבא אנה מילאו תשעה עשורים לחייהם. אם יש לי דימוי כלשהו על הזיקנה הוא דימוי של חוכמה וקומה זקופה ולעולם לא של מרירות. ואולי של מעגלים נסגרים, בזה אחר זה. אמא עסקה בעבודה סוציאלית עד גיל שמונים ואף מעבר לו. היא מומחית באמנות החיים. קוראת, שואלת, הולכת לתיאטרון. לפני כמה שנים התייעצה אתי אם ללכת להרצאות של נתן זך, "למרות שאני לא קראתי את השירים שלו". היא הוקסמה. סיפרתי על כך לזך והוא אמר, "כן, אני יודע. היא ישבה בשורה הראשונה עם חברה והקשיבה, אז דיברתי רק אליה". לפני כמה שנים פנתה לציור ועד היום היא מוציאה מתחת ידה ציורי מים עדינים. היא עדיין נפגשת עם הקבוצה שהחלה את דרכה בשנות הארבעים, ונותרו ממנה כמעט רק הנשים. דודתה קטה בר זכתה בגיל 90 בפרס מיוחד על 55 שנות הוראת ציור, וסבא קורט נפטר חודשים ספורים אחרי שיצא ספרו האחרון בהוצאת ספרית הפועלים, "הומניזם מרכסיסטי". לפני כשנה הזמינה עיריית פלנצבורג את אמא ואת שתי אחיותיה הצעירות ממנה במעט, מיכל וזוזי, לקבלת אות מיוחד על פועלו של סבא קורט לקידום האמנות בעיר.

מעגל השכול נשאר פתוח. הוא לא נסגר לעולם, רק הולך ונפתח עוד ועוד. בכל יום כיפורים באה אלינו אמא. אנחנו יושבים ומדברים. מעט מדי. על דברים שאין עליהם מלים, ועל גידי שכל מלה הנאמרת עליו נשארת קפואה בחלל החדר ובחלל הזמן. ביום הכיפורים לפני שלוש שנים  צלצל הטלפון בשעה שבע. רחל מכברי, בתה של הדודה קטה, דיברה אתי. "יונתן נהרג", אמרה לי. יונתן, בנה הקטן, שהלך לקיבוץ גלגל להשלים את מפעל החיים של ותיקי כברי בערבה, נבלע בנסיעת לילה במורדות ההרים הצחיחים מירושלים ליריחו.

הממד הטרגי נוכח בחיינו תמיד. אין דרך להימלט ממנו. לעתים הוא מבקש לעצמו את סיפור חיינו כולו, זה מה שביקש מאמא. היא נושאת את הממד הטרגי בלית ברירה, ללא נחמה, אבל גם ללא נמיכות רוח, באיפוק הבלתי אפשרי, הבלתי נתפס, וכבר ללא כעס. הקרובים אליה אוהבים אותה. הרחוקים בגדו בה, עד אחד, רעיונות, מדינות, מנהיגים, בגדו בכולנו, אבל אנחנו, אנשים בודדים וחופשיים, יכול נוכל להם. רק לכאב לא נוכל.

תמונה ראשית