ארבעה אבות

רוביק רוזנטל | 15 באוקטובר 2014
הרשימה הופיעה בעיתון הארץ, 13.4.2003

ארבעה אבות היו לי, כולם מגולמים באחד, הנס רוזנטל: זה שאני זוכר, זה שבניתי את דמותו לספר, זה שחי 44 שנים על פני האדמה, וזה שיכול היה להמשיך להיות

1

אבי, הנס רוזנטל, מת כשהייתי בן ארבע ושמונה חודשים. נותר לי ממנו רק זיכרון אחד מקורי, שלא עבר עיבודים, שחזור מתמונות או פנטסיה. הייתי כבן שלוש, והוא הביא לי תלת אופן אדום. גרנו בצריף קטן באזור שעליו עומד היום בניין כלל בלב תל אביב. יצאתי מן הצריף והוא עמד בקצה השני של שביל האבנים המוליך מהרחוב. רצתי אליו והוא חיבק אותי, עליתי על התלת אופן ולא ירדתי ממנו שעות רבות.

יותר איני זוכר ויותר כמעט שלא ידעתי. הוא נעלם מחיי, לא הלכתי אחר ארונו, ורק כשהייתי כבן 13 גיליתי במקרה את קברו בקריית שאול, בלוויה של מישהו אחר. נותר ממנו ספר שירים בגרמנית, חוברת מאובקת, שהיה מונחת בבית בעותקים רבים, מצהיבים ושמה היה "פרדס". את מעט הגרמנית שלי גייסתי כדי להבין שהשירים עוסקים בחייו של פרולטר עברי המשועבד למנהלי עבודה גסי לב ולטורייה. לא ידעתי במה עבד. עם אחותי יפה, בתו מנישואיו הראשונים שחיה עם אמה, כמעט לא שוחחתי עליו. אחי גידי נולד עשרה ימים לפני מותו של אבא, ולידתו הפכה את זיכרו ונוכחותו של אבא למשא בלתי אפשרי עוד יותר. אבל אהבתי אותו מאוד, והלהבה הפנימית הזאת, אהבה עזה ונואשת אל אבי המת, מניעה את חיי.

למדתי על דמותו מעט מתצלומים שנותרו. באותם ימים צילמו מעט, מרבית התצלומים היו קטנים מאוד, מבוימים, אבל בכולם נראה גבר נאה, חביב, נכלם משהו. בכמה תמונות הוא מחובק בידי נשים, מלפנים ומאחור. שתי תמונות נשארו לשנינו יחד. באחת הוא ואמא עומדים על שפת הים, לבושים אך יחפים, ואני ביניהם, יד לאבא, יד לאמא. זו התמונה היחידה שבה יש לי זוג הורים. בשנייה אני בזרועותיו, ילד בלונדיני, כמעט ארי, אחותי יפה לצידו, נוף של רחוב תל אביבי מאחורינו. מן התמונה הזאת בניתי את אבהותו, או לפחות שאבתי הוכחה לאבהותו. מעט מדי, מוקדם מדי.

2

יותר מיובל שנים נדרשו לי כדי לנסות לבנות את דמותו השנייה של אבא, על מנת לכלול את סיפור חייו בספר "רחוב הפרחים 22" שיצא השנה לאור. בספר הזה חיפשתי אחר קובץ עובדות שיאפשרו לי לבנות אותו מחדש, כמו את יתר בני משפחתי לאורך מאה השנים שחלפו. תהליך החקירה והלמידה היה קל עד להפתיע, עד ששאלתי את עצמי למה חיכיתי. אמא סיפרה לי איך ניצל בעור שיניו מחבורת נאצים ברחוב בברלין אחרי שרוב חבריו למפלגה הקומוניסטית נלקחו למחנות, ואיך שלחה אותו אמו ללטביה. יפה אחותי סיפרה לי איך הכיר את אמה, היא אשתו הראשונה נחמה. ועדיין לא ידעתי דבר, עד שנתנה לי אמא כשהלכה לבית אבות חבילת ענק של ניירות.

זה היה לפני כשנה וחצי, ושם גיליתי עשרות שירים שכתב ולא פורסמו, והשירים, מה שהיה בהם, הביאו אותי לצעוק צעקת תדהמה. מצאתי שם גם את דו"ח המחלה של אבא, והתברר לי שאפילו כאן חייתי בטעות: הוא מת מסרטן המעי הגס, לא מסרטן הריאות, ובצדק. הרי מעולם לא עישן. בעיר הפולנית שצ'צ'ין, היא שטטין עיר הולדתו, מצאתי את הבית שבו נולד בשנת 1906, ברחוב ראשי בעיר שאבד לה מזמן הזוהר האירופי. הוא גר בקומה הראשונה, וכשהיה בן שנה עברו הוריו לבית אחר בעיר. חצר הבית היתה זרועה קרשים וגרוטאות וחדר המדרגות חשוך.

את אבי בניתי עתה בחדוות היוצר, את כל חייו בניתי בארבעים עמודים של ספר, בניתי לי דמות אב, והיא דמותו השנייה של אבא. כשעמדתי לסיים את הפרק, רגע לפני ארוחת הערב של יום שישי, שאלתי את אמא מתי פגשה אותו לראשונה. אמא סיפרה לי ושתקה. אחרי כמה דקות אמרה פתאום "אתה רוצה לדעת מה אמר לי בלילה הראשון?"

"בוודאי", אמרתי, מופתע ושמח, והיא אמרה מה שאמרה והוסיפה, "אבל זה לא בשביל הספר, זה אינטימי מדי".

"בוודאי שזה בשביל הספר", אמרתי. היא ציחקקה ואמרה, "אני אחיה עם זה".

על ארבעים העמודים שהם דמותו השנייה של אבא בספר לא אחזור כאן, כמובן, אבל אומר רק שמן החומרים שהתלכדו נולדה דמות של אדם מאמין ונבוך, המנסה לשווא להינתק מאמו שכלל לא ידעה ולא הבינה מיהו, אבל הצילה את חייו. איש טוב ותם, שחלומותיו נשברו לפני שאמונותיו התפוגגו. האם היה מותו הכרחי? אינני בטוח. האם מותו סימל משהו? אני חושב שכן, אבל אין לכך חשיבות רבה. הדמות השנייה של אבא ראויה לחיבה, להקשבה, לאהבה ולחמלה. באחד מימי השבת האחרונים צילצל אלי מודע רחוק ואמר, אני קורא על אביך, קורא ובוכה. אני בוכה אתו.

3

על הדמות השלישית של אבא ניתן לומר מעט מאוד. הוא האיש החי, שלא יכולתי לכלוא בדמות הספרותית, וגם לא רציתי. האם היו שתי הדמויות לאחת? הן היו ודאי דומות, אבל בין השנים 1906 ו-1950 הלך על פני האדמה אחד הנס רוזנטל, אדם חי, נושם, אהוב נשים, משורר, מהגר, אסיר פוליטי, פועל בניין, נשוי לשתיים, אב לשלושה. את הקיום החד פעמי הזה לא ניתן לכלוא בזיכרון או בספר, אבל צריך לזכרו, כי החד פעמיות של הקיום האנושי היא מקור הכל, ובלי הנגיעה בה לא תיתכן יצירה ולא יתכן זיכרון.

4

הדמות הרביעית של אבא היא מי שהיה יכול להיות לו היה נשאר בחיים ולא מת בדמי ימיו. בספר "שואה שלנו" מעניק אמיר גוטפרוינד חיי המשך לבני משפחתו הרבים שנספו בשואה. אני מנסה כאן לעשות כמוהו, אבל על הדמות הזאת של אבא אין לומר דברי הכללה. כל מה שאני יכול הוא להעלות זיכרונות שלא היו, לשבץ את אבא בתמונות הילדות שלאחר מותו ובכך להעניק להן תפנית, ולחשוף את הדרמה של ההיעדר הטבועה בהן.

אנחנו נוסעים לחוג את ליל הסדר בקיבוץ כפר סאלד. אבא ואני על ספסל האוטובוס, מביטים במראות החולפים, גידי ואמא על ספסל מאחורינו. מחליפים רשמים בין ספסל לספסל. אבא מראה לי מן החלון את הכנרת שאליה גולש האוטובוס, נזכר באגמי גרמניה ומתבדח על חשבון הכנרת.

אני שר במקהלת בית הספר. אבא בקהל. אחרי ההופעה הוא ניגש אלי, מחבק ומזמזם שיר.

ארבעתנו, אמא, גידי, אבא ואני, יושבים בליל שבת לארוחת ערב במרפסת דירת המרתף שלנו ברחוב ישראלס, הפונה אל החצר. אמא מביאה מרק עם כופתאות, שאבא אוהב במיוחד. אבא קורא את סיפור ההרפתקאות הראשון שכתבתי, ומיד מוסיף עליו פרק משלו. כל אחד מאתנו כותב פרק. גידי מוסיף ציורים. אנחנו כורכים את הסיפור, ועורכים לו טקס הוצאה לאור.

פיסות של תמונות פשוטות, בנליות. כל ניסיון לספר אותן שוקע במדמנת הקיטש. זיכרונות שכל חשיבותם בכך שלא היו. ומחשבה נוספת: אולי, באורח שאינו ניתן לשחזור, היו חייו של אבא משנים גם את מסלול חייו של גידי ומרחיקים אותו מעמק הבכא במלחמה הנוראה ההיא. גידי היה שב מן המלחמה, ויחד עם אמא היינו חוגגים את יום הולדתו השבעים של אבא הנס. משפחה קטנה, ששום דבר יוצא דופן לא אירע בה.

כל זה כואב, מדי כואב. נוחו המתים על משכבכם. אנו זוכרים אתכם.

תמונה ראשית