רק צעקה אחת: די למלחמות

רוביק רוזנטל | 16 באוקטובר 2014
דברים בטקס יום הזיכרון האלטרנטיבי של עמותת "לוחמים לשלום", 4.5.2014

המת הקדוש הוא הערובה לכך שהמלחמה תישאר קדושה. את המשפחות השכולות מחבקים, חיבוק חזק חזק, חזק כל כך עד שקולם אינו יכול להישמע

בחרתי להיות כאן היום כי פרשתי מטקסי הזיכרון הממלכתיים כבר לפני שנים. אני מכבד את הטקסים האלה, ומכבד את מי שמוצא בהם נחמה או שואב מהם כוח, אבל חלקי אינו אתם. פרשתי מהם כי הטקסים האלה לכודים במלכודת הקלישאות. פרשתי מהם כי הם מקדשים את קורבן התמיד של צעירים על מולך הסכסוך, והופכים את המלחמה מעמק בכא של אובדן והרס לסמל מלכד, לשרשרת מיתית המגדירה את חיינו ואת עתידנו.

בחרתי להיות ולדבר בטקס כאן כי עבורי לזיכרון יש שני קולות. הקול הפנימי, זה שאיש אינו שומע מלבדי, הקול של מסע היגון שאני מהלך בו כבר ארבעים שנה. את הקול הזה אני שומר לעצמי, הוא אינו שייך למדינה ולטקסיה. הקול השני הוא קול הצעקה. את הקול הזה אני יכול להשמיע רק כאן. צעקה אחת קצרה: די למלחמות.

ויש עוד סיבה מדוע אני כאן. אני כאן כי רק במקום הזה אנחנו שומרים יחד, בכמוסת זיכרון אחת את הקורבנות משני הצדדים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים. יש לנו, לכל היושבים כאן, רק מלחמה אחת לנהל, מלחמה ללא רובים וללא דם, המלחמה על סיום הסכסוך.

אחי גידי מת ביום הכיפורים, לפני ארבעים שנה. הוא היה חבר בתנועת תכלת אדום, תנועת שמאל לא מפלגתית. אני יכול לשער שלולא נפל, היה יושב כאן היום. לא היה קל ומובן מאליו להיות איש תנועת שלום באותם ימים. מלחמת ששת הימים מילאה את הארץ בתחושה שלמדינת ישראל הקטנה והמוקפת אויבים יש עוצמה מוחלטת, שהצבא שלנו כל יכול, ושהמציאות האזורית ואולי אף העולמית תלויה רק בנו. נולד מיתוס חדש: מיתוס הבית השלישי שיחזיר את עטרת הממלכות הקדומות ליושנה.

מעטים הבינו שהמלחמה הזו זרעה זרע פורענות שיש לו ממדים טרגיים. מעטים הבינו שנאחזנו בהיבריס, בחטא הגאווה שהפיל ממלכות גדולות וחזקות מאתנו. לא רבים הבינו שאת האנרגיות שזרמו בעורקי המדינה הצעירה אחרי הניצחון צריך להזרים עכשיו אל לב הסכסוך, אל המאבק של שני העמים על פיסת הארץ הזו, להתמקד בו ולפתור אותו. במקום אלה הניח לוי אשכול בחיוך אבהי וביידיש למתנחלי גוש עציון לשוב למחוזות אבותיהם, יגאל אלון מגנוסר ומשה דיין מנהלל אישרו ללוינגר וחבריו להתיישב בחברון, וגולדה מאיר, מלכת האמבטיה, אטמה את אוזניה ולבה לשליחי השלום שהגיעו הנה בזה אחר זה, אמריקאים תמימים שלא למדו עד היום שמדינת ישראל ממשיכה לחיות בעידן המיתולוגי ומסרבת לרדת אל קרקע המציאות. הם ממשיכים להגיע, וממשיכים להביט בעיניים משתאות על עם המעדיף להנציח את עברו בחלקות אדמה ואבנים קדושות במקום לבנות את עתידו ואת עתיד הדורות הבאים.

מלחמת יום הכיפורים היתה אמורה להחזיר אותנו אל עצמנו, אל מקומנו בעולם, אל הבחירה בחיים על פני המיתוס. היא נולדה מתוך חטא הגאווה, היא נולדה מאטימות האוזן והלב של שתי ההנהגות המשולבות זו בזו, הצבאית והמדינית. אחריה אנחנו אומה אחרת ומדינה אחרת. חשדנית יותר כלפי מנהיגיה, מכירה בגבולות הכוח הצבאי. בעקבותיה נולדו הסכמי השלום, עם מצרים ואחר כך עם ירדן. אבל דבר אחד לא עשתה המלחמה ההיא: היא לא קירבה אותנו אל לב הסכסוך. היא לא עימתה אותנו עם תוצאות מלחמת ששת הימים. הרגע הקסום של הסכמי אוסלו עלה בעשן, בכדורי מתנקש, ובהנהגות קצרות יד וקצרות רוח משני הצדדים המעדיפות להמשיך ולהתכתש ולהתבוסס בצדק הפרטי שלהן במקום להעז ולפתור את הסכסוך.

מה בתוך כל אלה מעמד השכול, מעמד זכר הנופלים. למקום הזה אני בא מהכאב הפרטי שלי, ומן הכאב אל הניסיון להבין, לקרוא לדברים בשמם. ספרים רבים שכתבתי עוסקים בשכול. השכול כתופעה אנושית של אב ואם ואח ואחות המאבדים את האדם הקרוב להם בדמי ימיהם, בתוך מחזה האימה וההרס שיצר האדם והוא מעלה אותו שוב ושוב ובעקשנות על במת ההיסטוריה: המלחמה. גם על השכול של האחר כתבתי, בספר ומחזה על טבח כפר קאסם, שהותיר בי צלקת עמוקה כילד ישראלי.

אני מסרב להשאיר את השכול בידי הפסיכולוגים ובידי חוקרי החברה, השכול הוא מצב קיום אחר. הורה שכול או אח שכול מסמן מחדש את מפת חייו ומגדיר מחדש את קיומו, וזו אינה מלאכה של יום אחד, זו מלאכת חיים. לא כולם עומדים בה, יש שנמלטים אל מחוזות ההכחשה, ויש שמצטרפים בנפשם ואפילו בגופם לעולם המתים שבו שוכן עתה הבן שנפל.

כנגד העולם הטעון והקשה של השכול הפרטי, ניצב יצור כלאיים קולקטיבי, לא מוגדר אבל נוכח בכל פינה בארץ, בכל ימות השנה ובמיוחד ביום הזה, יום הזיכרון: השכול הלאומי. בשכול הלאומי מתערבבים חומרים שונים ואף סותרים. יש בו אמפתיה אמיתית עם הכאב והסבל של המשפחה הפרטית. יש בו אשמה, חמלה ומבוכה של מי שיודע שלא יוכל להבין את כאבו של השכול. לצד זה עומד השכול לשירות האומה, ומדעת או שלא מדעת הופך את השכול הפרטי לנכס לאומי, ואת הנופלים לנכס פוליטי, במובנים העמוקים של הפוליטיות. במקום שהמתים הרבים יצעקו מן האדמה: די למלחמות, אנחנו שותלים בפיהם צעקה אחרת: אנחנו, המתים, מעידים במותנו על טעם המלחמה, על קדושת המלחמה. המת הקדוש הוא הערובה לכך שהמלחמה תישאר קדושה. את המשפחות השכולות מחבקים, חיבוק חזק חזק, חזק כל כך עד שקולם אינו יכול להישמע.

היתה תקווה אחרי מלחמת לבנון ובמהלכה. הורים החלו לדבר. חבריהם של השכולים יצאו לרחובות ולכיכרות. החיילים שנפלו חדלו לשמש לזמן מה חזית אילמת המשתיקה כל דיון. הם חזרו להיות מה שהם: אנשים צעירים שאיבדו ברגע אחד את חייהם, את עולמם, את החד פעמיות הקדושה של קיומם. אנשים שמתו כקורבנות של עולם שגזל מהם את חייהם.

כאשר אני מדבר אל אחי, ואני מדבר אליו כל הזמן, אני אומר לו שנדרתי נדר: לא לתת לך להיבלע בשום מיתולוגיה ישראלית, לא לעלות לרגל לשום אנדרטה, לא לחלל את החד-פעמיות הקדושה שלך, לשאת את הישות הדחוסה שלך לכל מקום, לזכור שהיית קורבן בלי שבחרת בכך, שאתה אסיר נצח של ההיסטוריה. אולי גם בזכות הנדר הקטן הזה יהיו פחות מלחמות במאה הבאה, פחות קורבנות, בעולם כולו, וכאן אצלנו, בארץ הקטנה והשברירית שלנו, ואולי לזמן מה לא יצעדו הכוח והאיוולת יד ביד.

תמונה ראשית