העולם אחרי מותו של גידי היה עולם מקולקל

רוביק רוזנטל | 08 באוקטובר 2014
דברים בטקס יום הזיכרון בפקולטה לאמנויות 4.5.2014

אנשים זוכרים את גידי. מבית הספר. מהתנועה. מהקיבוץ. מהאוניברסיטה. הם מתייצבים אצלי במחזוריות מנחמת ואכזרית, ברחוב, בהופעה, באירוע מקרי, מציגים את עצמם, אומרים משפט סתום והולכים נבוכים

לגידי ולי היה סבא. קראו לו קורט. גידי וקורט מתו באותה שנה, 1973. קורט היה בן 87. הוא נפטר במרץ, עמדנו, שבט משפחתי גדול סביב קברו, וכשכולנו כבר הלכנו משם גידי עוד נשאר שעה ארוכה והביט בקבר. שבעה חודשים אחר כך גידי מת במלחמה, בן 23. זמן רב שכב שם ללא קבר, לבדו, באדמות הבזלת של רמת הגולן.

בשנה האחרונה לחייהם גידי וקורט נפגשו הרבה, ושוחחו על עתיד האנושות ועל מסלולה של ההיסטוריה.  קורט היה חוקר אמנות ואופטימיסט גמור. הוא חשב, כמו הגל ומרקס, שהתבונה והטוב ינצחו, שהם כבר מנצחים, שהעולם נעשֶה טוב יותר מיום ליום. גידי אמר  לו, וגם כתב לו במכתביו, שהעולם הולך לקראת מותו. תודעת המוות המתקרב מופיעה שוב ושוב בשירים שכתב, ופורסמו בספר שהוצאתי אחרי מותו, "הה ברברה, איזו זנות המלחמה": 

"המוות בקצות מחשבותי מקנן, זוג עיניו בוהקות זוקף הוא מתוך נשמתי השלווה כביכול, ובוחן ההגיעה שעתי החשבון לערוך".

ועוד כתב:

"לפני שנים רבות, וילד קט, צוחק, בהיר עיניים ושיער, אחז בכף ידו יונה צחורה כשלג, ליטפה ליטוף אחרון והעיפה לרום. עברו שנים ושערו הלבין, עיניו כבו, צחוקו נגוז והיונה לא עוד חזרה אליו. ודאי, חוששת פן תכתים כנפיה הצחורות כשלג בידיו שדם מלאו".

ועוד כתב:

"נסיך קטן, אתה צריך לעוף. גדלת כבר, נסיך קטן, אתה הולך בלי שוב".

ועוד כתב:

"לא תמכתי בחברים נופלים, ולא שמעתי בכי אמהות. לא הרחתי ריח חללים, ולא ראיתי עוד זרועות קטועות. אך חייתי עשרים שנה על פני האדמה הזאת. זה היה טוב, ורוצה להמשיך, פשוט להמשיך לחיות".

גידי תרגם את המשוררים האהובים עליו, וראשון להם היה ברכט, ששיריו היו תיאטרון והתיאטרון שלו היה שירה. באחד השירים שתרגם הוא תיאר איך הוא וחבריו יימלטו מן הטנק המושמד, מן האויב המביט בהם מכל פינה בשיר על הגבריםשל פורט דונלד הבורחים מן השיטפון. אחר כך תרגם איך נשאר לבדו שם, נושם נשימות אחרות, וחבריו ממשיכים לרוץ בחושך, בשיר "מת אדם ביער". ואחר כך סיפר לנו באמצעות ברכט את האגדה של החייל המת. בקיץ 74 העבירו את גידי, כמו רבים רבים לצידו, מבתי הקברות הזמניים אל בתי הקברות הקבועים, המכובדים, אל טורי השיש האינסופיים. וכך כתב מפי ברכט:

"אחים טובים תמכו בו פן/ ימעד בבוץ הקר/ אסור שאיש כזה יפול - / חייל של הקיסר!/ הונפו כדגל תכריכיו/ אדום-לבן-שחור/ מבעד לצבעים איש לא/ ראה את סחי הבור."

אם כך, גידי כתב את מותו שוב ושוב, כאילו הוטלה עליו המשימה בחוג לתיאטרון לכתוב טרגדיה שהוא גיבורה, ושסופה, כסופן של טרגדיות, בלתי נמנע. ואולי כתב מחזה אחר, מחזה אבסורד, שבו אין משמעות למוות ועל כן אין משמעות לחיים.

בעיני מותו של גידי הוא עוול קוסמי, אירוע מהפך סדרי עולם. בטרגדיה יש יסוד של תיקון עולם, אבל העולם אחרי מותו של גידי היה עולם מקולקל. גידי היה איש צעיר שעשה תיאטרון, ופוליטיקה, אהבה וחברים, ומן הפרח החל לעלות הפרי, ולא תִכנן מלחמות. המלחמות שלו היו שיר של ברֶכְט. מלחמות מגוחכות, רחוקות ובשפה זרה, והן היו מסוגלות לפגוע בכל אחד מלבדו. מורשת התמימות של סבא פיתתה אותו את כולנו, לחשוב שאפשר להיות שייך לעולם בלי להיות שייך למלחמות.

התיאטרון היה אהבת חייו, ואולי כשכתב על מות העולם כבר חזה שהוא נועד להיות ניצב במחזה אבסורד. הלך אלמוני, צל אדם בתהלוכת  המוות של המאה העשרים, דמות נופלת בחשיכה, טרף לכדורים תועים. מישהו שם עליו מדים, מישהו לימד אותו לנסוע בטנק. מישהו זרק אותו למלחמה שלא היתה חייבת להתקיים. הוא לא קיבל מהמחזאי אפילו שורה של משפט גאווה, או מעשה גבורה, או קללַת שנאה, או פעולת נקם. איש לא ראה אותו במותו. כשטרפו הכדורים את גופו לא אמר דבר, ולא בכה על בחרותו, ועל התמימות שלו ושלנו שעלתה בעשן. כמו סבא קורט הוא סובב במחזור האדמה, אבל ספוג עופרת ואימה, ואין לו שלווה עולמית.

אחר כך עברו שנים הרבה. לא אירע לגידי נס ההיעלמות. הוא התכווץ לתמצית שחורה וקשה של היותו, והשתקע אצל כל אחד מאתנו, אצל אמא שלנו שחייתה אחרי מותו עוד שלושים שנה, אצלי, אצל ידידיו, במקומות שבהם נשמרים הדברים שהזמן אינו נוגע בהם אלא מגבש ומגבש. לא בכינו על גידי כי הבכי אינו ממוסס את הווייתו הקשה, לא הלכנו אל קברו כי הוא לא היה שם. הוא לא נמכר כחומר גלם לעושי האנדרטאות, ולא נשרף בקרֶמָטוריום של נאומי הפוליטיקאים. הוא לא ניצח במלחמה ולא הביא את השלום. יש רק מקום אחד המשמש לו אנדרטה, מקום אפל וקשה, שגם הורתו היא לַבַּה רותחת, שדות הבזלת של הגולן. גידי מת שם, יש כאן כמה אבנים שנגעו בו כאשר עוד היה חם, ובשרו לגופו, זקנו לפניו, משקפיו לעיניו, צעקה אחרונה, בדלי מלים אחרונות המתרוצצות בחלל התודעה, אולי רגע של ידיעה. אולי אפילו רגע של ודאות.

אנשים זוכרים את גידי. מבית הספר. מהתנועה. מהקיבוץ. מהאוניברסיטה. הם מתייצבים אצלי במחזוריות מנחמת ואכזרית, ברחוב, בהופעה, באירוע מקרי, מציגים את עצמם, אומרים משפט סתום והולכים נבוכים. אנשים מאפירים, מקריחים, מפוזרים בפינות הארץ ובפינות התרבות, בתיאטרון, באקדמיה, בכל המקומות שבהם היה צריך להיות ולחיות. נולה, שאהבה אותו והוא אהב אותה, זכתה בפרס ישראל, והיא בת תשעים.

יחד עם גידי, אנחנו גוררים את עצמנו אל מחוץ למאה העשרים, שבה נועד למלא את תפקיד הקורבן. עוד קורבן, לצד חיילי המטרה של חפירות המלחמה הראשונה, לצד הנדחפים לתאי הגָזים, לצד הנשחקים באגרוף הברזל של סטלין, לצד הנטבחים בווייטנאם, לצד הגוֹועים בביאפרה, יחד עם כל  המתים על מזבח הסכסוך כאן, בחלקת הארץ הקדושה והמקוללת שבה בחרנו ונבחרנו להיות.

המלחמות הגדולות נגמרו. חיילים ממשיכים למות, במנות קטנות, במלחמות שסופן אינו ניצחון ואינו תבוסה, אלא אתנחתא עד למלחמה הקטנה הבאה. השלום שבשבילו ניסה גידי להילחם עם חבריו הוא יצור יגע, נווד משוטט בצידי הדרכים, מבקש טרמפים, מחפש בית. אלה משליכים אותו, אחרים נואשו ממנו.

כל ימי אני משתדל לעמוד בנדר שנדרתי אחרי מותך, גידי. לא לתת לך להיבלע בשום מיתולוגיה ישראלית, לא לעלות לרגל לשום אנדרטה, לא לחלל את החד-פעמיות הקדושה שלך, לשאת את הישות הדחוסה שלך לכל מקום, לזכור שהיית קורבן בלי שבחרת בכך, שאתה אסיר נצח של ההיסטוריה. אולי גם בזכות הנדר הקטן הזה יהיו פחות מלחמות במאה הזו, פחות קורבנות, ואולי לזמן מה לא יצעדו הכוח והאיוולת יד ביד.

אני חי בשבילך, זוכר אותך, חושב עליך, מסרב להתפייס, מסרב להיפרד. כל יום אני נושא לך תפילת אשכבה. מבט אל התמונה, צעקה באוזן הפנימית, מחשבה חולפת ברחוב, שיר ברדיו. נשמתך נשארה בתוכי. שברים וקרעים ממנה יתגלגלו לדורות הבאים, ויימוגו לאיטם בנהר הזמן.

תמונה ראשית