למה החברים דיברו עם גידי, ולא על גידי

תמר רותם, הארץ | 04 בספטמבר 2014
http://www.haaretz.co.il/gallery/40kippur/.premium-1.2112245

חבריו של גידי רוזנטל לכיתת המשחק של נולה צ’לטון ביטאו את כאבם על מותו בהצגה "חברים מדברים עם גידי". אבל זה לא היה אקט של הנצחה אלא של מחאה, שכוחה בעצם התרחשותה, זמן קצר כל כך אחרי מלחמת יום הכיפורים

 בשיחת טלפון בצהרי יום, כשאיציק ויינגרטן נשאל על ההצגה שהעלה עם חבריו בכיתת המשחק המיתולוגית של נולה צ'לטון באוניברסיטת תל אביב בתחילת 1975, הוא לא מתקשה להיזכר. בלהט היזכרות מדקלם השחקן והבמאי שורות שלמות מההצגה ההיא, שנקראה "חברים מדברים עם גידי" ויוחדה לגידי רוזנטל, בן הכיתה שנהרג במלחמת יום הכיפורים. המלים ניגרות וניגרות, כאילו המחזה הנשכח חקוק עדיין על לוח לבו והזיכרון ממתין שינערו ממנו אבק של 40 שנה.

באוקטובר 1973 רק התחיל וינגרטן - כיום ראש מגמת אמנות התיאטרון בסמינר הקיבוצים - את השנה השנייה ללימודי התיאטרון. יחד אתו למדו בכיתת המשחק של נולה צ'לטון, בין השאר, גם חברו הטוב מילדות דליק ווליניץ, וכן אלברט עמר, דניאלה מיכאלי וגידי רוזנטל. כשפרצה המלחמה גויס ויינגרטן למילואים, כמו שני בני כיתתו, ווליניץ ורוזנטל. כשחזר לאוניברסיטה, לאחר שישה חודשי מילואים, נודע לו שרוזנטל נהרג.

בתחילת שנת הלימודים הבאה, מספר ויינגרטן, החלה כיתת המשחק בעבודת סדנה על המחזה "חברים מדברים עם גידי". "אחרי שחזרנו לאוניברסיטה הרגשנו שהכל התרסק", הוא משחזר. "מה ידענו? זאת היתה החלטה של נולה שנעשה מחזה. היא לא נתנה לנו לשקוע". כמו אם גדולה ומחנכת גם יחד, צ'לטון - שכבר הגתה אז את מה שייקרא לימים תיאטרון דוקומנטרי - צפתה שההתמודדות ההולמת לצעירים האבודים עם מותו של חברם תהיה דיבור ישיר על המוות, במסגרת בימתית. המחזה שהעלתה אתם היה עשוי מונולוגים שהתבססו על ראיונות עם בני משפחתו של רוזנטל, בהם אמו חנה ואחיו רוביק. גם חברתו מאירה וחברים אחרים רואיינו, אחד מהם עמירם ניר שמת כעבור שנים בתאונת מטוס. הראיונות נשזרו בשירים – כאלו שכתב רוזנטל עצמו, ויוני רכטר ואבנר קנר הלחינו במיוחד להצגה, ואחרים שתירגם, מאת ברטולד ברכט, בוב דילן והביטלס, אלו וגם אלו בעלי תוכן אנטי מיליטריסטי מובהק. כל אלה שובצו במעין וידויים שהפנו השחקנים אל חברם המת, ובהם ביטאו רגשות ופחדים.

"הרגשת שאתה חלק מן המוות והיה אכפת לך מהחיים שלך ושלנו. לא אהבנו אותך די. לא הגנו עליך די", אמרו השחקנים לגידי. "אני מרגישה חלק מהמוות שלו", אמרה שחקנית בהצגה בשם חברתו, "אנחנו הולכים ונהפכים למבצר מאובן. מבצר שאינו קם נגד המוות. גידי לחם נגד המוות. אנחנו קוברים וקוברים". החברה התאבדה לאחר כמה שנים.

"חברים מדברים עם גידי" הועלתה באוניברסיטת תל אביב ולאחר מכן בצוותא וגם נדדה בין קיבוצים. קלטת ביתית שלה התגלתה לאחרונה, אך כמעט שאין לה זכר בארכיונים, בצילומים, בעיתונות. את אחת הביקורות הספורות שהשתמרו כתב יורם קניוק באפריל 1975 בעיתון "דבר השבוע". "הערב שזור כמו מחזור של פוגות... לא ראיתי אף פעם זכירה מדהימה כל כך כמו הערב הזה באולם עטוף השחורים באוניברסיטה", הוא כתב ברשימה ארוכה ויפה. "הערב על גידי השיב פתאום את עוצמת התיאטרון אל הפנים הקפואות שחזו בו. פתאום כן היה ערך למלים".

גם השופטים שהעניקו בשנה שעברה לנולה צ'לטון את פרס ישראל הזכירו את ההצגה. בנימוקיהם צוין כי "פרופ' תום לוי, ראש החוג לתיאטרון לשעבר, העיד לאחר ההצגה עד כמה הפרויקט חשוב ופורץ דרך בתולדות החוג מבחינה תיאטרלית וחינוכית גם יחד".

האם זה היה גם אקט של מחאה? "זו היתה מכה קשה כשגידי מת", אומרת צ'לטון. "הוא היה בחור מקסים, רך, אינטליגנטי, שסתם הלך. האקט של המלחמה הוא נגד האדם, נגד האנושות ונגד הנורמליות. בזמנו, כשעשיתי את ההצגה, לא חשבתי שזו איזו תגובה למלחמה. עשיתי את זה בשביל עצמנו, כי חשבתי שהמוות שלו מיותר, עצוב וטרגי".

ועם זאת, בשנים הראשונות שלאחר המלחמה, על אף המחאות ברחובות, נותרו במות התיאטרון אילמות (ראו מסגרת). ההצגה שהעלו תלמידי כיתת המשחק של צ'לטון, חדורי תשוקה למשחק ולחיים, נציגיו של דור שלם שהתפכח מהמנהיגים, היתה אפוא תגובה ראשונית לאלם של המלחמה. חשיבותה היא בעצם התרחשותה, זמן קצר כל כך אחרי המלחמה, כאקט אישי ומהדהד של מחאה ולא של הנצחה, כפי שמעיד השם שנבחר לה - חברים מדברים עם גידי, ולא על גידי.

בלי גרגר מצ’ואיזם

גידי רוזנטל נהרג ב-10 באוקטובר, 1973, ביום החמישי למלחמה. הוא היה בן 23 במותו. רוזנטל שירת בנח"ל, אך הצטרף לשריון עם תחילת המלחמה יחד עם הפלוגה שלו. באימונים בג'וליס פגש את חיים סבתו, לימים רב וסופר. בלילה באוהל הם שוחחו על ברכט ועל הרמב"ם.

בתחילת המלחמה התקדם הטנק של רוזנטל לצפון הרמה, למובלעת הסורית. עיתונאי זר שעבר במקום וצילם חיילים על הטנקים תיעד אותו בבלי דעת בפעם האחרונה. כעבור יומיים, ליד הכפר חאן ארנבה, נפגע הטנק של רוזנטל מפגז, והצוות החליט ללכת ברגל לעבר כוחות צה"ל. הם הלכו בשורה, וגידי, שהיה המאסף, נפגע ממארב של חיילים סורים ומת. בהמשך נהרגו גם שניים מחבריו, רק אחד מצוות הטנק נותר בחיים.

נדרש זמן עד שמשפחתו והצבא הבינו מה עלה בגורלו. "גווייתו היתה מושלכת על אבני הבזלת של רמת הגולן המזרחית מן השעה שבע בערב, ב-10 באוקטובר, ערב סוכות, לאורו של הירח המלא..." כתב האח רוביק רוזנטל לאחר מותו. "איש לא דפק על דלתנו, או התקשר. לא היה מה להודיע. לא היתה גופה, ובכל שרר תוהו ובוהו".

כאשר זוהה, לאחר חודשים רבים, קברו את גידי בבית הקברות הזמני ליד שמרת, ואחר כך הועבר לקרית שאול. "את סיפור העברתו של גידי לבית הקברות בקרית שאול כתב ברטולד ברכט, בשירו 'האגדה על החייל המת' שגידי תירגם", אומר רוביק רוזנטל, שרק אחרי מות אחיו גילה את הטקסטים שכתב על פיסות נייר ואת תרגומיו לברכט, ז'ק פרוור ולשירי הביטלס: "'מתוך חלקת האלוהים/ במרץ מחודש/ חפרה אותו הוועדה באת המקודש// רופא בדק את החייל,/ כלומר, מה שנותר/ וגם מצא שהוא כ"ק/ משמע - עריק מופקר// בלילה כה כחול וקר/ לקחו אותו'".

תמיד מתארים בסופרלטיבים צעירים שמתו. ייתכן שסימונו של המת כבעל תכונות טרומיות יוצר חיץ ברור בינינו ובין המתים. אבל גידי רוזנטל אכן היה צעיר יוצא דופן. חבריו מתארים אותו כגבוה וגמלוני מעט. חברותיו כשחור שיער, בעל מראה של משורר. ויינגרטן ואחרים אומרים שהתבלט לא בכישורי המשחק שלו, אלא בצד ההגותי. הם ראו בו אינטלקטואל; נולה, לדבריהם, צפתה שיהיה למבקר התיאטרון הטוב בארץ.

"היינו מאוד תמימים. כל דבר נראה לנו גילוי כזה. והוא היה חדור תשוקה ללמוד ולדעת ולעשות תיאטרון", אומרת חוה אורטמן, שלמדה בימוי והצטרפה להצגה.

גם עמרי ניצן, חברו הקרוב של גידי מתקופת התיכון, מדבר במונחים של תשוקה. "היינו שייכים לכת של אוהבי התיאטרון", מספר ניצן, שהתקרב לרוזנטל בזכות "החוג הדרמטי" בהדרכת צעיר נלהב, ניסן נתיב. "הסתובבנו בבגדים מוליירים, פאה, גרביים, איפור לבנבן ועקבים".

לדבריו, באותה תקופה הוא וגידי הושפעו מאוד ממחזאות האבסורד: יונסקו ובקט, שהיו בשיא פריחתם ונחשבו אז ל"בעיטה בקונבנציות". לצד זה ראו יחד את כל הסרטים החדשים של פליני, אנטוניוני וגודאר, שהקרין (וגם הרצה לפני ההקרנה) דוד גרינברג בבית לסין.

"זווית הראייה שלנו היתה חדשנית", ממשיך ניצן. "אז חילחל גם המושג פרינג' מאמריקה, במובן הזה שלא עושים תיאטרון על במה אלא בחללים קטנים". מובן מאליו שכשהיו בשמינית, ב-1968, הם הגיעו גם למועדון הג'ז "ברברים" באזור התעשייה ברחוב המסגר בתל אביב, שם עלה מחזה חדש של מחזאי צעיר בשם חנוך לוין: "את ואני והמלחמה הבאה".

כשסיימו את התיכון נפרדו דרכיהם של גידי וניצן. ניצן שירת בלהקת פיקוד מרכז ומיד אחרי הצבא נסע ללונדון ללמוד בימוי. "כששמעתי שהוא נפל חשבתי שזה הדבר הכי לא מתאים בעולם שגידי ייפול כחייל", הוא אומר. "זו היתה סתירה לאישיות הרגישה, העדינה וההומניסטית שלו. לא היה בו אפילו גרגר של מצ'ואיזם".

המוות בקצה המחשבות

לעומת ניצן, לרוביק רוזנטל אין מושג מדוע בחר אחיו ללמוד תיאטרון דווקא. עד היום הוא מבכה את הפרש הגילים ביניהם - חמש שנים - שגרם לו ולאחיו לחיות במעין עולם מקביל. ככל חבר בתנועת השומר הצעיר, רוביק חי בקיבוץ נחשון כשגידי למד בתיכון.

כשחבריו של גידי פנו למשפחה, מעיד רוזנטל, לא התלבטו הוא ואמו אף לא לרגע לפני שהעבירו להם את הטקסטים והתראיינו למחזה. "השחקנים הגיעו הביתה לראיין אותנו", הוא משחזר. "לא ידעתי מה היא אמרה, והיא שמעה מה שאני אמרתי רק בהצגה. זאת היתה חוויה מאוד מיוחדת.

"בשבילנו זה היה הדבר הכי נפלא. אני לא מאמין בהנצחה. אתה לא נותן לו חיי נצח על ידי אבן. אני לא מאמין בהישארות הנשמות, אבל זו דרך לשמור משהו ממנו", הוא אומר ולאחר הרהור מוסיף: "אני חושב שאם החטיבה שלו היתה רוצה לעשות חוברת, לא היינו מדברים אתם. זה לא העולם שלנו ולא העולם שלו. גידי צמח אל תוך השקפת עולם אנטי מיליטריסטית. הורינו היו קומוניסטים. בעיניהם לא היתה במלחמה שום הילה, שום מיתוסים. המלחמה היא רק רוע. גידי חשב אותו הדבר".

בתקופת האוניברסיטה, מספר רוזנטל, אחיו אף החל להיות פעיל בתנועות שמאל, כמו תכלת־אדום ומוקד.

"גידי, שעשה את הכל כדי שלא יהיו מלחמות בעולם, הפך להרוג היחיד בכיתה", אומר ויינגרטן, שבתקופת הלימודים חלק עם ווליניץ דירה בסמוך לביתו של רוזנטל, והשלושה קיימו קשר הדוק. "לנו המוות שלו היה שוק. זה היה מרגש נורא לדבר אתו בהצגה ולשאול איך ממשיכים הלאה, לאחר שלא מנענו את המוות שלו".

"החיבור בין איש השירה, איש השלום, למיותרות של המלחמה היה נורא כואב. לא היה אפשר לעשות ממנו חייל גיבור, זה היה מגחך את המלחמה הזאת עוד יותר", אומרת אורטמן, כיום מורה למשחק בסמינר הקיבוצים, ששיחקה את לאה רוזנטל, אמו של גידי, במבטא יקי בולט. "ריאיינו את האנשים שאת קולם רצינו להשמיע. אמא שלו התנסחה ביחס למלחמה הזאת בבהירות גדולה".

"גדלתי בעולם שבו האמנו מאוד שהיחיד יכול לעשות משהו כדי שהעולם יהיה טוב יותר", אמרה בהצגה אורטמן מפי אמו של רוזנטל. "זו היתה המחשבה ההומניסטית, שלא מספיק שאדם יהיה הומניסט לעצמו, הוא צריך להיות גם הומניסט בשביל החברה. מה שחשוב היה האמונה שהאדם טוב ביסודו, ואני חושבת שגידי לקח את האמונה הזאת אתו. בשבילי משהו נשבר, ולא חזרתי בעצם להאמין במשהו. גידי הוא קורבן, קורבן הטהור לרע, לפוליטיקה במובן הרע ביותר. זה עולם מטורף. האמונה שלי שאנשים יכולים לעשות את העולם ליותר טוב, זה מה שנפגע".

לגידי רוזנטל עצמו היו הרבה שורות מצמררות בשיריו שהועלו בהצגה - בראייה לאחור, וגם כשלעצמן. שורות כמו "המוות בקצות מחשבותי מקנן", או "האהבה פנים רבות לה", שהפך לשיר הנושא באחד האלבומים של אריק איינשטיין. כשהחברים אמרו את הטקסטים היפים, הידיעה שמי שכתב אותם כאילו צפה את מותו בטרם עת היתה שוברת לב.

בין השירים שהוצגו בלט שיר אחד שרוזטל כתב והפך למוטו של ההצגה, "רק בן 20" שמו. "חייתי עשרים שנה על פני האדמה הזאת, זה היה טוב, ורוצה להמשיך/ פשוט להמשיך לחיות", כתב רוזנטל. שנים אחרי, ב-2005, הזמר דודו טסה שר את השורות הללו.

רוביק רוזנטל, שצפה בהצגה בזמנו, לא בכה כי "יקים לא בוכים". חלק מהשירים שנכללו בה - אותם שירים שכתב גידי ותירגם - הוא כינס מאוחר יותר בספר "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", שם הלקוח משיר של ברכט. הספר (ספריית הפועלים) יצא בשש מהדורות והפך לספר של הצעירים שהחוויה המכוננת שלהם היתה המלחמה.

אולי בשל התגובה המיידית למלחמה, אותה חוויה מכוננת, את ויינגרטן וחבריו לכיתה היא לא שיתקה וגם לא פגעה באמונה שאפשר לעשות טוב. להפך. בסיום השנה השלישית התפצלה הכיתה של נולה לשתי קבוצות - האחת עברה לעין הוד (ובה היו גם מוני מושונוב ובראבא שעזבו את הלימודים בסוף שנה ראשונה) והאחרת – שמנתה את ויינגרטן, ווליניץ והאחרים - לקרית שמונה. ויינגרטן סבור שההחלטה של גרעין החברים של גידי לעשות מעשה, לעבור כקבוצה לקרית שמונה ולעבוד שם עם אנשי המקום היתה תגובה למלחמה. כאילו בעקבות מותו של גידי והעבודה עם נולה צ'לטון הם בחרו דווקא בתיקון עולם. 

Gidi

תמונה ראשית