מילים לאח שאבד

רוביק רוזנטל | 16 באוקטובר 2014

הטקסט הזה נכתב לאורך ארבעים שנה והופיע באכסניות שונות. תחילה הופיעו ראשיתו וסופו בספרו של גידי "הה ברברה, איזו זנות המלחמה" שהוצאתי אחרי מותו. עשר שנים אחר כך נוספו לו עוד שורות, וכך בעשרים שנה למלחמה. עוד שורות הוספתי עכשיו. הטקסט הזה יוסיף להיכתב כל עוד נשמה באפי

כשסגר סבא קורט מעגל חיים של 87 שנה, עמדנו על קברו, שבט של בנות וחתנים, נכדים ונינים, והיה עצב שלם. לא הגינו במוות ולא נשמע קול צעקה. הגרון צרב, אבל על הלשון שכן טעם חריף-מתוק של החלומות שיבואו על פתרונם ושל החיים שיבואו. מישהו קרא את הצוואה, שבה שב סבא וסיפר לנו שהאדם הולך ונעשה טוב יותר, ואנחנו האמַנּו לכל מלה, מפני שסבא עבר שתי מלחמות עולם ולא איבד את הצֶלֶם. כשהלכנו משם עמד גידי עוד זמן רב, הביט בגל העפר, ושב והשיג את ההולכים.

אחר כך עברו ימים רבים ואנחנו עשינו מעשים רבים. לא חשבנו על סבא, רק האמַנו בו בסתר, באפיקורוס התם הזה, שכל חייו השתבשו בידי אדם וכל חלומותיו הופרו, והוא אהב את חייו ואת האנשים על אפם ועל חמתם. גידי עשה תיאטרון, ופוליטיקה, וקצת אהבה, וחברים, ומן הפרח החל לעלות הפרי, ולא תִכנן מלחמות. המלחמות שלו נראו כמו שיר של ברֶכְט, מגוחכות, רחוקות ובשפה זרה, והן היו מסוגלות לפגוע בכל אחד מלבדו. מורשת התמימות פיתתה אותנו לחשוב שאפשר להיות שייך לעולם בלי להיות שייך למלחמות, והמוות נראה לנו שלם ורחוק, בצבעי ירוק וצהוב, צבעי שלכת.

אחר כך בא הדם, והדמעות היבשות השותתות בעקבותיו. וכשטרפו הכדורים את גופו לא אמר דבר, ולא בכה על בחרותו, ועל התמימות שלו ושלנו שעלתה בעשן. כמו סבא קורט הוא סובב במחזור האדמה, אבל ספוג עופרת ואימה, ואין לו שלווה עולמית.

***

אחר כך עברו שנים הרבה. הלַבָּה שזרמה מאז בחריצי הכאב לא יבשה ולא הפכה לאפר, אלא התקשתה לאבני בזלת. לא אירע לגידי נס ההיעלמות. הוא התכווץ לתמצית שחורה וקשה של היותו, והשתקע אצל כל אחד מאתנו, אצל אמא, אצלי, אצל ידידיו, במקומות שבהם נשמרים הדברים המוצקים ביותר, הדברים שהזמן אינו נוגע בהם אלא מגבש ומגבש, אולי בגרון, נשטף עוד ועוד דמעות אבל נשאר יבש, אולי בקִדמת המצח, מסרב להיות עבר, מסרב להיות זיכרון, הווה והווה והווה.

אין בוכים על גידי כי הבכי אינו ממוסס את הווייתו הקשה, אין הולכים אל קברו כי חוזרים אתו מקברו. הוא לא נמכר כחומר גלם לעושי האנדרטאות, ולא נשרף בקרֶמָטוריום של נאומי הפוליטיקאים. הוא לא ניצח במלחמה ולא הביא את השלום. יש רק מקום אחד המשמש לו אנדרטה, מקום אפל וקשה, שגם הורתו היא לַבַּה רותחת, שדות הבזלת של הגולן. הוא מת שם, יש כאן כמה אבנים שנגעו בו כאשר עוד היה חם, ובשרו לגופו, זקנו לפניו, משקפיו לעיניו, בדלי מלים אחרונות המתרוצצות בחלל התודעה, אולי רגע של ידיעה. אולי אפילו רגע של ודאות.

גידי, גידי והתיאטרון, גידי ואהבת התיאטרון. זה היה אוכל את נשמתך לו היית יודע שנועדת להיות ניצב במחזה אבסורד. הלך אלמוני, צל אדם בתהלוכת  המוות של המאה העשרים, דמות נופלת בחשיכה, טרף לכדורים תועים. מישהו שם עליך מדים, מישהו לימד אותך לנסוע בטנק. מישהו זרק אותך למלחמה שלא היתה צריכה להתקיים. לא קיבלת מהמחזאי אפילו שורה של משפט גאווה, או מעשה גבורה, או קללַת שנאה, או פעולת נקם. איש לא ראה אותך במותך. כאילו לא מַתְתָּ. האם מַתְתָּ?

***

אתה מת של יום כיפור. גם למתים גורלות שונים. מֵתֵי ששת הימים חוגגים אתנו שנה אחר שנה. כל אחד מהם התרווח כסמל מסמלי האומה, מנסה לנשום בריאותיו שֶיָבְשו או נשרפו את הגאווה האווילית שאחזה בנו, החיים, אחרי המלחמה ההיא. שותה מים ממי התעלה שכבר מזמן רחקנו ממנה, נדחק לאבני הכותל שהפכו תפאורה זולה להצגה שעבר זמנה, דבֵק באבן בזלת בגולן, ועוד אבן, ועוד אבן, גם באבנים שקלטו אותך, גידי, האבנים האדומות שלך, שנשטפו והשחירו שוב רק בגשמי החורף. ארץ ישראל רוחשת נשמות מתים גאים, מתים מאושרים. מתי ששת הימים אינם יודעים עדיין שגם הם מתו לשווא, ומי אנו שנעירם.

מתי לבנון הם מתים של משיכת כתפיים. המתים האלה לא שלנו. הם של אריק שרון, הם של רפול, הם של בגין, של אנשים זרים, קפוצי שפתיים. מה יכולנו לעשות, לא הייתם צריכים להיקלע למקומות האלה בחברה הרעה הזאת. ככה זה בלבנון. כל אחד לנפשו. נדפקתם, חבר'ה.

אבל למֵתֵי יום כיפור לא נסלח לעולם, מפני שאנחנו הרגנו אתכם. לא שמרנו עליכם. גלגלנו עוד סיגריה של גאווה ברמאללה, עוד צלילה בנואיבה, עוד גלישה בחרמון, סעודה ביריחו, טיול ג'יפים בסנטה קתרינה, אצבע משולשת לנאצר, אחוריים חשופים לאסד וגיחי-גיחי לחוסיין. עשינו חיים על חשבונכם, ואתם הרסתם לנו את החגיגה.

מֵתֵי יום כיפור מופיעים חיוורים, שותקים, בחלומות הסיוט הקולקטיבי של המדינה הזו. אחרי מותכם שום דבר לא חזר להיות מה שהיה. אתם אשמים באשמתנו. לא נסלח לכם על כך.

אתה מת של יום כיפור, גידי שלנו, אהובנו, אנחנו מצטערים כל-כך, מצטערים ומתנצלים. איננו יכולים להעלות על דעתנו מוות גרוע יותר. ואין על כך כפרה, הקיום הקשה שלך בגרוני הוא בן הערובה שלעולם לא תהיה כפרה על מותך עד סוף הימים.

***

עשרים שנה עברו. עכשיו יש לך קיום חדש, מעט טוב יותר. הוא מתפשט, דחוס מעט פחות, בילדים שלי. הם יודעים שהיית. הם מחזירים אותך אל הזמן. הם אינם חייבים לך דבר, אתה חופשי אתם. אתה הדוד גידי, מחייך, משקפיך רכובים על אפך, הבטחה מתמדת על כוננית הספרים. ובאשר לילדים שלך, שלא נולדו, עשיתי מה שיכולתי. חשבתי עליהם, דמיינתי אותם, נתתי להם שמות, אך הם לא באו לָעולם. אנא, סלח לי שוב.

יחד אתך, גידי, אנחנו גוררים את עצמנו אל מחוץ למאה העשרים, שבה נועדת למלא את תפקיד הקורבן. עוד קורבן, לצד חיילי המטרה של חפירות המלחמה הראשונה, לצד הנדחפים לתאי הגָזים, לצד הנשחקים באגרוף הברזל של סטלין, לצד הנטבחים בווייטנאם, לצד הגוֹועים בביאפרה, יחד עם כל  המתים על מזבח הסכסוך. כולם מתו במערבולות בלתי פוסקות של שנאה, איוולת, חלומות סרק.

נדמה לי שאני עומד בנדר שנדרתי אחרי מותך, לא לתת לך להיבלע בשום מיתולוגיה ישראלית, לא לעלות לרגל לשום אנדרטה, לא לחלל את החד-פעמיות הקדושה שלך, לשאת את הישות הדחוסה שלך לכל מקום, לזכור שהיית קורבן בלי שבחרת בכך, שאתה אסיר נצח של ההיסטוריה. אולי גם בזכות הנדר הקטן הזה יהיו פחות מלחמות במאה הבאה, פחות קורבנות, ואולי לזמן מה לא יצעדו הכוח והאיוולת יד ביד.

***

עוד עשרים שנה עברו. אנחנו במאה העשרים ואחת, מותך כבר בן ארבעים. בני הבכור יכול להיות אביך. זוכר? הוא היה בן ארבע כשהלכת. אמא מתה לפני תשע שנים. היא קבורה בכפר סאלד, ליד סבא קורט וסבתא אנה. מצאנו את צרור המכתבים שכתבת לסבא קורט בשנה שבה שניכם נפרדתם מאיתנו. הוא כתב לך: התבונה תנצח. אתה כתבת לו: העולם צועד לקראת מותו. לְמָה התכוונת, גידי, לעזאזל, לְמָה התכוונת?

כתבתי את מותך בספר. את הערב היורד שם, בגיא ההריגה, את הרגעים האחרונים. יצאת מן העולם בצעקה. אֶפִי, שברח אתך מהטנק, שמע את הצעקה שלך, נשא אותה עמו והעביר אותה אלי. בכל ערב סוכות, בלילה של מותך, אני מביט בירח המלא ושומע אותך צועק.

אמא חייתה שלושים שנה אחריך. היא רצתה לחיות, התעקשה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה, אבל הדודה מיכל סיפרה שבשנים הראשונות היתה צועקת במקלחת, וקול צעקתה עלה השמיימה. היא לא יצאה מן העולם שבורה, ואפילו לא כועסת. היא יצאה מן העולם מאוכזבת. אתה היית ההבטחה שלה לאושר אחרי שאבא מת, הבטחה להמשך החיים, וההבטחה הזו הופרה.

זוכרים אותך. מבית הספר. מהתנועה. מהקיבוץ. מהאוניברסיטה. הם מתייצבים אצלי במחזוריות מנחמת ואכזרית, ברחוב, בהופעה, באירוע מקרי, מציגים את עצמם, אומרים משפט סתום והולכים נבוכים. אנשים מאפירים, מקריחים, מפוזרים בפינות הארץ ובפינות התרבות, בתיאטרון, באקדמיה, בכל המקומות שבהם היית צריך להיות. נולה, שאהבה אותך ואהבת אותה, זכתה בפרס ישראל. היא בת תשעים.

את הארץ שבשמָהּ נהרגתָ לא תכיר. שולטים בה אנשי צבא, כוהני דת, פקידים וכובשים. המלחמות הגדולות נגמרו. חיילים ממשיכים למות, במנות קטנות, במלחמות שסופן אינו ניצחון ואינו תבוסה, אלא אתנחתא עד למלחמה הקטנה הבאה. השלום שבשבילו נלחמת הוא יצור יגע, נווד משוטט בצידי הדרכים, מבקש טרמפים, מחפש בית. אלה משליכים אותו, אחרים נואשו ממנו.

אני חי בשבילך, זוכר אותך, חושב עליך, מסרב להתפייס, מסרב להיפרד. כל יום אני נושא לך תפילת אשכבה. מבט אל התמונה, רגע של צעקה באוזן הפנימית, מחשבה חולפת ברחוב, שיר ברדיו. נשמתך נשארה בתוכי. שברים וקרעים ממנה יתגלגלו לדורות הבאים, ויימוגו לאיטם בנהר הזמן.

***

האימה עוד לא שקטה בגופנו, גידי, והאהבה אליך נואשת, אהבה נכזבת, אהבה זועמת, מתגעגעת. אנחנו משמרים אותה אצל ילדינו ונכדינו, ואיזו תקווה ארורה זוחלת והולכת בחריצי הכאב, בחללים המחוספסים של תעלת לַבַּת הכאב שקפאה, אל עולמם הפתוח. היה שלום.

תמונה ראשית