קורבן הטהור לרע

רוביק רוזנטל | 26 בספטמבר 2019
פרק מתוך "רחוב הפרחים 22", הוצאת כתר, 2003

אחרי מותו של גידי אחי במלחמת יום הכיפורים נותרנו שניים. אמי, לוטה רוזנטל לבית פרייער, ואני. יחד עברנו מסע יגון שבו כל אחד צעד לבדו, ולעיתים נפגשנו ברגעי חסד

 

1

ביום ראשון, ה-14 באוקטובר 1973, צלצל אלי בן דודי יוחנן מכפר סאלד. הייתי אז מזכיר בקיבוצי נחשון, השוכן בדרך בין תל אביב לירושלים. בשורות רעות הגיעו מדי יום. בני משפחה נפלו, בני מכרים. שמועות רחשו על המלחמה הנוראה הבולעת אלפי אנשים כדרקון אש. האוויר היה דחוס בהמתנה לבשורות קשות מאלה שכבר באו, והן אכן הלכו ונעשו קשות יותר.

יוחנן השתהה רגע ואמר, "ניסיתי לברר מה קרה לגידי. אני מאוד מודאג".

לא ידעתי מה לשאול.

 "אף אחד לא אומר שום דבר ברור", אמר יוחנן, "אני מאוד מודאג. לא מוצאים אותו".

יחד עם אשתי אז תמי, שהיתה בחודשי הריונה האחרונים, נסענו לתל אביב, לבית ברחוב הבשן. אמא לא שמעה מגידי מאז יום רביעי, כאשר עובר אורח במחנה יפתח התקשר אליה ומסר שהכל בסדר, שהוא ראה אותו, והגיעה גלויה אחת, הכל בסדר, אין לך מה לדאוג, ומעין מכתב על פיסת נייר ללא מעטפה שגם היא הגיעה בשלום, הכל בסדר, הכל בסדר. כאשר באתי אליה רק לפני שלושה ימים, ביום חמישי, עמדה ליד הטלפון ואמרה, "אל תטלפן, אל תטלפן, הטלפון צריך להיות פנוי". דקה אחת אני צריך, אמרתי לעצמי, מה יכולה לשנות דקה אחת.

עכשיו עלינו שנינו אל הקומה הרביעית, בלי להודיעהּ על בואנו, כי מה יכולתי לומר ולהצדיק מראש את הביקור הבלתי צפוי הזה, ועצם בואנו יחד, בעיצומו של יום, הדליק נרות חרדה בעיניה.

"יוחנן התקשר", אמרתי.

"כן, יוחנן", אמרה אמא.

"הוא אמר שהוא מאוד מודאג", אמרתי, "הוא אומר שלא מוצאים את גידי".

אמא נפלה על הרצפה הקרה, על האריחים הכתומים בחדר של גידי, ליד מיטתו. מעולם לא ראיתי אותה שוכבת כך על הרצפה, מתפתלת, והיא אמרה, "אבל אני כל כך אוהבת אותו", ואני אמרתי, "עוד שום דבר לא ברור", והיא אמרה שוב, "אבל אני כל כך אוהבת אותו". הושבנו אותה על כורסה בחדרה ואני אמרתי, "אנחנו נברר, אני אסע לברר, את חייבת לחכות עד שנברר".

אמא ישבה על הכורסה ולא בכתה, רק מלמלה לעצמה בגרמנית, "זה לא אני, זה לא אני". אז צלצל הטלפון, ודיבר אלי איש שלא הכרתי ואמר, "אני אבא של אבי". לא ידעתי מי זה אבי. "אני ישראל פיקרש, מחדרה", היה לו קול עמוק, צלול, "אחיך היה עם הבן שלי בטנק", ואני אמרתי, "ומה אתו, מה אתם", והוא אמר, "אני אפגוש אותך מחר בתחנת האוטובוסים בנתניה, אני אספר לך הכל, תבוא בשמונה".

נסענו עם אמא לקיבוץ. הצענו לה מיטה והיא שכבה ואמרה, "אבל אתה טוב, אתה טוב, גם אתה טוב". כל זה היה נשגב מבינתי, שהרי אם לא מוצאים את גידי יש רק משימה אחת עכשיו לכולנו והיא למצוא אותו, הוא ודאי מסתתר באיזה מקום, הרי אף אחד לא יודע כלום במלחמה הזו. אולי הסתפח לאיזו יחידה או נפל בשבי. והרי זה מה שאמר יוחנן, ומחר הכל יתברר, ואותו ישראל פיקרש יודע דברים רבים, אין ספק שהוא יודע.

אמא שכבה על המיטה וצל נפל על פניה הצחות. היא חזרה ואמרה, "גידי היה טוב, וגם אתה, רובי, גם אתה טוב". תמי ישבה לידה ודיברה אתה. חנן בן הארבע בא אל הבית. אמא הביטה בו ואמרה, "זה חנן, חנן".

בבוקר פגשתי את דני, בנה של דודתי מיכל, שנודע כסופר דן שביט והיתה בינינו לאורך השנים שיחה ארוכה, זורמת. יחד נסענו אל תחנת האוטובוסים בנתניה. שתי נשים צעירות ניגשו אלינו ואמרו, "ישראל לא יבוא, הוא מבקש שתבוא אליו". שאלתי מה קרה, והן אמרו, "מצאו את הבן שלו", והלכו משם בוכיות.

נסענו לכתובת שנתנו לנו שתי הנשים, ולשם כבר נהרו אנשי חדרה ובני משפחה. ישראל, שהיה גבר מוצק וחד דיבור, אמר, "תעלה למחנה יפתח ותשאל, אולי כבר יודעים משהו על גידי", ואחר כך דיבר בבהירות, בקול צלול, ומסביבו עלו וירדו יבבות חנוקות, סיפר שאבי ואפי וגידי יצאו בערב, אחרי שהטנק שלהם נפגע ומיכה המפקד נהרג, אל חאן ארינבה, ועל גידי אין יודעים אלא שנעלם בחשיכה, ואבי ואפי המשיכו ללכת לכיוון אורות חאן ארינבה, שם נתקלו בחבורה של חיילים סורים ונלחמו שם. אבי נהרג וגופתו נמצאה בערימה של גופות סוריים שעמדו לקבור אותם בקבר אחים, אבל הכיפה שהתנפנפה מראשו גילתה שהוא משלנו.

 שאלתי מה קרה לאפי והוא שתק, ואחר כך אמר, חשוק שפתיים, אוצר מלות כעס ושאלה, "אפי הגיע לחאן ארינבה, הוא סיפר מה היה".

נסענו למחנה יפתח, שם חיכה לנו יוחנן. באחד המשרדים ישב קצין רזה וחיוור ומלמל דברים שלא הבנו, חיפש ברשימות בלי להרים אלינו את עיניו ואמר, "גדעון רוזנטל, הוא היה בטנק של מיכה גרנית".

חזרתי לביתי בקיבוץ ואמרתי לאמא, "עוד לא יודעים, בצבא לא יודעים", אבל היא לא ענתה, רק הביטה ניכחה, עיניה היו אדומות אך לא מבכי. החזרתי אותה אל הדירה ברחוב הבשן ולשם החלו לזרום חברים. ערב אחד הגעתי לדירה ואמרו לי, "אפי היה פה, הוא הלך לפני כמה דקות", ואמרתי, "איך אני יכול לדבר אתו, אני מוכרח לדבר אתו".

"כן, הוא היה פה", אמרה אמא, "אנחנו לא כל כך דיברנו".

יום אחר יום ישבתי בביתה של אמא, וביום השבת באה אלינו לקיבוץ. חברי הקיבוץ ראו אותה ונענעו לה לשלום ולא שאלו, לא ידעו מה לשאול. היא באה וישבה אתנו בחדר האוכל, מכונסת שלא כדרכה, קודרת, אדומת עיניים. בימי ראשון חזרה לעבודתה. כבר בת שישים היתה, מדי יום נסעה לעבודתה, ובערב באו אליה החברים, ה"אֶקסים" שיחד אתה בנו עולם חדש, ועכשיו באו לבכות אתה. כולם היו בני שישים לערך אבל במלוא אונם. יום אחד באה מאירה, המומה, עיני הדובדבן שלה כבו מעט, ישבה עם אמא ואמרה, "זה היה חוסר אחריות לשים את גידי בטנק. מי שם אנשים כמו גידי בטנק".

ימים לא רבים עברו. מן הצבא איש לא בא לדבר אתנו, וגם לא ציפינו שיבוא. הצבא היה מקום שלא רצינו אתו כל מגע, מקום מדיף ריח כבד של שמן מנועי טנקים ואבק שריפה ומשרדים דחוסים. אמא עמדה במרפסת והביטה אל הרחוב. אני ישבתי על הספה בחדר האורחים, שמאז אותו יום היה לחדר השינה היחיד שלה, ובאחת, ללא קולות מבחוץ, ללא פיסת מידע חדשה, חרצה בי הידיעה כסכין מלובנת, ידיעה שאין בצידה ספק ספיקא, ובכיתי בכי ארוך, סוער, גבה קול, עוד ועוד בכיתי בחדר הקטן אל מול אמא, שהסתובבה נבהלת והביטה בי ואמרה, "די, רובי, אני לא יכולה, לא, רובי, לא". בכיתי את מותו הוודאי, את סבל העולמים שלו בכיתי, ואת אהבתי אליו שלא הגיעה לפרקה, את עיניו הנבונות, את ימינו יחד בדרך לבית הספר ולגן החיות, ועל אמא בכיתי והיא לא ידעה, רק שבה ואמרה, "די, רובי, די, לא, די, אני לא רוצה". אחר כך חדלתי באחת מבכי, ולא בכיתי עוד מאז.

2

התחלתי לפתוח את מגירותיו של גידי, ואת מחברותיו. מכל פינה התעופפו פיסות נייר, פיסות שיר, מחברת מסודרת של שירים אהובים שהועתקו לעברית, דברים שלא הכרתי ולא ידעתי עליהם דבר. אספתי אותם יחד כדי להביא אותם בספר. אמא נהגה לבוא לקיבוץ מדי שבת, ואל המשפחה הצטרף התינוק יותם. חודשיים עברו מן המלחמה, ולא רצינו לקרוא את שמו גדעון כדי שלא יוטל עליו משא שאינו מבקש לעצמו, ורק ימים רבים אחר כך פתחתי את ספר התנ"ך כדי למצוא מה שידעתי ולא רציתי לזכור אז, יותם, בנו של גדעון השופט.

מן הצבא טרחו לבוא ולומר שגידי הוא "נעדר". בחרדת קודש אמרו, והביטו בנו מופתעים כי לא צעקנו, וגם לא שאלנו דבר, והרי ידענו שהודעתם שקר, שלשווא הם מותירים אותו בעולם הערפילי שבו משוטטים יצורי הרפאים שהמציאה המלחמה, "הנעדרים". גידי לא ישוב. לא נחפש אותו ברשימות השבויים. גופו המתפורר נמצא אי שם, ומן הסתם יימצא ביום מן הימים, ואולי לא יימצא, גוף ללא שם. רוחו איננה אתו, וזכרו וידיעת קיומו ומה שהותיר אחריו הם כאן, בבית הזה. אמא ידעה זאת ואני ידעתי ולא חלקנו בינינו את הידיעה. אני בניתי את העולם שהתרסק מפיסות נייר וממילות שיר, ובלילות הייתי הוגה וחולם את הספר, קורא לו בשמות, מצייר את דפיו, מסדר אותו בסידורים שונים.

אמא יצאה לעבודה ואחרי הצהריים חזרה לביתה ברחוב הבשן, ושם חיכתה לה תמיד נפש קרובה. אחותה מיכל חיכתה לה, ואחותה זוזי חיכתה לה. הן ישבו ודיברו וישבו ושתקו, ועיניה היו יבשות, וכשבאתי היו עיניה יבשות עדיין, ואמרתי לנפשי, היא לא בוכה. היא לא בוכה. אצלנו לא בוכים.

סופי באה אליה, נרגשת, נבונה. את סופי רגולסקי הכירה אמא מימי צעירותה בעין גב, לשם הגיעה אחרי שעבדה עם ילדי החלוצים בחצר כנרת. מאז חלפו שנים רבות, והן התראו לעיתים לא מזומנות. עכשיו באה וישבה עמה, והן דיברו ודיברו. לא שמעתי בימי מילים רבות כל כך מאמא כמו המילים שדיברו ביניהן, וסופי אמרה, אני כאן, לוטה, אני נשארת כאן, והביאה אתה מזוודה ובה בגדים וחפצים שונים ונטתה ללון אצלה, שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש היתה אתה, והן היו יחד, כמעט כל ימות השבוע היו יחד, ואף יצאו יחד, אל בתי הקפה ובתי הקולנוע יצאו, שהרי היו נשים צעירות, רק בנות שישים היו, נפשות קרובות שגבר כמוני לא יכול היה להיכנס ביניהן.

אחרי שנה יצאה סופי מן הבית ואמא אמרה, "היא הצילה את חיי".

אבא של אבי היה מטלפן אלי מדי פעם, נחרץ, "זה ישראל" היה אומר. הייתי בעיניו קרוב ומודע, אח לדם, ואני נמלטתי ממנו, נמלטתי מאחוות השכולים, שעשתה אותי שותף למעשה המלחמה, שותף למה שהיה בעיני קשר לעשות את הקורבנות אחראים למותם, לפדות את מותם תמורת החיים. ישראל היה איש בהיר ומוצק. את נסיון המילוט שלי לא רצה לשמוע, והזמין אותי לבוא אתו ועם "כמה חברים" לראות היכן קרה כל זה.

באתי אליו לביתו בחדרה ועלינו יחד אל רמת הגולן. נסענו בדרכים שעוד עמדו בהן טנקים מנוקבים, שמוטי חדק, ונאספו גלי אבנים ליד הכבישים, ועליהם משוחים שמות בשחור. עוד ועוד נסענו. חלפנו על פני קונייטרה, שהיתה עתה עיר רפאים, באנו אל שדה הבזלת הגדול שממזרח לה ושם עמדנו.

"כאן, בערך, זה היה", אמר ישראל.

כל אחד מאתנו ישב על סלע שחור שבחר לעצמו, ואני חשבתי, גיא צלמוות, גיא צלמוות, מקום שאסור לאיש להרוג וליהרג עבורו, מקום שאיש לא יחיה בו לעולם, ונתקפתי חרון שקט. ישראל הביט מסלע מושבו אל שורות אבני הבזלת השחורות, המונחות על אפר שחור שהיה לעפר, הביט אל האופק הריק והשחור ואמר, "אני שמח שבאתי הנה, עכשיו אני יודע שבני לא נפל לחינם".

בדרך חזרה שתקנו. גבר עב שפם שבא אתנו וככל הנראה ידע קרבות הרבה אמר, "לנו זה לא היה קורה, אנחנו לא היינו זזים ככה מהטנק, בליל ירח", ושוב אחז בי חרון. לא פגשתי בישראל שנים ארוכות אחר כך, אך הוא התקשר מדי פעם ביום כיפור או ביום הזיכרון, שאל מה שלום אמא ועניתי לו בשפתיים קפוצות, בחטף, שאמא בסדר, שאני אמסור לה, אבל גם היא לא רצתה באחוות השכולים. לעיתים רחוקות נהגה לומר על מישהי, "זו יהודית. הבן שלה נפל ביום כיפור", כך, בקמצנות, לכאורה ללא תוגה, ללא אימה.

השירים של גידי נקבצו ונאספו. רובם היו נאים, כמה מהם אף טובים ממש, ויש מהם שלא מצאתי ראויים. כבר הגיע האביב, המשפחה הגדולה התאספה בבית אמא ברחוב הבשן, ואמרנו דברים, וגם אמא דיברה מעט. "עושר כל כך גדול", אמרה אמא, "וחתיכה קטנה של ברזל מספיקה כדי לגמור את זה". אחר כך פרשה בת דודתי דינה נייר מקופל ואמרה, "את זה מצאנו במגירה, שיר של גידי, עכשיו מצאנו, במקרה". הבטנו בדינה. "רק בן עשרים", קראה דינה את שם השיר. בחדר הושלך הס.

"לא תמכתי בחברים נופלים, ולא שמעתי בכי אמהות. לא הרחתי ריח חללים, ולא ראיתי עוד זרועות קטועות. אך חייתי עשרים שנה על פני האדמה הזאת. זה היה טוב, ורוצה להמשיך. פשוט להמשיך לחיות.

אני שוכב במיטה וחולם חלומות אסורים, כמה נפלא. אני הולך בין המון אנשים ברחובות מוארים, כמה נפלא. אני הולך ברחובות חשוכים ומזמר לי שירים, כמה נפלא. וחושב – אני רק בן עשרים, אני רק בן עשרים.

אם אחיה עד גיל שמונים, יש לי עוד שישים שנה. אפשר לחנוך עשרים נינים ולבנות עוד מדינה.

אני מאוהב, אבל היא לא אוהבת אותי. כמה עצוב. אני מפוזר ושוכח את כל הדברים, כמה עצוב. ומה שמעיק ביותר על עמקי נשמתי, כמה עצוב: תראו – אני כבר בן עשרים, אני כבר בן עשרים.

אבל אם אחיה עד גיל שמונים יש לי עוד שישים שנה. אפשר לחנוך עשרים נינים, ולבנות עוד מדינה.

יש אנשים הנופלים כשהם עוד צעירים, כמה טיפשי. לא במיטה, אלא דווקא מאש כדורים. כמה טיפשי. למען הורים שחייהם יהיו כה מרים. כמה טיפשי. מתים כשהם רק בני עשרים, כשהם רק בני עשרים.

אבל אני לא תמכתי בחברים נופלים, ולא שמעתי בכי אמהות, לא הרחתי ריח חללים, ולא ראיתי עוד זרועות קטועות. אך חייתי עשרים שנה על פני האדמה הזאת. זה היה טוב, ורוצה להמשיך. פשוט להמשיך לחיות".

שעה ארוכה אחרי שסיימה דינה לקרוא ישבנו שם, בנותיו ונכדיו של הדוקטור קורט פרייער, שאך זה עתה מלאה שנה למותו. בחדר הצפוף ברחוב הבשן נפער המקום הריק שבו ישב גידי, ולא אמרנו דבר. אמא היתה נבוכה ונרעדת. איש לא בכה, שהרי במשפחת פרייער לא בוכים, והמתים תקועים בגרוננו לנצח.

3

לא ידעתי איך עוברים ימי היגון על אמא. היא היתה פותחת חלונות לעולמה לעתים רחוקות, במשפטים קצרים. בערבי שישי ישבה אתנו בקיבוץ, ואחר כך פרשה לחדרה. שוב שאלתי את עצמי מה היא עושה שם בחדרה, עכשיו כשאין סביבה איש, האם שם היא מתעטפת בצעיף היגון. שנים אחר כך סיפרה לי דודה מיכל, שכאשר היתה אמא נכנסת אל חדר האמבטיה, פושטת את בגדיה ועומדת מתחת למטר המים החמים, היתה צועקת, גידי, גידי, והצעקה פרצה את הקירות והתגלגלה בין כותלי הבית.

אני יודע שהיגון ארב לה בשעות הלילה. על משכבה ראתה את דמותו של גידי, מת חי במיטתה. רגע אחד חזר עוד ועוד. גידי הולך ברחוב הבשן, במדים ששלף רק לפני שעה קלה מן הארון, הולך לעבר רחוב אבן גבירול, מסתובב, מעיף בה מבט, מחייך, והיא מטפסת אל הקומה הרביעית, הלומת חרדה.

עשרה ימים קודם למלחמה הזו שהפכה את חייה, במסיבת ראש השנה בקיבוץ, אמרה לי אמא, "אני חושבת שאני יכולה להיות מאושרת, אחרי כל מה שהיה, יש לי את שניכם, יש לי עולם, אני חושבת שהאושר אפשרי", ועכשיו ירדה מן השמיים מפלצת קדמונית שכנפיה מכסות כל פיסה של אור. היא לא ישנה עוד בלילות, אלא התהפכה על משכבה ודחקה את התמונה הנוראה מכל, את רגע מותו. "את זה אני לא יכולה לראות", אמרה לי, "אני לא רוצה להתקרב לזה". רק אני נותרתי מכל האנשים לחיות את רגע מותו שוב ושוב. חיפשתי את אפי כדי שיאמר לי מה בדיוק קרה, איך בא עליו מותו, האם ראה אותו, למה נותר שם לבדו, ולא מצאתי את אפי. איש לא ידע היכן הוא.

שוב ושוב אמרה אמא, "מה שקרה לנו הוא קשה מאוד, אבל אני רק חושבת על מה שקרה לו, על הדבר הנורא שקרה לו, ואי אפשר להתגבר על זה, על זה אי אפשר להתגבר". ופעם, ברגע נדיר של כעס מתפרץ אמרה, "ואתה לא נתת לי לבכות, לא הרשית לי לבכות אז, כשידעתי". הרכנתי את ראשי וחשבתי, מה יכולתי לעשות אז, מה יכולתי לעשות.

שני מתים עמדו בינינו, אבל הם לא קירבו אותנו ולא עשו אותנו בשר אחד ולא זרקו אותנו אל מערת אוצר הזכרונות לחלוק בהם. אני הייתי איש של מילים, אבל הן הלכו כמעט תמיד אל הנייר. אמא קראה בספרים ואת מחשבותיה הרבות חילקה עם חברותיה, אבל לא ידעה למסור אותן לי. שני מתים ניצבו בינינו כחומה, והסוד הרע שעמד ביני לבין גידי מינקותי גם הוא עמד שם עדיין, גולם חסר תבונה אך רב כוח.

לא שאלנו בעניינו של גידי. פעם טילפנו אלי מהצבא ושאלו אם גידי ערך בדיקות שיניים, אולי יש איזה צילומים, ופעם אחרת סיפר מישהו שראה את שמו בבית הקברות הזמני שנחפר בחופזה בצפון, אבל הוא לא בטוח שזה אכן השֵם, כי כל כך הרבה נקברו שם.

עוד חודש עבר, אולי חודשיים, ומן הצבא התקשרו וביקשו שאגיע לבסיס השלישות לצורך קבלת הודעה חשובה, שכן, אמרו, כך ביקשה אמי, הגברת לאה רוזנטל, שאני אבוא במקומה. באתי עם אשתי תמי למחנה צבא והלכנו בין משרדי השלישים והסמלים עד שהגענו אל קצין מנומנם. הוא נבוך מעט, ביקש שנשב וכשישבנו קם ממקומו, הקיש ברגליו, הצדיע בקפידה וחזר לשבת. אחר כך אמר, "צבא הגנה מצטער להודיע לכם על מות יקירכם גדעון רוזנטל הי"ד, שנפל בקרבות הגולן בי"ד בתשרי תשל"ד", ביקש שנחתום על דבר ההודעה והביט אחרינו מבולבל.

שנה חלפה מאז מותו, ומן הצבא הזמינו אותנו לקבורתו של גדעון רוזנטל הי"ד במקום קבע. באנו בשעת צהריים אל בית העלמין הצבאי הגדול בקריית שאול, שלא הייתי בו מעודי, מרחב צהוב וצחיח שסימא את עיני. שורות הקברים הארוכות נראו לי סלעי מדבר, מקום שלא נועד לבני אדם להיות בו ולו לשעה קלה. מעבר לגדר עמדו עצים גבוהים, ירוקים, ונתנו צל על בית העלמין האזרחי, שבו הלכתי שנים רבות קודם לכן עם חברי לגדוד השומר הצעיר ללוות אב של אחת הבנות שהלך לעולמו. כבן 14 הייתי, ילד צנום ועגום מראה. הלכנו בשביל אחרי אלונקה שרק כמה דקות קודם לכן הסירה ממנה האלמנה את הטלית לרגע וראיתי את פני המת, לבנות, עטורות זיפים, ואחר כך הלכנו אחרי תהלוכת המת ועיני בלשו לצדדים, לשמאל ולימין ולשמאל, ולפתע נגלה לחלל העין אחד הקברים, ועל המצבה היה כתוב, הנס רוזנטל, בן לואי לייב וגרטרוד, 1950-1906, וצעדתי לעבר המצבה וניצבתי עליה, ילד צנום ועגום מראה, עמדתי והבטתי באותיות האלה בפעם הראשונה, ולאה המדריכה ראתה אותי עומד שם והניחה עלי כף יד חמה, ודמעה אחת ירדה מעיני, דמעה יחידה, ויותר לא פקדתי את הקבר הזה.

עכשיו עמדנו במפלס הצחיח בבית העלמין הצבאי שמישהו חפר בו בור, וגם דמעה אחת לא היתה לי. אמא עמדה שם במשקפי שמש והביטה במראה הזה כמוני, כאילו לא אנחנו עומדים שם אלא דמויות ללא שם וללא בשר, אספקלריות צל. אנשים רבים באו, אנשים שידענו ואנשים שלא ידענו, וכולם הביטו באספקלריות הצל האלה בנות דמותנו, לא יכלו להתיק עיניהם ממוקד הכאב שהיינו אנחנו שנינו. החזן זימר, ואני לא ראיתי מה הניחו שם, באדמת החול של בית העלמין הצבאי בקריית שאול. שנים ארוכות לא חזרתי לפקוד את המצבה, לא אני ולא אמא, לא בימי חול ולא בימי מועד וזכרון.

יום אחר יום נכתבו כללי החיים החדשים, שהחלו ביום שבו נעלם גידי במלחמה, ולמדתי את שהיה כה גלוי לעין, שכל חיי נלחמתי על הבכורה שנגזלה ממני בליל החורבן שבו נעלם האב והנסיך הקטן ירש את מקומו. למדתי שאולי ויתרתי אז על הבכורה, אבל עכשיו כשמת היורש חזרה אלי הבכורה, ועלי לקחת אותה בשתי ידי, כי זו המטלה שלה נועדתי מתמיד, ואליה נוספה מטלה חדשה, לחיות את חייו שלא נחיו. ואם הבכורה היא ברכה, משא החיים הנוספים הוא קללה שאינה נתונה למשא ומתן, אינה עניין שאפשר להיפטר ממנו בכמה שיחות נפש או בגסות לב.

מצאתי שעלי להוליד את ילדיו שלא נולדו, לחיות בבית שלא יכול היה לחיות בו, שאיני יודע היכן הוא, ואיני יודע איזו אשה היה בוחר לו. עכשיו היא חיה עם גבר זר, ואינה יודעת איך נלקח ממנה בליל ירח אכזרי הגבר שיועד לה. קראתי בכעס את ביקורות התיאטרון בעיתונים, שהרי נולה צ'לטון מורתו טענה בלהט שהוא יהיה מבקר התיאטרון הטוב ביותר בישראל. בכל רגע ורגע היה עליו לחיות איכשהו, במקום שהוא היה אמור להיות, ובאותו זמן ממש להיות היכן שאני עכשיו, ואולי משום כך אני נחפז עד היום לעשות עוד ועוד, לדחוס את הזמן לפרוסות קטנות, לגדל פירות על כל עץ, ולרוץ מעץ לעץ לקטוף אותם בבוא זמנם.

באביב 1975 יצא סוף סוף הספר של שנינו, של גידי ושלי, ספר גדול ורבוע בעטיפה כתומה. 'הה ברברה, איזו זנות המלחמה' קראתי לו. את המילים האלה נתן גידי לשורתו של ז'ק פרוור “Oh Barbara, quelle connerie la guerre”. את המילה connerie שפירושה גם תועבה, נבלה, קרא "זנות". עשיתי במלאכת הספר וראיתי לחרדתי כי הכל מצוי בשירים. בשיר אחד כתב גידי על הדם שימלא את ידיו של הילד הקט, וכתב על מותו של בן העשרים, ועל הנסיך הקטן ההולך בלי שוב. השירים שהעתיק לעברית תיעדו את השיחה הקשה שניהל עם מפלצת המלחמה שנגלתה לו על קברו של גדי שרוני, ואחריהם העתיק מברטולד ברכט את סיפור מותו העתידי לפרטיו. השיר על הגברים של פורט דונלד הבורחים מהשטפון, ובעקבותיו השיר על האיש שמת ביער ההותרי, וחבריו הותירו אותו אחריהם ודהרו הלאה.

 "כי היער המה מסביבם וסביבו/ והם ראו: הוא נצמד אל האילן/ והם שמעו הוא זועק אליהם/ הם עמדו בלב היער והעלו עשן/ וראו במעט רוגזה איך הוא הולך ומתקרר/ הן היה אדם כמותם".

את סיפור קבורתו השנייה, תחת מצבה ראויה וקבועה וטקס צבאי כהלכה בנוכחות המשפחה, סיפר גידי בשירו של ברטולד ברכט, 'האגדה על החייל המת', על החייל המוצא מקברו עטוף תכריכים, ומולבש מדים חדשים כדי להביאו לקבורה מכובדת.

חבריו של גידי מן החוג לתיאטרון סיפרו את סיפורו בהצגת הסיכום של המחזור שבו למד, מחזה מתעד עליו ועל חבריו ועלי ועל מאירה, שנגלתה לי עתה בפנים אחרות, קרובות יותר.

גם עם אמא דיברו, שעות ארוכות דיברו אתה חבריו של גידי, והיא אמרה להם דברים הראויים להישמע, ועדיין לא נגענו שנינו בגרעין העצב. את דבריה של אמא עיצבו חבריו של גידי לנאום של פרגמנטים, ונשאה אותו שחקנית שדיברה במבטא יהודי-גרמני כבד.

"גדלתי בעולם שבו האמנו מאוד שהיחיד יכול לעשות משהו כדי שהעולם יהיה יותר טוב", אמרה אמא מפיה של השחקנית, "המחשבה ההומניסטית שלא מספיק שאדם יהיה הומניסט לעצמו, אבל צריך להיות גם הומניסט בשביל החברה, זה מה שהסבא נתן לנו ולנכדים, וגידי היה מבחינה זו הנכד".

את ה"א הידיעה במילה "הנכד" ביטאה השחקנית בהדגשה ועבר בי שבריר עלבון. "מה שחשוב היה האמונה שהאדם ביסודו טוב", שבה השחקנית לנאומה, "ואני חושבת שגידי לקח את האמונה הזו אתו. לי זה לא נשאר. בשבילי משהו נשבר, ולא חזרתי בעצם להאמין במשהו. גידי הוא קורבן, קורבן הטהור לרע, לפוליטיקה במובן הרע ביותר. זה עולם מטורף. האמונה שלי שאנשים יכולים לעשות את העולם ליותר טוב, זה מה שנפגע".

נסענו משם ואני אמרתי, אולי שאלתי, "באמת אבדה לך האמונה".

אמא שתקה זמן מה. אחר כך אמרה, אולי שאלה, "ואתה, רובי, אתה עוד מאמין".

"אני מאמין", אמרתי, "אבל אחרת, אצלי האמונה והספק הולכים תמיד יחד".

"אתה צריך להאמין", אמרה אמא, "אתה תעשה משהו שלא יהיה יותר מלחמות, כי אני כבר לא יכולה, אני כבר לא יודעת".

עליתי אותו לילה על משכבי וחשבתי על אמא, ועל מה שנותר לה עתה, אחרי ששניים מנדבכי חייה קרסו ולא יוכלו לתקון. גידי, מקור האושר, אבד. הטוב שבבני האדם, מקור האמונה, יבש. ומה נותר? נותרו החיים לחיותם, ועל החיים אין מוותרים, בשום פנים ואופן אין מוותרים.

4

'הה ברברה, איזו זנות המלחמה' נפוץ ברחבי הארץ. עוד ועוד מהדורות נדפסו ממנו. נערות הניחו אותו ליד מיטתן, חיילים צעירים קראו בו בחופשות, הוא עבר מיד ליד, שכן בספריות. עותק אחד הבאתי במו ידי לספריית בית הספר התיכון שבו למדנו שנינו, תיכון חדש, כתבתי הקדשה בכתב ידי על העמוד הפותח, והנחתי אותו בחרדת קודש בידי הספרנית. 'רק בן עשרים' נקרא בתוכניות רדיו, באירועים לציון המלחמה. שירים מן הספר הולחנו. פעם פגשתי בבית ההוצאה שתי מורות שבאו לשאול על מחיר מיוחד לספר כדי לתת אותו מתנה לכל בוגרי הי"ב, ואחר כך טילפנו אלי, מתנצלות, "אי אפשר לתת לתלמידים ספר עם שם כזה".

אמא לא פסקה לעבוד ולו יום אחד. היא קנתה חברות חדשות למשחק הברידג' והחלה לצייר בצבעי מים עדינים, מושכי עין. "אבל זה לא עמוק", אמרה, "זה לא הולך לעומק, שום דבר עכשיו לא הולך לעומק". בצד דרך הייסורים של היגון ארבה לה המפלצת ירוקת העין, כאשר נוכחה לדעת שגם אחרי המלחמה הנוראה הזו נותרו כל כך הרבה בחיים, כמעט כולם, וגידי הוא חלל יחיד בכיתתו ואולי בשנתון בית הספר, וחלל יחיד בין ידידיה הרבים. בני דורו שהכירה חזרו מהמלחמה הלומים או פצועים אבל חיים, מדברים. לחברותיה ובני משפחתה היו כמה וכמה בנים ושמם היה גידי, ואי אפשר היה למחוק את השם גידי, או לקדש אותו לגידי שלנו בלבד.

מעט אחרי שנולד בני השלישי נועם, עלו בי בבת אחת מועקות הנישואין. סודות ילדותי הרעים הלכו אל הבית שהקמתי בקיבוץ, וידעתי שעלי ללכת ממנו. אמא, שלא כדרכה, היתה נרגזת, חרדה, ואמרה, "ומה יהיה עכשיו". אני כעסתי ואמרתי, "אני חייב גם לדאוג לעצמי, זה היה חייב להיגמר", והיא אמרה, "איבדתי יותר מדי, אני לא רוצה לאבד גם את המשפחה שלי". אבל היא המשיכה לבוא אל הקיבוץ מדי יום שישי, וחשבה, לפחות רובי בקיבוץ, עם הילדים, לפחות זה, והכעס שלה נמוג לאט ולא הצמיח פירות באושים.

דווקא אז, כשמקורות סוד רבים נפתחו, לא יכולתי עוד לדחוק אל מתחת לשטיח העבה של עולם המעשה את הכעס שהיה בי על אמא, והוא התגלגל החוצה כשד מבקבוקו. יום אחד שאלתי אותה למה לא לקחו אותי להלוויה של אבא, למה לא הראו לי את קברו, למה לא דיברו אתי.

"אני חושבת שאמרנו לך שהוא מת", אמרה אמא, מופתעת, "בוודאי שאמרנו", ואחר כך אמרה, "לא ידענו אז שצריכים ללכת אתך לשם, שצריך לדבר, לא ידענו כל מה שיודעים היום".

אזרתי עוז ואמרתי, "בעצם, למה לא התחתנת שוב, היו לך מחזרים".

"לא היה לי זמן לחשוב על זה", אמרה אמא, מתגוננת, "הייתי צריכה לעבוד, לגדל אתכם, החיים היו מלאים כל כך, ולמה אתה שואל פתאום".

"אני תמיד רציתי שיבוא אבא אחר", אמרתי, כבר לא כועס, מתענג על ההפתעה הקטנה, והיא אכן הופתעה כל כך ואמרה, "לא חשבתי שזה ככה, פעם ראשונה שאתה אומר את זה".

 "יש עוד דברים שצריך לדבר עליהם", אמרתי, "יש בי הרבה כעס, אני רוצה לדבר על זה", והיא אמרה, "לא, אני לא יכולה, זה אני לא יכולה", ואמרתי, "זה יהיה טוב לשנינו, אני רוצה לברר דברים, הנה התחלנו", והיא אמרה, "יש דברים, רובי, שאי אפשר לפתוח, ובטח לא עכשיו, אני צריכה מנוחה, אני לא יכולה ללכת עם הדברים האלה לעומק", ופתאום היתה קשה וקודרת ומעט זועפת. לוטה רוזנטל לבית פרייער, שכבר מלאו לה 70 שנה ויותר, ואני, בנה הנותר בחיים, היינו זו לזה כשני אנשים זרים.

מאירה נעלמה מחיינו ולא שמענו עליה דבר. לימים נודע לנו שכבר בעת המלחמה חיפשה את גידי בכל מקום, ואפילו התנדבה לעבודה בבתי חולים צבאיים וקיוותה שאולי יקרה הנס ותפגוש בו, גם כשידענו שלא ישוב, גם אחרי שבאה אל אמא וישבה אתה ואמרה, "זה היה חוסר אחריות לשים אותו בטנק".

חבריו של גידי מן האוניברסיטה פגשו בה והיא היתה קשה וזועמת ואמרה, "לא היה בעולם שום דבר שיגן עליו מפני מה שקרה לו" ועוד אמרה, "אולי אף אחד לא אהב אותו מספיק. אמא שלו אהבה אותו. אני, אולי". ואחר כך אמרה בשמה השחקנית שהביאה את דמותה, "זה הפשיזם, יש אנשים שיעשנו את הסיגר ויקטפו את הפירות, ויש אנשים שמשלמים את המחיר, מסות של בני אדם, כמו נמלים, אנשים שהם השמן לגלגלים, וגידי נפל בין הגלגלים, הוא היה המלט לבנות את חומת הנצחון. אף אחד לא רשאי לחיות בארץ שגידי הוא בה מלט על חומת הנצחון". ועוד אמרה מאירה, "היתה לגידי קשת הבעות יפה, מלאת ניואנסים, וכששמעתי שנהרג צפו לי בעיניים הבעות של בעתה איומה, ואני יודעת שזו היתה ההבעה שלו".

מאירה באה לראות את ההצגה באוניברסיטה, בירכה אותנו בחטף לשלום ונעלמה. היא ניסתה כוחה בציור. מודעיה ומוריה אמרו שהיתה ציירת רבת כשרון, עזת ביטוי, אבל ציירה רק דמות אחת, רק את דמותה, ותמיד היתה הדמות מבועתת. את פניה היפות הפכה לפנים כעורות, ועיני הדובדבן שלה היו לעיניים רעות ומבוהלות. גברים הלכו שבי אחריה, ושוב ושוב הלכו ממנה. שוב ושוב הלכה וגזזה את מחלפות שערה שגידי אהב כל כך. ויום אחד, באביב של 1989, מצאו אותה ללא רוח חיים בדירה בתל אביב, ללא מכתב שהניחה אחריה. בארנקה היה דף שהעתיקה מתוך 'התופת' של דנטה, ולצידו ספר שירים פתוח של זלדה.

"האיש שלבו/ פרח מתוק וחסר מטרה/ נבול יבול/ משחיר כולו/ בהתפורר האמון והשקט// כשעולה על גדותיו/ המשתה/ – ישלח יד בנפשו/ עם החולה/ ועם העייף.// אל תבוז לאובד,/ שנוצר להיות ים/ שנולד לאהוב".

כשנודע לי דבר מותה הרהרתי בעוד חידה לא פתורה שחיברה בין שתי הנשמות האלה, הרחוקות קרובות. אולי נמשך גידי אל הכאוס שהביאה מאירה לחייו כדי לבחון במקום העמוק ביותר את בשורת התבונה העקשנית של סבא קורט, ואולי ניסה להציב מול כוח החיים של אמא את החלופה השבירה, ההולכת על פי התהום של מאירה. האם יכלה לשוב אליו? האם נפרדה ממנו? האם הרהרה עוד בעולם הנשמות שבנתה לעצמה, ובו שוטטה נשמת גידי וקראה לה קריאות ייסורים?

באותם ימים השלמתי את כתיבת הספר 'משפחת הבופור', ואת השאלות שאמא ענתה עליהן במשפטים קצרים, שנחתכו בסכין הצער, שאלתי עכשיו אבות ואמהות שמצאו טעם באחוות השכולים, שאבו ממנה כוח, ואת הכוח הפכו לאגרוף כנגד אדוני המלחמה.

הלכתי ממשפחה למשפחה. הלכתי אל דיתה בן עקיבא מכפר יהושע שהביאה לי את האמת חסרת הרחמים של האם השכולה ולא הניחה לעצמה לשכוח לרגע אחד, ובעלה יעקב, שהלך והתכנס אל נפשו כדרך אבות רבים. הלכתי אל יהושע זמיר בהיר הנפש, שהתעקש שהוא רוצה ויכול להיפרד מבנו ירון. באתי אצל רעיה הרניק, שלא הרפתה ממנחם בגין כל ימיו, ואל גוני דיברה דרך השיר. פקדתי בביתה בעמק הירדן את מוֹנָה שֶרף, איוב שאינו רוצה בגלימת איוב, ולמרגלות התבור פגשתי את אברהם ופניה אליאל, שסיפרו על בנם המת בדיבור פשוט, רצוף משלים, ואת יעקב גוטרמן הזועם, השותת דם. למדתי אותם והם לימדו אותי. בכל בית שנכנסתי אליו שאלו, "ואיך אמא, איך היא עומדת בזה". אחוות השכולים, שגם אני ניסיתי להימלט ממנה, קיבלה עתה את פני בחוכמת הזקנים שלה.

משפחת הבופור פתחה לי פתחים חדשים בערוצים שהשתבשו ונסתמו. סיפרתי לאמא על השיחה שמנהל יהושע זמיר עם בנו המת ושאלתי אותה אם גם היא מנהלת שיחה שכזו. היא נענעה בראשה ואמרה בנחישות, "לא, לא, זה אני לא יכולה, זה לא נכון". שאלתי אותה אם היא מאמינה בפרידה, במה שקוראים הפסיכולוגים “to let go” והיא אמרה, "אני לא חושבת שזה בכלל אפשרי". דיברנו על הכעס, כי הכעס של הורי משפחת הבופור היה ברור וממוקד כל כך, והיא אמרה, "כעסתי בעיקר על גולדה. היא לא עשתה מספיק בשביל השלום. כלום היא לא עשתה. ועל משה דיין. הוא לא הכין את המלחמה. זה כעס איום, לפעמים הרגשתי שדיין הוא שטן", ואמרתי לה, "למה לא עשית כלום עם הכעס הזה", והיא אמרה, "זה כבר לא היה עוזר, מה זה היה עוזר, וגם לא היה לי כוח לזה, לאף אחד לא היה כוח".

משפחת הבופור הפכה לספר. נפגשנו בבית משפחת אליאל בכפר תבור לחוג את הולדתו. אמא באה אתי והם הקיפו אותה, שכולי לבנון, אנשים ששבע שנים להם בשכול, והיא כבר מן הוותיקים, מאלה של 73', אשה צלולה וחזקה. היא ישבה שם שקטה והאזינה, והם דיברו אליה, ועל עצמם, וגם היא דיברה מעט.

נסענו משם והיא אמרה, "היה לי טוב שם, אני שמחה שבאתי", ובבת אחת עברה בי בת קול בהירה, וידעתי שתם הכעס והיה לאבק. אין לי עוד חפץ בו. מעתה אני אדון לגורלי ואדון לגורלה. האשה הזו לידי אינה עוד ממליכה נסיכים, ואולי לא היתה אף פעם. אולי כל זה לא היה אלא טעות, מדוח שווא, הר אבק ואפר שבניתי במו ידי וניסיתי לטפס עליו שוב ושוב, ושוב ושוב באה יד ודחפה אותי למטה.

 ההר התפורר. עכשיו ישבה לידי במכונית הגולשת אל השפלה אמי לאה רוזנטל, שכבר מלאו לה 76, והיא זקוקה לי כל כך, ולשנינו פצע משותף, שנינו חולקים אותו אובדן, ושנינו בחרנו בחיים. באחת נשטף הסוד הרע אל המקום שאליו היה צריך להישטף מזמן, אל הנהר הגדול, נהר השיכחה. וגם אם עדיין לא למדתי להביע אליה אהבה, חיינו שלובים יחד.

נותר גידי, גידי שלנו האהוב, הקורבן הטהור לרע. על שנינו הוטל לשאת את משא קיומו. כשנלך ילך גם הוא, ויישארו רק הספרים.

5

נישאתי בשנית וחזרתי עם עדנה אשתי לתל אביב, עיר ילדותי. אמא עבדה עדיין למרות שכבר מלאו לה שמונים, וטיפלה בקשישים. יום אחד באה ואמרה, "נו, אני בעיקר מטפלת בקשישים יותר צעירים ממני, זה לא הגיוני". היא המשיכה בהנאות הציור והברידג', שעליו אמרה לי פעם, "יש בקבוצה שלנו גברת אחת בת 100, היא כבר עושה טעויות". היא יצאה להרצאות ופעם ביקשה המלצות והלכה לשמוע את נתן זך, "למרות שאני לא חושבת שאני יכולה לקרוא את השירים שלו" וישבה מוקסמת. זך אמר לי, "כן, אני זיהיתי אותה, היא ישבה מולי עם חברה ושתיהן הקשיבו כל כך שדיברתי רק אליהן". אחרי שנים אזרתי עוז וסיפרתי לה שמאירה שלחה יד בנפשה. צל עבר על פניה, והיא אמרה, "דברים כל כך קשים, דברים כל כך נוראים, אי אפשר להסביר את כל זה".

ה"אֶקסים" הזדקנו. הגברים הלכו לעולמם בזה אחר זה, ונותרו הנשים. אמא לא ידעה מחלה כל ימיה, אבל חברותיה חלו והתקשו לעלות ולבקר אצלה. את קברו של גידי לא פקדנו ולא דיברנו אודות הקבר. יום אחד בא מישהו אל הדירה ברחוב הבשן, כשהייתי שם בדרך מקרה. בדלת עמד איש כבן שישים, אפור שיער ושפם ואמר, "אני השכן שלכם בקריית שאול, הבן שלכם שוכב על יד הבן שלי".

אמא הציצה מעבר לכתפי והסתלקה לחדרה. האיש אמר, "רציתי לדעת אם אתם באים לשם, לפעמים", ואמרתי, "לא, לא, אנחנו לא באים", והוא אמר, "אני מבין, אבל רק רציתי שתדעו שאני מטפל בקבר, אני גם שמתי שם עציץ כי הקודם נשבר". אמא התרוצצה בחדרה, טרודה, ואני אמרתי, "אנחנו מאוד מודים, ומאוד מצטערים, מאוד מאוד". האיש הציץ לעבר האשה בחדר הסמוך והלך, וגם אחרי שהלך לא דיברנו. היא רק אמרה, "אין לזה שום משמעות, לקבר אין שום משמעות".

בקיץ 1992 חיפשנו, עדנה ואני, דירה רחבה יותר מזו שרכשנו כשעזבנו את הקיבוץ. עדנה מצאה בעיתון מודעה קטנה ומפתה ברחוב אחד העם. שם, בקומה השנייה, נגלתה לנו דירה בת חמישה חדרים רחבי ידיים, ארונות קיר מעוצבים, מרפסות וחלונות. שכבת אבק עבה הלכה והצטברה בדירה הזו שאיש לא גר בה זה שנה תמימה, ועכשיו עמדה למכירה. על רצפת אחד החדרים תפחה כגבעה קטנה ערימת ספרים מגובבים, ועל קודקוד הערימה נח, זורח בצבעו הכתום, 'הה ברברה, איזו זנות המלחמה'.

הרמתי את הספר מן הערימה ופתחתי אותו. שם, בעמוד הראשון, נותרה דבוקה ההקדשה שכתבתי לבית הספר התיכון החדש, ובעטיפת הספר הפנימית בצבצה כרטיסיית הספר הריקה. 17 שנה לפני כן שאל בן המשפחה שגרה בדירה לפנינו את הספר מן הספרייה, ומאז מחכה לי העותק הזה כאן, בביתי החדש.

מדי שנה, כשקרב יום כיפור, אמרה אמא, "ביום כיפור נדבר על גידי" ואני לא עניתי. כשקרב ערב יום כיפור הבאתי אותה אל ביתנו והיא אמרה, "נדבר על גידי, נדבר קצת על גידי", והמילים נחנקו בגרוני, והיא אמרה, "הוא היה טוב, הוא היה אדם טוב, אני חושבת מה הוא יכול היה להיות", ושוב אמרה, "מה שקרה לנו קשה, מה שקרה לו הוא איום, בלתי נתפס". אחר כך נהגתי להחזיר אותה לביתה בשעות הלילה. הרחובות היו מלאים בילדים רכובים על אופניים. האנשים המעטים שהלכו ברחוב הביטו עלינו במבטים קשים, לעיתים צעקו ורגזו, וחזרתי הביתה מר וחרד.

כשקרב יום השנה ה-20 למלחמת יום כיפור ביקשנו את חבריו של גידי מן הקיבוץ ומן החוג לתיאטרון לבוא אל ביתנו. דיברנו אודותיו וידעתי שזה המפגש הראשון והאחרון, כי אין עוד מה לזכור, כי יבשו מעיינות הזכרון, וכל מה שהיה לומר נאמר. הימים היו ימי אוסלו ואני הייתי נלהב, מאושר וחשבתי, אולי גם אמא תתחיל להאמין, והיא אמרה, "אני מאוד רוצה להאמין, אני כל כך רוצה להאמין".

באביב 1993 הצטרף אל המשפחה הילד התל אביבי שלנו, ארנון. הבית מלא שמחה. אמא היתה לסבתא בת שמונים בעולם מלא סבתות בנות חמישים, והיא השפיעה עליו אהבה, אבל לא חיבוקים ונשיקות שאינם דרכם של היהודים הגרמנים.

בערב יום כיפור של שנת 1995 ישבנו יחד כדרכנו. לפתע צלצל הטלפון, ואמא נרעדה כי זמן רב כל כך לא צלצל הטלפון ביום כיפור. דיברה אתי רחל דרור, בתם של קֶתֶה ואלברט בר, בת דודתה של אמא מכברי, וחשבתי שהיא רוצה לומר דבר מה לאמא, להשתתף, אבל היא אמרה, "יונתן נהרג", בקול צלול אמרה, כאילו ללא כאב.

אמא הביטה בי וראיתי בעיניה קריאת חרדה ורחל אמרה, "הוא חזר בלילה מירושלים, בבוקר מצאו אותו בדרך מירושלים לגלגל. אולי לוטה אצלך?" ואמרתי, "כן, אמא פה". אמא דיברה אתה מעט וישבה לשולחן. חזרנו בדרך הייסורים לביתה, ויותר לא באה אלינו בימי כיפור.

מעגלים החלו להיסגר. קנאות ושנאות וכעסים נמוגו. איבון מברלין, שבעלה האהוב קוליה הלך לעולמו עם פרוץ המאה ה-21, כותבת מכתבים לבנות דודתה מישראל והן משוחחות בטלפון לעיתים תכופות. מן העיר פלנסבורג נשלחה הזמנה לבנותיו של הדוקטור קורט פרייער, לשעבר סגן המנהל של המוזיאון המקומי, לבוא ולהשתתף במחוות כבוד לאביהן.

אמא ודודה מיכל נסעו אל העיר הנושקת לגבול דנמרק. שם כיבדו אותן בדברים חמים ואותות הוקרה נשיא העיר האדון ראוטנברג, ומנהל המוזיאון הדוקטור שולטה-וילוור, והעיתונאי החרוץ ברנד פיליפסן החוקר את תולדות האיזור. בטקס סופר איך הציג דוקטור קורט פרייער ב-1920 את מועמדותו למישרה הפנויה של מנהל המוזיאון ונדחה, למרות שעל פי הערכת מנהל המוזיאון "הוא היה אולי המדען המבריק והמוכשר ביותר שהיה אי פעם פעיל באותו מוזיאון". מנהל ארכיון העיר, דוקטור ברודר-שונזן, אמר, "כנראה לא היה ב-1920, במצב הלאומני באיזור הגבול המחומם, מקום עבור אדם חופשי כמו דוקטור פרייער".

אמא, שלא כדרכה, נשאה נאום קצר ואמרה, "אבינו לא היה דתי רליגיוזי, אבל הוא היה איש מאמין. הוא האמין בהומניזם, ביכולת בני האדם ליצור חיים משותפים יותר טובים, וחברה יותר טובה. הוא האמין בעלייתה של התבונה".

 בסתיו 2001 נסעתי לעיר אבותי שטטין, שהיתה לעיר הפולנית שצ'צ'ין. היהודים גורשו ממנה לפני המלחמה, הגרמנים גורשו ממנה אחרי המלחמה, יהודים אחרים באו וגם הם סבלו רדיפות וסבל ונפוצו לכל עבר. על כך נהגו במשפחת פרייער לצטט חידוד של אלברט בר, שהיה איש לצון עד סוף ימיו:

"על גדות האודר שם גרמנים שכשכו רגליים/ עכשיו יורקים הפולנים אל תוך המים".

שם, ברחוב יגלובסקה, שבתקופה הגרמנית נקרא רחוב טורנר, מצאתי את הבית שבו נולד אבא, בקומה הראשונה, וגם את הבית שבו חי את חיי ילדותו ונערותו ברחוב בולסלאבה סיאטגו, שהיה קרוי בתקופה הגרמנית רחוב פסטלוצי. מן החלון הציץ בי זוג קשישים חשדניים. בית המידות של מוריץ ותרזה פרייער נהרס, ובמקום שבו עמד ביתם של טרודה ומרטין הנדלסון בנו בניין חדש מן היסוד.

רגעיו האחרונים של גידי נותרו קופסה שחורה אבודה שרק לי היה חפץ בה, והקופסה היתה בידי אפי סלוצקי. באחד הימים התקשר אדם והציג עצמו "הנציג החדש של היחידה כלפי משפחות חטיבה 679", מספר שהצלחתי לשכוח שוב ושוב, אבל הבנתי שבעניין גידי הוא מדבר. הוא אמר, "אנחנו רואים שאתם לא מגיעים לטקסים" ואני אמרתי, "לא, אנחנו לא מגיעים, אני באמת מעריך את ההתעניינות שלך", והוא אמר, "אולי בכל זאת אתם צריכים משהו", ואמרתי, "לא, אנחנו לא צריכים כלום".

רגע לפני שהורדתי את השפופרת הבהב הזכרון ואמרתי, "תמצא לי את אפי סלוצקי". הוא שמח למשימה, ואחרי כמה ימים חזר אלי וסיפר לי שאפי נמצא, והוא ישמח לשוחח אתי בכל דרך, רצוי פנים אל פנים. אפי, כך סיפר, מתגורר זה שנים רבות במושב גני-טל שבגוש קטיף. רוחי נפלה, ושוב דחיתי את מועד הפגישה לזמן טוב, שבו לא יחצוץ גבול ביני לבין האיש המחזיק בקופסה השחורה שאני מחפש. אחרי זמן אזרתי עוז והתקשרתי ואפי אמר, "אני מחכה לך", ואמר עוד, "אני אקפוץ אליך, אני אתקשר".

כשקרב יום הזכרון של שנת 2001 בא אלי אפי. ישבנו בבית קפה, והוא סיפר לי על שעותיו האחרונות של גידי, בפרטים רבים, ואמר, "אתה יודע שהייתי בבית של אמא שלך, בשבוע הראשון, אתה לא היית".

"אני יודע", אמרתי, "היא אמרה שלא דיברתם".

"דיברנו", אמר אפי, "סיפרתי לאמא שלך שגידי קרא בסידור התפילה לפני שיצאנו לדרך והיא כעסה ואמרה, 'זה לא יכול להיות, זה לא גידי'. יותר היא לא רצתה לשמוע".

אחר כך סיפר אפי איך יצאו שלושתם לאור הירח המלא אל חאן ארינבה, ואיך זחלו לאט ממחסה למחסה על אבני הבזלת כשסביבם רוחשים חיילים סורים.

"גידי הלך אחרינו", אמר אפי, "חיכינו לו. שמעתי צעקה, והוא נעלם בחושך. לא ראינו אותו יותר".

שתקנו שתיקה ארוכה. אפי השפיל את עיניו ואמר, "שתי צעקות מוות שמעתי בערב ההוא, והמשכתי ללכת. ככה נקבע, שאני אמשיך ללכת, שאני אגיע".

לאחר שהתגוררה אמא בדירה בבית קומות הקרוב לצריף ילדותי הקטן ברחוב פינסקר, עברה לגור בבית האבות ברמת חן, שבו בילה דודה האהוב אריך את שנותיו האחרונות. את השידה העתיקה שעברה מדור לדור הבאנו לביתנו. את הספרים הרבים בגרמנית שנאספו במשך שנים רבות, חלקם הביאה אתה מגרמניה, ספרי שירה ופרוזה וחברה ואמנות, ערמנו וארזנו בתיבות קרטון.

"אין לאן לקחת את זה", אמרה אמא, "אף אחד לא רוצה את זה, אפילו במכון גיתה כבר אין להם מקום לכל הספריות של הייקים".

את תיבות הקרטון העמוסות ספרים מאובקים הנחתי ליד פחי האשפה שהדיפו צחנת פסולת מזון. הסבתי מהן את ראשי ולא הבטתי לאחור.

אמא נתנה לי למשמרת ערימות גדולות של תעודות וכתבים, מחברות עמוסות סיפורים ורשימות שכתב אבא בגרמניה ובישראל. חלקם מודפס במכונת כתיבה ומועתק לנייר שקוף המתפורר בין האצבעות. מצאתי שם שירים רבים שלא הכרתי, וגם היא לא הכירה, ואולי שכחה. כשהגיעה אל נחלתה בבית האבות ישבנו יחד וקראנו בהם. היא הסבירה לי את פשר המילים שלא ידעתי, ואמרה, "זה יפה, לא חשבתי אף פעם שזה כל כך יפה, זה לא רק המחשבות שלו, זה יפה בתור שיר".

שעה ארוכה ישבנו וקראנו שירים של הנס רוזנטל, אבי שלא ידעתי עליו דבר, שנעלם מחיי בלא הודעה, בלא קריאה. כשקמתי ללכת מאמי נשקתי לה, בפעם הראשונה בחיי.

תגיות :
תמונה ראשית