שלושה יומני מלחמה

רוביק רוזנטל | 16 באוקטובר 2014
המאמר הופיע בכתב העת "ארץ אחרת"

שלושה יצאו למלחמת יום הכיפורים, שניים חזרו ממנה. כל אחד מהשלושה כתב את המלחמה שלו, כל אחד מהם הוא דרך קיום אחרת של אדם במלחמה: הדתי, האקזיסטנציאלי והאוניברסלי

שלושה יצאו למלחמה, המלחמה הנוראה ההיא, מלחמת יום-הכיפורים. חיים סבתו, תלמיד ישיבה צעיר, שחזר ממנה והיה לראש ישיבה ולסופר נחשב, יורם קופרמינץ, שחזר ממנה הלום, נואש וחסר מנוחה והיה לאמן, ואחי גידי, שלא חזר.

חצי יובל אחר-כך, כאשר סבתו וקופרמינץ כבר אנשים בוגרים, הם כתבו את המלחמה, איש בדרכו. סבתו בספרו "תיאום כוונות", קופרמינץ בספרו "יומן המלחמה שלי". המלחמה של גידי נכתבה עשרות רבות של שנים לפני שמת, הוא לקח אותה מן השירים, הוסיף משלו, כתב את המלחמה שלו ומת בה.

אלו שלוש מלחמות שונות בתכלית, שיצאו אליהן אנשים שונים והן מתרחשות בעולמות נבדלים ואפילו זרים. והכתיבה אינה מקרבת בין העולמות, אלא מרחיקה אותם עוד יותר זה מזה. המרחק עשוי להפתיע, שהרי שלושתם צעירים ישראלים, בני אותו דור, דוברי עברית, ושלושתם צמחו בארץ שהיתה אמורה להכין אותם למלחמה. אבל החיים אינם מכינים למלחמה, ואף מציאות של מלחמה אינה בהכרח מכינה למלחמה. מעריסת הילדות, משיחות סתם עם אבא ואמא, מורה שהטביע בך חותם, ספרים שקראת. אל המלחמה אדם יוצא כפי שהוא יוצא אל חייו כאיש משפחה וכאיש עבודה, עם אותה צידה בדיוק, אבל המלחמה מציבה בפניו מבחן עליון של שאלות קצה, שאלות על הקיום, שאלות על האי-קיום, והעולם שממנו בא ושהוא מביא אתו נבחן יחד אתו.

האדם הדתי השלם

"תיאום כוונות" מספר על המלחמה של עלם צעיר, נשוי ללא ילדים, תלמיד ישיבה ירושלמית. איננו יודעים את שמו של העלם והמחבר, סבתו, מטשטש לגמרי את הגבולות בינו כמחבר לבינו כגיבור הספר.

המלחמה עצמה מתוארת בשני מסלולים נפרדים, המסרבים להתאחות. האחד הוא מעין תחקיר שנערך לאחר המלחמה ובו מספרים חיילים שונים את מהלך המאורעות, והשני הוא זרם המחשבות של המספר שכמוהו כמחבר, הוא אדם דתי מאוד. הוא "הטיפוס הדתי" השלם, המובהק, כך הוא חי את חייו לפני המלחמה, וכך הוא חי את המלחמה.

סבתו - או העלם-החייל בן דמותו, יוצא למלחמה מצויד בפסוקים שאגר כל ימיו. הפסוקים הם המימוש הלשוני של דתיות עמוקה, שהיא המסגרת הפנימית והחיצונית ההופכת את המלחמה לבעלת משמעות עבור סבתו, ואולי לשיאה של משמעות חייו. אל המלחמה הזו הוא יוצא כשהצירוף המהדהד וההולך לפניו ואחריו הוא "מסירות הנפש" במובנו הדתי. ובמלחמה עצמה צץ ומצלצל באוזניו שוב ושוב פסוק ששמע לפני שיצא מבית-המדרש. "יחד היינו מהלכים בלילה ההוא, מוצאי יום-הכיפורים, דוב ואני, בדרכנו אל נקודת האיסוף, ויחד נדחפנו אל האדמו"ר אותה שעה, קרוב לחצות, בקידוש לבנה שעשו חסידים של אמשינוב. רמזו לנו החסידים שבעל מופתים הוא האדמו"ר, וברכתו עושה רושם. קרבנו אליו, והחסידים דוחקים אותנו מכאן ומכאן, מטים אוזן לשמוע מה יאמר. עטף האדמו"ר את ידי בשתי ידיו כשהוא מלטף אותה בחום, הביט בי ואמר: תיפול עליהם אימתה ופחד, תיפול עליהם אימתה ופחד, עליהם ולא עליכם" (עמ' 13).

המלחמה עצמה מתוארת ככאוס, והתיאורים של סבתו דומים מאוד לתיאורי מלחמה בכלל ולתיאורי מלחמת יום-הכיפורים בעיקר, אך התוהו ובוהו הזה אינו מבלבל את החייל-הכותב ואינו מאיים עליו. זו מעין זירת התרחשות שחוקיה חדשים ומעוררי פליאה, אבל אין בהם כדי לערער את מקומה של המלחמה בתוך מערכת העולם השלם של סבתו. "נאספנו עשרה טנקים. ההרגשה היתה כבדה. רוח נכאים. אנשים נשכבו על התמסורות של הטנקים סחוטים ועצובים. הוצאנו מנת קרב. רמי לא רצה לאכול כלום. הוא וחנן דאגו מאוד. הם דיברו ביניהם בקול: מה יהיה מחר? איך נעצור את הסורים? חנן אמר: אם זה יימשך ככה, עוד יום הם כובשים את כל הרמה. נחמן שאל מי יעצור אותם מלגלוש לירדן, לכבוש את טבריה. אני עמדתי ליד הטנק אותה שעה והתפללתי תפילת ערבית. לחשתי: ואנחנו ישראל עמו... הפודנו מיד מלכים... השם נפשנו בחיים, ולא נתן למוט רגלנו. המדריכנו על במות אויבינו, וירם קרננו על כל שונאינו..." (עמ' 122).

בין האמונה הדתית לבין אירועי המלחמה מתקיימים יחסי גומלין הולכים ונמשכים: הדת היא המשענת התמידית, היא מקור הכוח, מעין מערבל הסוחף אליו רגשות חשופים של פחד, חוסר התמצאות או יגון. כשהוא מוצא את התפילין שלו שכמעט אבדו בטנק שנפגע, הוא מנשק אותן. "לא יעבור עלי יום בלי תפילין. המשכתי להניח אותן, מתפלל בלבי כשהחמה מסתתרת לה בין החושות לבין ענפי האילנות שבאופק" (עמ' 103). ככל שנמשכת המלחמה היא נטענת יותר ויותר משמעויות, פסוקים, רגשות דתיים עזים, תמונות מלאכים. "הוא נוסע בטנק עם חברו רוני, המחזיק כרך קטן של הרמב"ם ומקריא מתוכו הלכה שבה נפרד מהם ראש הישיבה לפני שיצאו. ואז פתח ראש הישיבה את הרמב"ם וקרא מתוכו: ומחר שייכנס בשערי המלחמה יישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל ייחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו.. וייפנה מכל דבר למלחמה... וידע שכל דמי ישראל תלויין בצווארו" (עמ' 34).

אין לסבתו הרהורי בריחה, וכאשר הוא מתעכב בגלל טנק פגוע הוא מחכה לרגע שישוב למלחמה, אבל לא מתוך תאוות המלחמה אלא מתוך סוג של תום: הרי הוא צריך להיות שם. אפשרות הבריחה נוכחת בעולמם של "האחרים", שלא באו למלחמה מתוך הפסוקים. אין במלחמה שום מימד של זוועה. מלחמה ללא דם, ללא איברים כרותים; הפסוקים והאמונה בתקפותם מכסים על הכל. "הגדוד נפגע. נפאח נכבשה. העיקר, לא לאבד את צלילות הדעת. לחשוב בהיגיון. אני ממשש את כיס החולצה. ספר תהילים קטן היה שם. אמא נתנה לי אותו לפני שיצאנו. הוא שלה. הרבה דמעות שפכה בו. עכשיו האיר לי פסוק אחד מן המזמור: גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי. הרגשתי את הפסוק הזה. בוודאי דוד כתב אותו במיוחד בשבילי" (עמ' 95). המתים עולים השמימה בנשיקה והופכים למלאכים. בחלומו מתעופפת סוכה לשמים, ובעקבות החלום הוא מחבר שיר: "עטופי טלית/ נוטלי לולב/ ניטלו מסוכתם// נפלו המחיצות/ נתערבב הסכך/ בצל שמים חסותם".

דב, חברו הטוב, נעלם, ובמהלך הספר כולו מנסה סבתו לגלות היכן הוא. לכאורה, בסיס לבניית דרמה של מלחמה, אבל סבתו אינו ממש מעוניין לדעת היכן דב, ודב אינו חשוב יותר מן המלחמה, ואפשרות מותו של דב אינה מאיימת עליו. דב נופל במלחמה אבל לא מת ממש, שהרי ליד טנק שרוף נמצא תיק התפילין שלו ששמו רקום עליו. הסמל הדתי של קיומו נותר, ועל כן מותו הפרטי הופך לעניין כמעט לא חשוב. לדב יש אמא, הוא בן יחיד לאם ניצולת שואה שעולמה נשבר מן הסתם, אבל פרט לציון עובדת קיומה של אמו סבתו אינו שב אליה ואינו נחשף לשבר שלה. כמו כל המתים, דב שם, בשמים, בעולם שכולו טוב. "חזרתי ונענעתי לשמים, כיוונתי כלפי דב, ואמרתי לבדי: שלום עליכם, שלום עליכם, שלום עליכם" (עמ' 167).

האם סבתו וגיבורו אמנם חוו מלחמה ללא אימה? האם השניים האלה שאי-אפשר להפריד ביניהם הצליחו להיאטם מפניה וכך לשרוד? האם הפסוקים, ואהבת אלוהים, אמנם מגינים על הלוחם ומעניקים לו יתרון של ממש על הלוחם הלא דתי? אני מתקשה להאמין בכך, ובמשך כל זמן הקריאה שאלתי את עצמי אם אינני מחמיץ רובד נסתר של אימה המצוי כאן, בין השורות, בתוכן, בתוך הפסוקים? התאמצתי למצוא את האימה מתוך התקוממות, כי יש משהו לא אנושי בהגנה המלאה הזו מפני הזוועה. ואם לא מצאתי, האם זה מפני שסבתו ואנוכי לא באנו מאותו מקום? האם העולמות שלנו כל-כך רחוקים עד שאני יכול להיכנס אל עולמו רק במסדרון הארוך והמואר של הפסוקים והקיום הדתי?

האדם האקזיסטנציאלי

יורם קופרמינץ החל לכתוב שורות קצרות, מקוטעות, באתר אינטרנט. האינטרנט גאל אותו כנראה מהצורך לכתוב סיפור שלם או ספר, ואיפשר לפסוקים המקוטעים להיכתב בלי שיתחייב להפוך אותם לאמירה מגובשת, עד שצמחו מעצמם לספר שהוא ספק ספר שירה, ספק פרוזה, ספק יומן, ואולי ניתן לקרוא לו "ספר וירטואלי בדפוס".

כנגד סבתו, שהוא "האדם הדתי", קופרמינץ אינו "האדם החילוני" אלא "האדם האקזיסטנציאלי" במשמעות שהעניק לו אלבר קאמי ב"הזר". ייתכן שיש לו אמונות, אבל הן אינן מסייעות לו בעמידה מול זוועת המלחמה, ולכן ככל הנראה אינן בעלות תוקף. הוא אינו "שייך" - למדינה, לצבא, לחבורה שאתה הוא לוחם - ועל כן אינו חושב על כל אלה בשעת לחימתו והם אינם מסייעים לו ללחום. הוא רוצה לחיות, ליתר דיוק "להתקיים", "לשרוד", אבל בלי חמדה או אהבת קיום, בלי טעם, ובלי המעבר שעשה קאמי עצמו אל "האדם המורד".

קופרמינץ, על-פי "יומן המלחמה שלי", יוצא למלחמה ללא הכנה וללא הגנה. הוא נחשף אליה במימד המפלצתי שלה. גם הוא, כמו סבתו, מגלה את הכאוס. "הם באים מנחיתים פצצות חלק מהאנשים יורים באוויר/ חלק אחר מתחפר מתחת לטנקים ואחרים מתים/ אין שום שיטה בהפגזה/ יש רק שיטה בפחד, השיטה פשוטה, כל הזמן פחד" (עמ' 12). אבל הכאוס הוא רק הפרוזדור לגיהנום. בגיהנום נשרפים, נשברים, מתים ללא סיבה. "התחילה הפגזה, אלפי פגזים נפלו באותה שנייה/ על האדמה/ מישהו בנגמ"ש התחיל לצעוק,/ זה מארב, הם חיכו לנו, זה מארב/ צריך להפנות את כלי הרכב אחורה ולסגת/ הוא המשיך לצעוק ברעש הנוראי, פגז שחלף/ פגע בו. נשאר גוף ללא ראש, ככה פתאום" (עמ' 26).

הגיהנום הוא של כולם, והגיהנום הוא של כל אחד, ולכל אחד מזומן העינוי הפרטי שלו, הרגע שילך אתו כל חייו אחר-כך, ואם סבתו משוחח עם מלאכים, קופרמינץ ישוחח כל חייו עם שדים, שהם זכרונות המסרבים למות. "שמתי את הידיים שלו על הכתפיים שלי והתחלתי/ לנסות ללכת הרגשתי שהוא קל, הורדתי יד אחת שלי/ לתפוס אותו גם ברגליים/ לא היו שם רגליים, הוא היה חצי אדם, מהבטן למטה/ לא היה כלום" (עמ' 60).

המלחמה לא רק שאין לה משמעות דתית, אין לה גם משמעות חילונית, אין לה משמעות בכלל. וקופרמינץ לא רק שאין לו הגנה דתית מפניה, אין לו גם הגנה חילונית, כפי שהיתה במידה זו או אחרת לרוב הלוחמים ששרדו אותה. הוא מחפש תמיכה בשירים. "סובבתי את הכפתור הכי חזק שאפשר/ בדיוק היה שיר של רוברטה פלק/ הורג אותי ברכות/ התחלתי לצרוח את השיר והנהג אתי/ הי'ז קילינג מי סופטלי וויז היז וורדס, קילינג מי/ סופטלי וויז היז אייז" (עמ' 17). הוא מתפלל, מעין תפילה חילונית. "לחשתי את השם של אח שלי./ לחשתי שמות של חברות שלי/ לחשתי זיונים שהיו לי, לחשתי שירים שידעתי/ שרתי לעצמי שירי גן-ילדים/ כל הזמן לחשתי" (עמ' 54). אבל בתפילות האלה אין כוח ואין נחמה, רק ייאוש. "שמעתי אנשים שמבקשים למסור שלום אחרון/ לנשים ולילדים שלהם, ואחר-כך הקשר נותק/ שמעתי תפילות/ שמעתי בכי, שמעתי נסיונות לעודד את הבוכה להפסיק/ ואחר-כך שוב נותק הקשר./ שמעתי גם קללות" (עמ' 37).

באשר קופרמינץ הוא אדם נטול הגנות, ובעצם בעל קצות עצבים חשופים לגמרי ורגישות טוטלית לסביבתו, הוא אינו מביא אתו למלחמה את הכלים שהחייל מביא אתו בדרך-כלל. הכלים האלה אינם נחלת האדם הדתי המאמין דווקא, אלא נחלת כל החיילים בכל המלחמות; נאמנות למולדת או לגדוד או למפקד, אומץ לב, יכולת הכחשה. קופרמינץ מסרב להגן על עצמו מפני המלחמה, ומוכן כמעט במודע לשלם את המחיר. "אני לא השתגעתי, ידעתי את זה גם אז/ שזה לא שיגעון, זה פחד מקפיא,/ זה סיוט אינסופי/ מהמראות שרואים, זה אובדן הכוח הפנימי/ זו הבהייה המוחלטת בלי שום יכולת לשנות" (עמ' 50).

הבריחה, שאינה אופציה עבור סבתו, היא האופציה היחידה עבור קופרמינץ. לא בריחה פנימית שהוא אינו בוחר בה, אלא בריחה בפועל, בריחה חסרת סיכוי מן הגיהנום. "צרחתי, והתחלתי לרוץ, לא חשוב לאן/ רצתי ורצתי, והכול מסביב ממשיך וממשיך/ אנשים מנגמ"שים אחרים צעקו לי, בוא תעלה/ תעלה לכאן יא אידיוט. לאיפה אתה רץ?/ ואני המשכתי לרוץ" (עמ' 28). הוא גם אינו נושא בתוכו כעס או מחאה, שהם סוג של משמעות. בניגוד גמור לסבתו, שהביא אל המלחמה את העולם השלם שגדל בתוכו ואשר הוטמע בו, ללא הבחנה בינו כיחיד לבין העולם, קופרמינץ מביא את המלחמה אל העולם שהוא חוזר אליו, ולא יוכל עוד להבחין ביניהם. מעתה הוא חי בגיהנום, בעולמם של הנואשים, המקוללים, הנידונים למוות. "חצי שנה שכבתי בבית-החולים סורוקה בבאר-שבע/ עשרים ושבע שנה, בדיוק עכשיו,/ חלפו מיום הפציעה/ המשפט שאני הכי שונא לשמוע הוא/ יהיה בסדר" (עמ' 63).

האם יורם קופרמינץ הוא שחווה את המלחמה בדרך "הנכונה", כלומר, כזוועה טהורה? האם אין כל השאר, כולנו, הדתיים והלא דתיים, אשר מוגנים יותר או פחות באמונות, שטיפות-מוח או זהויות וקודים שבטיים, מנציחים את המלחמה בכך ש"אנחנו" מסוגלים לחיות אתה ואחריה? במלחמת העולם השנייה מיליוני אנשים צעירים הסתערו אל מותם בשאגה, כמעט בחדווה, בידיעה מוחלטת שהוא מגיע, ושאין לו שום טעם. מה איפשר להם לעשות זאת? אולי קופרמינץ הוא החכם היודע את המלחמה וכל אנשי המלחמה, כולנו, שוטים גמורים? ואם קופרמינץ צודק, איך ניתן להצדיק את העובדה שהוא אינו יכול לחזור ולחיות חיים שאינם מלחמה? אולי המלחמה, שהוא גבר לכאורה על מהותה המפלצתית כיוון שלא הסכים להסתגל אליה, ניצחה אותו בדרכה הערמומית, בעוד שדווקא אלה ש"הסתגלו" אליה ונשארו בחיים ניצחו את המלחמה וגם מסוגלים להיאבק בה? שאלות שאין להן שיעור ואין להן מענה חד-משמעי.

האדם האוניברסלי

אחי גידי יצא אל המלחמה באופטימיות, באי-ידיעה. אני יודע מעט על חמשת הימים האחרונים של חייו, אבל לפי המעט הזה, מראות המלחמה והכאוס ששרר בחזית ברמת הגולן, כפי שהם מתוארים אצל סבתו, היו תפאורה גם לימים האלה. לפני שמת, עסק בכתיבת שירים ובתרגום שירה שאהב. סיפור מותו כתוב בהם בדייקנות מבהילה. הוא ידע שמותו יגיע וכתב אותו, ואני פרסמתי את שיריו בספרו "הה ברברה, איזו זנות המלחמה", שיצא שנה וחצי אחר מותו. הספר הודפס בארבע מהדורות, ועד היום אני פוגש את בני דורו של גידי המספרים לי שהספר מונח מעל מיטתם.

גידי תרגם שירים של גיבורי התרבות המוזיקליים של אותם ימים, החיפושיות, בוב דילן ואחרים, ולצדם משוררים שאהב, ובעיקר ברטולד ברכט וז'אק פרוור. לצד כשלושים תרגומים פורסמו בספר עשרה שירים שכתב, שכמה מהם הולחנו אחר-כך ונקראו שוב ושוב בתוכניות זיכרון. את השיר "רק בן עשרים" החותם את הספר גילינו לאחר שנפל והתגלגל באחת המגירות בבית אמא, והוא מלווה אותי כל ימיי, בשוכבי ובקומי. "לא תמכתי בחברים נופלים/ ולא שמעתי בכי אמהות/ לא הרחתי ריח חללים/ ולא ראיתי עוד זרועות קטועות/ אך חייתי עשרים שנה/ על פני האדמה הזאת/ זה היה טוב, ורוצה להמשיך/ פשוט להמשיך לחיות" (עמ' 80).

כמה תרגומים בספר מתארים בדייקנות מבעיתה את הסיפור המפורט של נפילתו. הטנק שלו נפגע פגיעה ישירה. מפקד הטנק, מיכה גרנית, נהרג. הם נותרו שלושה. בלילה החלו לצאת בתוך הכאוס, בין סורים נסוגים אל עבר חאן-ארנבה, המוזכרת גם אצל סבתו. את סיפור הבריחה הלילית סיפר בשיר שתרגם מאת ברטולד ברכט, על אודות הגברים של פורט דונלד הבורחים בבהלה משיטפון המאיים על חייהם. "הגברים של פורט דונלד - אהוי!/ כי אמרו: אם נישן, זה הסוף ונחתם/ כי עלתה השינה מלילה ומים/ והפחד אחז בהם כבעדר חיות נרדפות/ אז אמר האחד: נשיר את ג'וני מעבר לים/ כן, זה ייתן בנו כוח, אמרו/ אנחנו נשיר את השיר, אמרו/ אז קמו ושרו את ג'וני מעבר לים//" (עמ' 61).

זמן-מה אחר-כך באותו לילה, ליל ירח מלא, לכד אותם מארב סורי. גידי נפגע ונפל. שני חבריו, אבי פיקרש ואפי סלוצקי, המשיכו בדרכם. גם את מותו כך, מוטל לבדו, נטוש, כתב ברכט, וגידי תרגם. "וכשבלע אותו היער אל קרבו/ ספוג בטל כמו שהיה כרו לו בור/ בבוקר ההוא בעשב השחור/ קפואי שנאה כמו שהיו ומלאי בחילה/ בינות לענפיו של האילן.// ובלי דבר מלה נטשו את לב היער השחור/ רק שוב שלחו מבט אחרון לעבר/ העץ שמתחתיו כרו לו קבר/ והוא, שהמוות נראה לו מר מדי/ והעץ, כל צמרתו היתה שטופה באור/ אז על פניהם הצעירות התוו אות צלב/ ומיהרו לרכב אל השפלה" (עמ' 64).

אבי ואפי המשיכו בדרכם ונקלעו לקרב עם קבוצה של חיילים סורים. אבי נהרג ואפי הגיע לחאן-ארנבה וסיפר את הסיפור. אבי ואפי היו שניהם בחורים דתיים, חובשי כיפה. אבי נמצא וזוהה בתוך ערימת גופות של סורים בזכות הכיפה שעל ראשו. כמוהו כדב, הסמל של דתיותו נותר למזכרת. הכרתי את אביו. הוא היה גאה בבנו, אבל עד היום לא מצא מנוחה לנפשו. אפי סלוצקי גר בגוש קטיף. עדיין לא נפגשנו.

גידי שכב שם זמן רב, אולי שבועות, אולי חודשים, עד שנמצא, ועוד זמן רב עבר עד אשר זוהה בוודאות. כמו רבים, הוא נקבר בבית-הקברות הזמני ליד שמרת, ואחר-כך הועבר לקריית שאול, בטקס שהיינו בו, אמא ואני, ולא היינו, לא היה לנו מושג מה יש שם, בתכריכי הצבא, והאם זהו גידי, בכל מקרה זה לא היה גידי. את סיפור העברתו של גידי לבית-הקברות בקריית שאול כתב ברטולד ברכט, בשירו "האגדה על החייל המת". וגידי תרגם. "מתוך חלקת האלוהים/ במרץ מחודש/ חפרה אותו הוועדה באת המקודש// רופא בדק את החייל,/ כלומר, מה שנותר/ וגם מצא שהוא כ"ק/ משמע - עריק מופקר// בלילה כה כחול וקר/ לקחו אותו. לו רק/ הסרת קסדתך, ושור -/ כוכבי המכורה// יצקו כוס ויסקי לגרונו/ תלו על זרועותיו/ שתי אחיות. אשתו הובאה/ בלי בגד לפניו.// כיוון שהגווייה ריחה/ עלה, כומר זקן/ צלע בראש עם נס של קטורת/ איש לא התלונן// החצוצרה בטרום די רה/ פצחה בניגונים/ עת החייל כמו שלמד/ שולח רגליו לפנים"// (עמי 44).

המלחמה שגידי יצא אליה היתה, אם כן, כפולה. היא היתה מלחמה ישראלית, באחד האזורים האחרונים בעולם שעוד יש בהם מלחמות אזוריות. הוא יצא אליה כיהודי הממשיך את מאבקו של היהודי למען מקום משלו בעולם. אינני יודע אם חש בעזות את המהות הזו של המלחמה, ואם הישראליות של המלחמה נתנה לה איזשהו טעם. אינני יודע גם אם חווה את השבטיות, את היחד שנוצר במלחמה ובצבא בין חיילים, ומאפשר לך לעבור את המלחמה יותר מוגן.

כיוון שהיה איש נוח ואוהב חברה ואדם, אני מניח שזה היה חלק מחוויית המלחמה שלו; אני בטוח שלצד הכאן ועכשיו של המלחמה הזו הוא הבין אותה לא רק כמלחמה "יהודית" אלא כעוד מלחמה במצעד המוות של המאה העשרים, מלחמה מיותרת שהפוליטיקאים מניעים מתוך רשע או איוולת. הוא בחר בקפידה לקרוא ולתרגם ולשיר את נביאי האנושות באשר היא. ברטולד ברכט, החיפושיות, בוב דילן. "בואו הנה כולכם רבי הטבחים/ שעושים מטוסי קרב ובונים תותחים/ שמסתתרים במשרדים מאחורי השולחן/ היום מפניכם אסיר את המסכה.// כל מה שבניתם רק הרס ומחק/ עולמי בידיכם כבובה של משחק/ בידי רובה שמתם וברחתם מהר/ שלא ישיגכם הכדור העיוור" (עמ' 36).

ומעבר למחאה, האלטרנטיבה לכל המלחמות, דווקא הרגש המצניע לכת, האנושי מכולם, שאינו אהבה נוצרית גורפת או אמונה קנאית בעולם שמעבר - החיבה. גם אותה גילה גידי בשיר קטן ואהוב על רבים. ותרגם. ולא נשאר לחיות אותה. "מעט חיבה רעי, ולא יותר/ מעט חיבה ולא יותר/ מעט חיבה רעי, חיוך אחד/ כי כלתה אהבה מן הארץ".

מותו של גידי היה לכאורה חסר שחר, אבל לו נותר בחיים לא היה חוזר מן המלחמה כמו יורם קופרמינץ. הוא היה חוזר ובצקלונו ברטולד ברכט, ובוב דילן, עם התיעוב העמוק, הבלתי מותנה, לכל מלחמה באשר היא. זוהי אמירת "לא" המכילה בתוכה אמירת "כן" לחיים. המחאה נושאת משמעות, כי מול הרע היא מציגה את מה שהיה ראוי להיות. והיא אינה נלקחת מן הפסוקים המרחפים של סבתו, אלא מן הקודקס של כלל בני-האדם.

עבורי גידי, בצד היותו אחי, בצד היותו הפצע שותת הדם של חיי, הוא "האדם האוניברסלי", והוא החלל האוניברסלי, האדם הצעיר שבחר בחיים, שבחר לשנוא מלחמות, והמלחמות ניצחו את גופו, אבל זכרו ניצח את המלחמות ושרד אותן. אבל האם הוא באמת ניצח, או שזוהי דרכי לחפש הגנה מפני הטראגיות של גורלו שדבקה גם בי, רק כדי לא ליפול למלכודת האלם המשתק של יורם קופרמינץ?

שני אפילוגים

שמו של ספר השירים והתרגומים נלקח משירו של ז'אק פרוור "ברברה", שגם אותו תרגם גידי. הספר הודפס באלפי עותקים ונמצא בבתים רבים. עותק אחד הבאתי לספריית בית-הספר שבו למדנו שנינו, תיכון חדש, והוספתי הקדשה אישית בעמודו הראשון. בסתיו 1992 היינו, אשתי ואני, עסוקים בחיפוש דירה בתל-אביב. המתווכת הראתה לנו דירה נפלאה ומרווחת בלב העיר, מעלה אבק. זה שנה לא התגורר בה איש. באחד החדרים נערמה ערימה גבוהה של ספרים. בראשה ראיתי את העטיפה הכתומה של "הה ברברה". פתחתי את הספר, ומן העמוד הראשון קפצו אלי כעגלים הנמלטים משביים אותיות ההקדשה שכתבתי לבית-הספר. בן המשפחה שגרה בדירה עד לפני שנה למד בו, שאל מן הספרייה את העותק שהבאתי אליה, ולא החזיר. הכרטיסייה היתה ריקה, איש מלבדו לא נגע בספר. שבע-עשרה שנה שכן העותק הזה על מדפי הבית, ועתה חיכה לי כאן, בראש ערימת ספרים מאובקת, במקום שהתעתדתי לגור בו, שאני גר בו מאז, ואגור בו כל חיי.

בחרתי בסיפור הזה כאפילוג, אבל החיים המציאו לי אפילוג נוסף. לאחר כתיבת הגרסה הראשונה של הדברים האלה, שוחחתי בטלפון בעניין כלשהו עם חיים סבתו. זו היתה השיחה הראשונה בינינו. לפני שסיימנו את השיחה סיפרתי לו על הרשימה שאני כותב, ועל החיבור שחיברתי בינו לבין יורם קופרמינץ וגידי רוזנטל. "גידי רוזנטל?" שאל סבתו, והיה כנדהם. "אתה אחיו של גידי רוזנטל?" שנינו שתקנו, וסבתו אמר לי בקול שקט ועמוק שהוא שירת עם גידי בבסיס השריון בג'וליס, יחד למדו לנהוג בטנקים, שכבו יחד באוהל והתווכחו על עולם ומלואו, וגם על ענייני יהדות, אף שגידי, כמוני, היה רחוק מהעולם הדתי. "יש לי תמונות שלנו יחד", אמר. "אני זוכר אותו. זוכר אותו כמו היום". גרוני נחנק. קבענו להיפגש ונפרדנו. לא מצאתי מנוחה לעצמי. שרשרת האירועים הזו לא הפכה אותי לאדם דתי, אבל היא חוזרת ומעלה שוב ושוב את חידת הקיום. דווקא המלחמות, חזיונות המוות והתוהו, מביאות אותה עד פתחנו, אבל אינן מספקות את התשובה.

תמונה ראשית