אגדת ביצה

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Nicholas A. Tonelli; Flickr

סיפור לא בדיוני על החיים בבִיצה שבה שלט גזע נכחד: המפא"יניקים

פעם פעם, בימים ההם, היתה פה ארץ קטנה עם מותניים צרים. כולם היו עניים אבל אף אחד לא דיבר על זה, למחבלים קראו פדאיון, בפסח ובשבועות זרמה כל המדינה לקיבוצים המשגשגים, הדודאים שרו בבימות הבידור ביום העצמאות ויצאנו רק למלחמות צודקות. באותה תקופה שלטו בארצנו טיפוסים מזן מיוחד. קראו להם מפא"יניקים.

אף אחד לא ממש אהב את המפא"יניקים, אבל איש לא ערער על שלטונם. הם היו חדורי בטחון עצמי ושליחות, וניהלו את המדינה באמצעות פנקסים, יומנים ושיחות חשאיות מטלפונים עם חוגה שחתכו גורלות. הם היו חדורי אידיאולוגיה אבל ידעו לשכוח אותה ברגע המתאים. הם היו סוציאליסטים אבל העבירו ערימות כסף מיד ליד כמו בעיירות בפולין. הם היו דמוקרטים בתנאי שכולם יעשו מה שהם חושבים. הם היו ליברלים אבל תיעבו עיתונות חופשית. הם הביאו עולים מכל קצוות העולם, אבל שלחו אותם לחורים נידחים כדי שיידעו מי באמת מנהל פה את העסק. הם היו משכילים  אבל עסקו בתחמנות ובפנקסנות. והיה להם בטחון עצמי של גנרלים בצי הבריטי בימי האימפריה.

ב-1977 אירעה רעידת אדמה גדולה, יש אומרים שמטאור נפל מהשמיים, נחשולי ענק כיסו את האדמה, מפלי בוץ ירדו מההרים, וכל המפא"יניקים הושמדו. זאת אומרת, כמעט כולם. מפא"יניק אחד נשאר והוא מסתובב עד היום בשטח, עובר ממשלה לממשלה וממשיך לשלב חזון ותחמנות בכשרון מעורר השתאות. חוץ ממנו לא נשאר אף אחד, אבל מתוך מאגר ביצי מפא"יניקים שנשכח באחת הביצות בקעו להם מפא"יניקים קטנים שחיפשו את אבא ואמא כדי שילמדו אותם מה לעשות, אבל לא מצאו אותם, כי כאמור כולם הושמדו. וכך נוצר לו זן חדש שהזואולוגים קוראים לו "פוסט-מפא"יניקים".

הפוסט-מפא"יניקים הם יצורים שמהותם לא ברורה עדיין. יש להם חזון כמו לאבותיהם הקדמונים, אבל אין להם מושג מהו. הם מאוד פרגמטיים, אבל רק באופן עקרוני. באופן מעשי פשוט אין להם מושג איך לעשות מה ומתי.  בניגוד לאבותיהם הזחוחים הם אוהבים להיצמד לקירות ולקוות שלא יבחינו בהם. בעוד שהמפא"יניקים פיתחו את אמנות הפשרה הגאונית אחרי משא ומתן מתיש, הפוסט-מפא"יניקים עושים קודם כל פשרה ואחר כך מנסים איכשהו להיחלץ ממנה. ורק דבר אחד נשאר אצלם בדיוק כמו אצל הוריהם: הם מוכרחים לנשום את אוויר השלטון, אחרת הם מתים על המקום.

השבוע התכנסו  הפוסט-מפא"יניקים אל הביצה שממנה נולדו ובחרו להם מנהיג.  זאת אומרת, התברר שגם את זה הם לא יודעים לעשות, אבל הסיפורים המדהימים על המנהיגים  של פעם עשו את שלהם, והם החליטו שבלי מנהיג הם לא יכולים לחיות. אחרי שרבו, צרחו וקשקשו נבחר המנהיג החדש של הפוסט מפא"יניקים, אבל אף אחד לא הצליח להסביר למה בדיוק בחרו אותו ולא מישהו אחר. יצא המנהיג החדש מן הביצה והתחיל להסתובב בארץ לאורכה ולרוחבה כשהוא חמוש בבלון החמצן של אוויר השלטון.

פגש המנהיג פה ושם אנשים בכיכר העיר ובשוק ואמר, "תרשו לי, תרשו לי, ואני, אגב, אומר חד משמעית, יש למישהו רעיון מה לעשות עכשיו?". או "אני, אגב, אני אומר גלויות, אין לי מושג מה זה להיות פוסט-מפא"יניק". אחזו בו האנשים בכיכר והוליכו אותו יחד עם כל הפוסט-מפא"יניקים לפארק נטוש, אבל אפילו ספילברג סירב לעשות עליהם סרט. אני מודה שזו אגדה עם סוף עלוב, אבל, חברים וחברות, זה מה יש.   



תמונה ראשית