האוויר שאנחנו אוכלים

רוביק רוזנטל | 05 ביוני 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Global Panorama; Flickr

קראתי כל מיני מחקרים מלומדים על מצב האוויר בתל אביב, ולא התרשמתי. זו התקשורת העוינת, חשבתי. מחפשת סקופים. הנה, אני נושם, לא? אני חי, לא? למה מה קרה?

עד שנסעתי לתורכיה, להרי הטאורוס. שבוע בהרים. היה קר. חמש מעלות פלוס מינוס. היה אפילו שלג וגשם. הייתי צריך ליפול מיד למשכב, להשתעל ולהתעטש ללא הרף, וראה זה פלא, אוויר הטאורוס הקר מילא אותי בריאות, עליצות ושמחה. ואך חזרתי לחמימות החורף הישראלי, צצו כאבי ראש, השתעלויות, מחנק.

פסיכוסומטי, יעני? לא. עונת מעבר? בולשיט. זה לא החום. זה לא הקור. זה האוויר. החומר הזה  שאנחנו אמורים לנשום. זה לא אוויר. זו דייסה. אנחנו קמים בבוקר ואוכלים דייסה רעה מלוא ריאותינו. דייסה של עופרת, אבק, מעבדת רעלים ניידת, ובתוך הדייסה הזו שוחים להם הווירוסים בחדווה, אוכלים ושותים על חשבוננו.

תופסים? זה מה שנכנס לנו לצינורות. זה מה שזורם לנו בדם. זה מה שנדבק לאוכל שלנו. זה מה שאוכל הגוף של הילדים שלנו. אבל מה, אנחנו אנשים מודרניים, אז אנחנו ממלאים את עצמנו בתרופות כדי לגרש את האוויר הרע, ובורחים למזגנים עם אוויר מלאכותי כדי לא למות מן האוויר הטבעי.

הצרה היא, שאין לי שום חשק לגור בהרי הטאורוס. אני חיה אורבאנית, ומאוד מחבב את תל-אביב. לא נותר  לי אלא לקרוא לראש עירנו הנבחר, שנבלע משום מה בקומה ה-12



תמונה ראשית