מי אוהב להתלבש?

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
sombilon photography; Flickr

הגבר הישראלי הממוצע איננו מטרוסקסואל. הוא פשוט שונא להתלבש, ובעיקר למדוד בגדים

נורא יפה שבניו יורק צץ גבר חדש. מטרוסקסואל קוראים לו, כבר לא ממש חדש, תוך שנה שנתיים  יחליף אותו מן הסתם אחיו הצעיר שיחליט דווקא להיות גברי וזרוק-במידה, והמטרוסקסואל ייעלם חנוט בחליפה מול איזה מחשב במשרד במנהטן. ומה מיוחד במטרוסקסואל? הוא אוהב להתלבש. הוא מעריך בגדים, הוא נהנה להחליף אותם, הוא קורא תיגר נגד המוסכמה העתיקה שמי שאמור להתלבש יפה הן נשים, ושגברים צריכים שהחולצה והמכנסיים יעלו עליהם איכשהו, במקרה הגרוע מצטיידים בשלייקס וחגורה, שניים שלושה צבעי יסוד וזהו. כי ככה עשו אותנו, הגברים. חתיכה אחת, משהו פשוט, נטול חמוקיים, נטול סודות (אולי סוד אחד קטן, אבל לא ממש קשור להתלבשות), אז מה זה חשוב איך אנחנו מתלבשים?

אז המטרוסקסואלים אוהבים להתלבש, ואני לא מקנא בהם. להתלבש מילא, נחמד להיראות טוב. אבל לקנות בגדים? כאן עומד בין הגברים והנשים לא חיץ קטן, הבדל בהעדפות, אלא קיר של ממש. גברים, כלומר אנחנו, שונאים לקנות בגדים. טוב. לא כולם. רק אלה שהולכים לחנויות בגדים ואפשר להתבונן בהם ולהסיק מסקנות אנתרופולוגיות. והאמת, הם צודקים. כלומר, אנחנו. קניית בגדים זה סיוט.

זה מתחיל במדידת מכנסיים. לפי דעתי במאה ה-21 טקס מדידת המכנסיים הוא בושה. היו צריכים פשוט להניח אותנו על מתקן דיגיטלי, לסרוק את הגפיים התחתונות, ולהפציץ את האובייקט הסרוק על צג המחשב במכנסיים מתאימים. בוחרים, ומקבלים את הדבר האמיתי. אבל לא. צריך להתחיל ולעבור על מדפי המכנסיים האינסופיים, לעלעל במספר המכנס ולנחש מה יתאים לנו. אבל למספרים האלה, כידוע, אין חשיבות, כי לכל גיזרה יש קוד מספרי אחר, ולאט לאט מסתבר עקרון שכבר נלמד בביקורים קודמים בחנות הזאת, ובאחרות. אין דבר כזה "מכנסיים מתאימים". הם תמיד לא מתאימים. או שהכפתור לא נסגר. הוא שיש אוויר בין חמוקי הכרס והמכנס. או שזה צמוד מדי, או שזה מאוורר מדי. כדי להגיע למסקנה הידועה מראש הזה, אנחנו מתרגלים פשיטה ולבישה אחת של מכנסיים אלה אחר אלה, טירטור שלעומתו פימפום שכיבות שמיכה בטירונות הוא משחק ילדים. על דלת חדר ההלבשה הדחוס נערמים זוגות מכנסיים דחויים ומבוישים בזה אחר זה, מחכים לקורבן הבא. מה גם שאתה יודע,  בביטחון של מי שכבר עבר הרבה בחיים, שהמכנסיים שעולים עליך "בדיוק", יהפכו לחליפת לחץ לאחר הכביסה הראשונה, וזוהרם המנצנץ יאבד כליל לאחר הכביסה השלישית.

חולצות זה עניין קצת שונה. יש תימרון. הן לא חייבות לעלות על הגוף בדיוק דיגיטלי. קצת אוויר פה ושם, אפשר לדעת פחות או יותר איזו מידה תעלה עליך, אבל לך תבחר חולצה! בעוד המכנסיים מתמקדים בשלושה ארבעה צבעי יסוד, החולצות הן עולם ומלואו, ומשום מה, ככל שיש יותר אופציות, אף אחת לא מוצאת חן בעיניך! לפתע בחנות כל הצבעים הולכים להיות מתכון לאסון: או שהם זוהרים מדי, או שהם כהים מדי, או שהם בהירים מדי (יתלכלכו כידוע אחרי שלוש דקות מהטחינה של השווארמה), או שהם סובלים מדוגמאות שונות ומשונות. חולצת כפתורים זה חנוני, חולצת וי זה זרוק, חולצת גולף זה חונק, וכשכבר מצאת חולצה בגיזרה המתאימה, היא בצבע השנוא עליך ביותר. בעניין הזה, אגב, סבלות הגברים והנשים דומים, רק מה, הנשים – כך הן טוענות – נהנות מזה. מהחיפוש, מהבחירה, מההשלכה הנונשלנטית של בדים מבדים שונים על דלת חדרון המדידה. גברים לא. באחריות.

אז נתנחם בזה שהלכנו לקנות במה שרוי "מכירות מטורפות". מכירות עד חמישים אחוז, וזאת למקרים קשים, עבור בגדים שבאמת אף אחד לא רצה להסתכל עליהם. בדרך כלל ה"מכירה" צנועה יותר, וכך המכנסיים שבחרת בעמל, ויהפכו בגד צוללנים בעוד שבועיים, עולים 149 במקום 199, והזבנית הסולידית אך מצודדת (הן תמיד מחייכות חיוך מסתורי ומנוכר בחנויות האלה) מביטה אחריך בחצי עין לאחר שקילפה ממך משכורת שבועית.

אז בפעם הבאה הולכים לשוק. אין חדרי מדידה, מה שהופך את הקנייה למשהו קליל ונוח, כמו עגבניות. הכל נראה סמרטוטי בדוכנים האלה עוד לפני הכביסה, ובבית מסתבר ששום דבר לא מתאים. אבל מה? כולה 20 שקל חתיכה. בצונאמי הבא הם יחזרו לתאילאנד.



תמונה ראשית