מילכוד הבית המשותף

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
Hunter Desportes; Flickr

אפשר לנהל חברות ענק או קיבוצים, אין כל דרך לנהל בית משותף בעיר

מאז עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לעיר ילדותי למדתי דברים רבים וחשובים. למשל, שעיר זה לא קיבוץ. זו כמובן חוכמה קטנה מאוד. כל אחד יודע שעיר זה לא קיבוץ. זה משהו אחר לגמרי. בעיר כל אדם חי לעצמו, ובקיבוץ כולם חיים חיים משותפים.

אחרי שהפנמתי את האמת החשובה הזו התחלתי להטריד את מוחי בשאלה חשובה יותר  שהפתרון לה, בניגוד לשאלה הראשונה, אינו פשוט כלל וכלל.

בית משותף, מהו?

מה זה היצור הזה, המורכב מאנשים שנקלעו במקרה לאותו מבנה, ובין הפעילויות האינטימיות ביותר שלהם מפריד לפעמים קיר דק בן כמה סנטימטרים לשכניהם. ומה עושים דיירי הבית המשותף יחד?  נפגשים בחדר המדרגות, וכדברי הגששים מברכים זה את זה בצפרא טבא בעת הורדת הזבל. שיא הצוותא הבין-דירתי מתבטא בשאלה העתיקה "יש לכם אולי כוס סוכר?" וזהו זה.

זהו זה? זו הישראליות המפורסמת? זו הסחבקיות? זה הגורל המשותף? הרי בית משותף צריך לנהל את ענייניו במשותף. אפשר לומר שבענייני זבל, חדר מדרגות, גג, מעלית, אחזקה, גיזום גינות ושיפוצים הבית הוא קיבוץ בזעיר אנפין. ומאחר שעברתי טירונות ארוכה ארוכה בקיבוץ, כולל ניהול הקיבוץ וועדותיו, העניין נראה לי קל ופשוט. אך לא עבר זמן רב ונאלצתי לשאול את עצמי את השאלה הנוקבת: האמנם?

התחלתי לכרות אוזן לטרוניות האנשים בבתים משותפים ברחבי עירנו, ולצורך הדיון ושלום בית (!) אני מכריז בזאת שלא מדובר בבית המשותף הפרטי שלי אלא בתופעה, משהו סוציו-נדל"ני כזה. לאט לאט התחוור כלל אמפירי: בית משותף איננו מסוגל לנהל את ענייניו, אלא אם כן יוכח אחרת.

ונשאלת השאלה, למה?

והתשובות רבות. כל בית וסיפורו.

כי אף אחד לא ממש מעוניין לנהל את הבית.  מי צריך את הכאב ראש הזה.

כי בתל אביב כולם גרים בדירות שכורות, ובעלי הדירות כבר שכחו איך הוא נראה.

כי תמיד יהיה בבניין לפחות אחד שלא משלם דמי ועד הבית.

כי לבעלי הדירות בקומות התחתונות יש אינטרסים שונים בתכלית מהאינטרסים של אלה שגרים בקומות העליונות.

כי המקלט הוא לא של אף אחד, וכבר עשרים שנה אף אחד לא העז להיכנס אליו.

כי הגג נראה כמו מעברה נטושה שפוקדים אותה בלית ברירה, כי מה בכלל יש לעשות על הגג? אלק פנטהוז? סתם משטח מזופת, ולפעמים גם זה לא.

כי לא ברור מי אחראי להחליף את הנורה שנשרפה בחדר המדרגות.

כי לך תוכיח מי שבר את האינטרקום בפעם החמישית.

כי בשביל כל דבר צריך לכנס אסיפת דיירים, שהיא אירוע מעיק מעצם הגדרתו.

כי הסחבקיות והאינטימיות הישראלית חזקה מאוד בפגישות ברחוב ובבית קפה, אבל נגמרת משום מה בחדר המדרגות.

הבנתם את זה? לוקחים ישראלים טובים, נאמנים, שעושים מילואים והולכים כל בוקר לעבודה, מנהלים פרויקטים, נוסעים לחו"ל ויוצאים למסעדות, הוגים מיזמי סטארט-אפ ומחנכים את הדור הבא בבתי הספר, אבל נתקעים בכל המלכודות הקטנות של החיים כשמדובר ביכולת לנהל שלושה מטר גינת שיחי סרק ושביל המוליך לפחי הזבל.

זה לא להאמין!

יש לי הסבר פסיכו-נדל"ני לעניין. קוראים לזה "חוסר כללים ברורים" ו"היעדר מנהיגות מוסכמת". בדרך כלל במצב הזה מבקשים ממישהו בחוץ שינהל עבור כסף. צחוק הגורל, זה מה שעושים היום בקיבוצים. ואם מישהו חושב שכל מה שסיפרתי אינו אלא מטפורה למצבה של המדינה, ייאמר עליו שהוא עוכר ישראל ופסימיסט חסר תקנה. מדובר רק בבית. הבית המשותף. ולא שלי, חס וחלילה. אצלי – הכל בסדר!



תמונה ראשית