בעקבות שבוע הגאווה

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
istolethetv; Flickr

על פי שבוע הגאווה, המהפכה ההומולסבית נשלמה

מזג האוויר מעיק, לח, קוטל מיניות, ליווה את מצעד הגאווה ביום שישי האחרון. אווירה של נינוחות עסקנית משהו שרתה בכיכר רבין וסביבותיו. "הקהילייה ההומולסבית" שהחלה לצעוד ברישול לעבר פארק הירקון הזכירה קצת צעדה של ועדי עובדים בצעדות האחד במאי של שנות החמישים.

משום מה, בטלוויזיה ובצילומי איי.פי. שהראו מצעדי גאווה בפריס ובברלין זה נראה מסעיר וחושני. כאן עלו בכיכר בזה אחר זה פוליטיקאים, ונשאו נאומונים. איש לא התריס, איש לא היכה על חטא, שום שד לא ריחף מעל הכיכר. כמה מלכות מאופרות היטב הסתובבו וחיפשו צלמים. תומי לפיד הפתיע ונאם, אם כי בלי הלהט המוכר שלו. איפה הוא ואיפה תאומו משכבר הימים, ארצ'י בנקר. רוחו של רון חולדאי, שרק לפני שנה היה האיש השנוא ביותר על הקהל הזה, ריחפה בזחיחות מאוהבת מעל הכיכר. כל ההומופובים נעלמו. דברי מנחם בן בטלוויזיה, כמה ימים לפני כן, על "בועלי אתונות", היו אוויליים כל כך, שאפילו עליו אי אפשר היה לכעוס. איפה עובדיה יוסף כשצריך אותו? נטפל לבועלי נידות, בעוד הדבר האמיתי רוחש כאן, בכיכר, באלפים. עובדיה שותק. במקום לזעוק חמס, הולך לקואליציה עם רשעים אוכלי חזיר.

על פי שבוע הגאווה, המהפכה ההומולסבית נשלמה. קווי ההסכם הקואליציוני בינה לבין עםישראל נחתמו בראשי תיבות. הם לא מפחידים. הם לא מסעירים. הם עושים מה שהם רוצים והכל בסדר. חבל. ממש חבל. העימות הזה עם הערכים המקודשים של הישראליות הבורגנית-מסורתית הוא עניין חשוב. מישהו צריך לעשות אותו. החברה האזרחית, שמרכזה ומקומה בתל אביב, אימצה את ההומולסבים אל חיקה, גם אם באופן חלקי. ואולי, מה שמתקבל יותר על הדעת, נכבשה ההומופוביה ונדחקה אל תוך אווירת הימים הפייסניים, הנקיים, של החיים אחרי נתניהו, והיא תשוב ותפרוץ בזמן במקום שייראו לה. 



תמונה ראשית