החברים של דידי מנוסי

רוביק רוזנטל | 03 באוקטובר 2015
הרשימה הופיעה לראשונה במקומון מעריב 'זמן תל אביב'
יחצ

עבדתי עם דידי מנוסי כמה שנים, היה כיף, וכמו כולם אני לא בדיוק יודע איך לאכול אותו. הוא מלא חיים, הוא מוכשר כשד, הוא גס רוח (לא ביחסים בינינו, יש להודות), הוא כותב שירים מרגשים וחמשירי זימה נמוכים באותה נשימה, הוא מחובר לכל העולם, מזיז הרים ותמיד מרוכז בעצמו, אבל כאן אעצור כדי לא לשבור את המלה שנתנה לו בלה אלמוג "לשמור על שמו הרע". על ההבטחה הזו סיפרה בערב שנערך בצוותא ביום ראשון לכבוד התקליטור  "השירים היפים של דידי מנוסי" ולכבוד יום הולדתו ה-75, ולמותר לציין שבאולם עפו בדיחות מורבידיות לרוב.

האירוע ישודר בגל"צ ובטלוויזיה, והסיבה שאני כותב עליו היא שהיתה באירוע מין התרסה חצופה נגד הזמן החולף. על הבמה עלו בזה אחר זה אנשים זקנים-צעירים והפציצו אנרגיות בלי עזרים אלקטרוניים. זאת לא היתה ארץ ישראל הישנה, זה היה פלח של ארץ ישראל שחי לו ואפילו תוסס ממש ברגע זה, ופשוט לא תאמינו מה הלך שם.

חיים טופול קיפץ על הבמה בעליצות של  בן עשרים  וזימרר את "ארבינקא" מסרט בן עתיק של אפרים קישון. אחר כך השכיב את הקהל עם ביצוע דו לשוני של "תן לי עוד פרוטה, חבר", השיר מימי הנפילה הכלכלית  בניו יורק בתרגומו של דידי, שהפך פתאום אקטואלי.

עדנה גורן הקפיצה את הקהל עם "רוחמה", היא הפלמ"חניקית שנשארה תקועה בגיל עשרים, וכבר כשנכתב השיר היתה רווקה זקנה.

אריק לביא, שנראה ליד דידי כחתלתול רזה ליד כד שמנת, שבר את הבמה בשאגות ב"שיר הוא לא רק מלים".

דני בן ישראל, העלם בעל קול הזמיר מלהקות האייטיז, צץ על הבמה כמו ממכונת זמן בקרחת שיבה וכרס קטנה והדהים את הקהל עם "נר בחלונך". לאן הוא נעלם?

יפה ירקוני חזרה רזה, שזופה ומלאת אנרגיות  בעקבות דיאטת עוכרת ישראל,  ושרה את "יפה ושונה".

והגבעטרון, מה תגידו. הגבעטרון ששבע פעמים נפל וקם, שכבר הפכו אותו לבדיחה, שהפך סמל לפתטיות, ושום דבר, הוא כאן, עם אותן איכויות פשוטות ושירים שובי לב, ובלי רינה שהלכה לעולמה אבל עם פנינה, והקהל מחכה להם בהתרגשות של נערות לאליל הפופ בזמן להקות החימום.

ודידי עצמו, שזוכה לאורך כל הערב במנה מאוזנת של מחמאות ועקיצות. בלה אלמוג מספרת איך כנערה בת 16 באה עם חברתה לראות "משורר בעבודה" בחדרו בירושלים, בימים בהם קראו לו ידידיה, והוא לא הסתובב אליהן  משולחן העבודה  עד שהלכו. טופול מהשורה הראשונה: "הוא לא כתב, הוא אכל".

וסיפור של דידי על פער הדורות: באה אליו לא מזמן נערה ענוגה ואומרת: "אורלוגין זה השיר של החיים שלי, אני מכורה לו, מה זה אורלוגין?"

רטרו? לא חזרו שם לשום מקום. מי שבא לצוותא בא למקום הטבעי שלו.

נוסטלגיה? לא היו שם שום רחמים עצמיים, ואף אחד לא אמר שפעם היה יותר טוב.

דור לדור יביע אומר? לאו דווקא. היו שם להקת חיל חינוך ולהקת קספרוב, נחמדים, אבל זה היה ערב של אריות זקנים, והרי המסקנות.

75 זה לא גיל (ושמעתי בני תשעים האומרים: שמונים זה לא גיל).

הזיקנה היא רק בראש.

החיים הם עיר ללא הפסקה.

מה שהיה עדיין ישנו.

דור הולך ודור בא, והגבעטרון לעולם עומד. 



תמונה ראשית